"אחד מהעם": האזרח שהביא מדינה שלמה לשדרות

לפני שבע שנים בדיוק, הרבה לפני עידן הגראדים והרקטות ארוכות הטווח, כשתעשיית הטילים בעזה עוד הייתה בחיתוליה, טפטופי הירי הגיעו "רק" עד שדרות. אלא שכבר אז הצינורות החלולים, ללא ראש קרב מלא חומר נפץ, היו בלתי נסבלים והפכו את העיר הדרומית לעיר רפאים.

בהתחלה התקשורת רעשה, והכותרות צעקו: "הפלסטינים ירו על שדרות רקטה ביצור עצמי", אך עם הימשכות הירי והכנסת אותו אורח לא רצוי לשגרת חיינו, תושבי ישראל חזרו לאדישות. "יורים שנים גם בצפון ואף אחד לא עושה כלום", התלוננה תושבת קריית שמונה, שכאילו תרגמה את המציאות הישראלית העגומה. ככל שהירי גבר, כך הסיקור הפך לחלק משגרת החירום – ומכותרת על כל קאסם נותