לאחר תקופה ארוכה של תקלות, אסונות, צירופי מקרים נוראיים ומחסור משווע במזל, לאחר תקופה ארוכה שבה הכול השתבש, כל המאמצים נכשלו ונדמה היה שחבל על הזמן ואין תוחלת או אופק כלשהו, קיבלנו הלילה (שני) תזכורת לכך שיש לנו צבא מצוין, שב"כ מדהים ויכולות על שמנפצות כל מעטפת של הגיון. לוחמי הימ"מ, שב"כ, חיל האוויר, שייטת 13 וחטיבה 7 בשריון סיפקו לנו הלילה זריקת אדרנלין משוגעת במבצע מסמר השיער שהובילו בעומק רפיח.
זה לא אנטבה, אבל במובנים רבים מאוד זה קשה יותר, מסובך יותר ומסוכן יותר מאנטבה. הימ"מ הוכיחה שוב שהיא היחידה הטובה מסוגה בעולם. טוב שהוכרזה ע"י הממשלה הקודמת כיחידה הלאומית למלחמה בטרור. אחד מלקחי 7 באוקטובר הוא הצורך להגדיל את הימ"מ (בנט כבר עשה את זה, אבל לא מספיק), אולי אפילו להכפיל אותה. אין מכפיל כוח חיוני יותר.
השב"כ, אחרי המפולת של 7 באוקטובר, הביא מודיעין משוגע. לוחמי היחידה המבצעית שלו השתתפו בפעולה, בשפיץ שלה. כרגיל. אני מניח שטלי גוטליב תפרסם בהמשך היום שהמודיעין הזה בא מפיו של יחיא סינוואר, בשיחה לילית עם בעלה של שקמה "ימח שמה". לכל אלה צריך לצרף את חיל האוויר, את שייטת 13 (במעטפת), את הטנקיסטים המדהימים של חטיבה 7 ואת כל מי שנטל חלק במלאכה.
גורם שצפה במבצע כולו מהחמ"ל סיפר לי הבוקר: "אין על הימ"מ. קור הרוח שלהם, השליטה, המקצועיות, זה מופת. ברגע שהם נכנסו, האזור כולו התעורר ונדלק. מכל בית בשכונה נפתחה עליהם אש. הם שמו יד על החטופים, הרגו את שלושת החמושים ששמרו עליהם, וברגע שסימנו, הפיקוד הפעיל את חיל האוויר, שהיה כל הזמן באוויר, והוריד מטס עוצמתי על כל המעטפת כדי לאפשר את החילוץ. שמענו את הימ"מ כל הזמן בקשר ונדמה לי שאפילו טון הקול שלהם לא עלה, כנראה גם לא לחץ הדם".
כרגיל, אחרי הצלחות, השותפים רבים. בעלי מניות הבכורה הם שניים: הרמטכ"ל וראש השב"כ. הרצי ורונן, רונן והרצי. הם מסתובבים יחד מהרגע הראשון ועובדים כתף אל כתף. הם פיקדו על המבצע יחד מחמ"ל השב"כ בתל אביב. אלוף פיקוד דרום ירון פינקלמן, שדוחף ללא הרף למבצעים מהסוג הזה, פיקד על החלק שלו (שייטת, שריון, חיל אוויר) מחמ"ל הפיקוד. מחמאות מגיעות גם לדרג מקבלי ההחלטות בראשותו של בנימין נתניהו, שצריך לתת אישור למבצע כזה. לא מדובר באישור פשוט. הוא מגיע אחרי סדרת כישלונות. בפעם הראשונה מאז 7 באוקטובר, ניהול הסיכונים שלנו נחל הצלחה.
אי אפשר בלי יללות השמחה של השופרות הבוקר. כמה מהציוצים שצויצו על ידם כשנודע דבר המבצע ייכנסו להיכל התהילה של עבודת האלילים העולמית. כן, לנתניהו מגיע כאן קרדיט (וקיבל אותו בנדיבות בפסקה הקודמת), יחד עם שר הביטחון גלנט, השרים גנץ ואיזנקוט ושאר חברי קבינט המלחמה. אבל בניגוד לכל שאר גיבורי היום, הוא היחיד שמתייצב רק במעמד חלוקת המדליות. כשצריך לקחת אחריות על אירועים פחות מוצלחים, כמותם קיבלנו בארבעת החודשים האחרונים בכמות מסחרית, הוא לא יהיה שם. ולכן, העיקרון פשוט: מי שמקבל אחריות על כישלונות, יכול לחגוג אחרי הצלחות.
מה הלאה? קיבלנו הוכחה שמבצעים מהסוג הזה אפשריים. הם גם מעלים את הסיכוי לעסקה כי חמאס נכנס ללחץ ומבין שהוא יכול לאבד עוד חטופים ויש מולו יריב מתוחכם, יעיל ואמיץ. מצד שני, אסור לשכוח את העובדות והאמת: הזמן לא פועל לטובת החטופים. מספר החטופים שאיבדו את חייהם מאז 7 באוקטובר בשבי חמאס גדול בהרבה ממספר החטופים שחולצו בידי צה"ל (אורי מגידיש, פרננדו מרמן ולואיס הר). לכן צריך, במקביל להגברת הלחץ הצבאי והמשך מאמץ מודיעיני ומבצעי להביא חטופים, לנהל גם מו"מ, להגיש הצעות אסרטיביות, לחשוב באופן יצירתי ולהיות מוכן לשלם מחירים כואבים (אך לא מופקרים) תמורת עסקה. זה המינון הנכון.
הימים הקרובים קריטיים. חמאס בהלם, כל צפצוף בסביבתם של חטופים יכול לעורר זעם, עצבנות ופעולות מיותרות. אסור לשכוח שהמבצע לא הסתיים. יש עוד הרבה עבודה ויהיו עוד ימים קשים ומדכאים. חמאס מרגיש מוכה כרגע, אבל יתאושש. זה לא נגמר, עד שזה נגמר, וזה עוד לא קרוב לסיום. מה שחשוב זה להשאיר את העיניים על הכדור (סינוואר) ולהמשיך קדימה בלי מאניה (כפי שאנו חווים הבוקר) ובלי דיפרסיה. עם ריכוז, התמקדות ורוח לחימה. כמה חיכינו להגיד את זה, וזה בדיוק הזמן: כל הכבוד לצה"ל, לשב"כ, לימ"מ ולכולם.