"עצב עמוק יורד על מדינת ישראל משנקבע כי מי שהיה שר בממשלה, סגן ראש הממשלה ונשיא המדינה ביצע מעשים כאלה. מחזה קשה ביותר הוא לראות את מי ששימש סמל ממלכתי במדינה נכנס לבית הכלא" במילים אלה מסיים כבוד השופט ג'ובראן את פסק הדין, המחזיק 249 עמודים, שבו נדחה ערעורו של משה קצב ועל פיו ייכנס הנשיא לשעבר לכלא. תם ונשלם. לכלא. משהו סימבולי יש כנראה בספרה 7 ביחס לתיק קצב: 7 שנות מאסר למי שכיהן 7 שנים כנשיא, ויכנס לכלא בתאריך ה-7 בדצמבר.
נשיא המדינה לשעבר קצב הולך לכלא - סיקור מיוחד בוואלה!
פלדמן: "אי אפשר להשתית פסק דין רק על מהימנות"
השופטים כתבו "עצב עמוק למדינה" ושלחו את קצב לכלא
א' ממשרד התיירות: "קצב קיבל העונש הראוי לו"
ערעורו של משה קצב נדחה, בכל פרטיו וביחס לכל העבירות שבגינן הורשע. נדחה הערעור על עצם ההרשעה וגם הערעור על גזר הדין, היינו, על העונש שקיבל. שופטי העליון חזרו פה אחד על קביעות ההרכב המחוזי על פיהן הנשיא לשעבר אשם באונס, במעשה מגונה בכוח, בהטרדה מינית, במעשה מגונה ובשיבוש מהלכי משפט. שישה שופטים - שלושת שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב ושלושה שופטים בבית המשפט העליון - קבעו שנשיא המדינה לשעבר אינו דובר אמת וכי עדותו היא בלתי מהימנה בעליל.
גם הפעם, כמו בתיק המחוזי, עולה מקריאת תמצית פסק הדין של שופטי העליון כי מדובר בקביעה קשה ונוקבת, שלא הותירה מקום לספק באשר למעשיו של הנאשם. גם הפעם, נראה שבית המשפט הפך כל אבן ובדק כל טענה וטענה, לרבות את הגרסה החלופית, את טענת האליבי ואת טענת ההגנה מן הצדק. גם הפעם, כמו במחוזי, מעבירה החלטת שופטי העליון מסר ברור וחד משמעי - לא ניתן לעמעם את הפליליות של המעשים ואלה היו לא רק בעלי אופי פלילי, אלא מן החמורים שבספר החוקים.
בית המשפט המחוזי האמין למתלוננות שהופיעו בפניו ומצא לדבריהן סיוע גם בראיות חיצוניות. העליון לא מצא כל סיבה להתערב בקביעות המחוזי באשר למהימנות המתלוננות: "עדותה של א' לגבי ליבת האירועים נמצאה מהימנה ולא מצאנו מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט". מעניינים במיוחד דברים אלה לאור העמדה שהוצגה בזמנו על ידי הפרקליטות כאשר היא ביקשה להגן על הסדר הטיעון בפני בג"ץ. אז טענה הפרקליטות כי זו "עדות כבושה" (שהעד מוסר אותה בשלב מאוחר יחסית ולא בהזדמנות הראשונה), עדות זרועה בקיעים וסתירות פנימיות. מסתבר שלא כך התרשמו השופטים בבית המשפט המחוזי, וגם לא השופטים בעליון.
בית המשפט העליון דחה גם את הטענה של "גרסה חלופית", על פיה כביכול היו יחסים בהסכמה בין משה קצב לבין א' ממשרד התיירות. צריך לזכור כי קצב לא רק שלא טען זאת אלא הכחיש אפשרות זו לחלוטין. בית המשפט העליון דן בטענת ההגנה החלופית לגופה, וקבע כי לא מצא כל ראיה שיש בה כדי ליצור ספק שמא יחסי המין היו בהסכמה. "יחסי מין או אונס מתקיימים בדרך כלל בארבע עיניים וכך היה בעניין זה. כך נותרה לבדה "במערכה" הגרסה המהימנה של א' לגבי מה שהתרחש בחדרי חדרים בינה לבין המערער".
השופטת ארבל התייחסה בפסק הדין לדפוס הפעולה של קצב, ל"שיטה" של קצב כפי שזו עולה מעדויות של מתלוננות אחרות, שלא נכללו בכתב האישום משום שהמעשים התיישנו. נקבע כי קיימים קווי דמיון ממשיים ומרכזיים בין העדויות השונות; שניתן לזהות "דפוס פעולה כללי" זהה של קצב כלפי שתי העדות במהלך עבודתן תחת מרותו ושעדויות אלה מחזקות את הוכחת הכוונה הפלילית שעמדה מאחורי המעשים שנעשו.
אך מעבר לקצב, יש לפסק הדין השלכות מבחינתה של הפרקליטות וגם מבחינתה של התקשורת. ההגנה ביקשה לזכות את קצב מטעמים של "צדק" וזאת לאור המשפט הציבורי שנעשה לו ולאור עינוי הדין שעבר. הטענה של "הגנה מן הצדק" משמעותה היא כי על אף שיש ראיות מספיקות להרשעה - הצדק מחייב בנסיבות המקרה לזכות את הנאשם. בית המשפט העליון אמנם דחה את הטענה, אך התייחס להשפעת התקשורת על המשפט. שופטי המחוזי קבעו כי לקצב נערך "משפט שדה" בבית המשפט של התקשורת, אך אמרו שהמסע לא היה חד צדדי, אלא הנשיא עצמו נכנס לזירה התקשורתית ונטל חלק פעיל בהשמצות ובפרסומים.
גם לשופטי העליון הייתה ביקורת על הסיקור התקשורתי של הפרשה. "בפרשה זו חצה העיסוק התקשורתי כל גבול ובהחלט יש להצר על כך... היקף הפרסומים, תכיפותם ועוצמתם עלולים להיתפס כהעברת הדיון המשפטי לזירה התקשורתית". אלא שגם אם הסיקור גרם לתחושות קשות אצל קצב, אין די בהם כדי להביא לביטול כתב האישום. צריך לזכור כי מדובר במי שכיהן כנשיא מדינת ישראל. הוא היה האזרח מספר אחת, וככל שמעמדו של נאשם רם יותר וככל שהעבירה המיוחסת לו חמורה יותר, כך באופן טבעי גדל העניין שיש לציבור בפרשה. השופטים אומרים כי היה צריך להיות ברור ומובן למשה קצב עצמו, כי הוא עומד באור הזרקורים של העם כולו.
באשר לביקורת על התנהלות היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, כדאי להזכיר כי כאשר נידונה בבג"ץ עסקת הטיעון, השופט אדמונד לוי - שפרש לאחרונה מבית המשפט העליון - אמר כבר אז כי זה לא מתקבל על הדעת "שגורמי אכיפת החוק יג?ררו, על כורחם או חלילה בכוונת מכוון, אל הזירה התקשורתית". הביקורת על התנהלות התביעה לכל אורכו של תיק קצב מלמדת כי תיק זה הוא לא בדיוק "לתפארת פרקליטות המדינה". גם הפעם, כפי שהיה בפסק הדין של בג"ץ שעסק בהסדר הטיעון, וכפי שהיה בתיק המחוזי, מתחו שופטי העליון ביקורת מרומזת על כי היועץ המשפטי לממשלה מצא לנכון להביע בפומבי את דעתו על אשמתו של הנאשם. זו "תקלה מצערת", אמרו שופטי המחוזי. "תקלה קשה ומצערת" מוסיפים שופטי העליון.
כבר שלושה הרכבים שונים של שופטים הביעו ביקורת על התנהלות היועץ. בהקשר זה אפשר בהחלט לתהות האם הלקחים הופקו. ואפשר גם לשאול האם יש קשר בין האמירות של היועץ המשפטי בתקשורת בפרשת קצב לבין מה שנאמר לפני ימים ספורים בלבד ביחס לראיון שנתן פרקליט המדינה והתייחסותו לתיק אולמרט. תקלות אכן קורות, אבל חייבים להפיק מהן לקחים. והמסרים של בית המשפט העליון בעניין ברורים וחדים: "אנו סבורים, כי אין זה נכון שהיועץ המשפטי לממשלה יתייחס בתקשורת התייחסות מרשיעה או התייחסות המנתחת את הראיות... התנהלות זו מהווה תקלה קשה ומצערת וטוב היה לו הדברים שנאמרו לא היו נאמרים כלל, במיוחד לא מפי הגורם המשפטי הבכיר ביותר במערכת התביעה, אשר ללא ספק משפיע על עיצוב דעת הקהל..."
הרשעתו הסופית של מי שהיה נשיא המדינה בעבירות חמורות היא קשה למדינה. עוד יום של בושה גדולה. אך יש לזכור כי העמדה לדין והרשעה של מי שכיהן כנשיא אינן דבר של מה בכך. זהו יום חשוב גם עבור המתלוננות כולן. אותן נשים ללא פנים, אותיות בלבד, שבזכותן ובזכות אלה שהאמינו בהן - האמת המשפטית יצאה לאור. מערכת אכיפת החוק - אותה מערכת שרבים ניסו ומנסים לחבוט בה ולהחליש אותה - החוקרים, התובעים והשופטים, הוכיחו שהמושג שוויון הכל בפני החוק עמד לא רק במבחן התיאוריה, אלא גם במבחן המעשי. בסופו של יום, פסק הדין נושא מסר גם לאישי הציבור שעשו שימוש לרעה במשרה שלהם, בכוח השלטוני שלהם, כדי לבצע עבירות פליליות: מעמדם הרם לא ישמש שיקול לקולה.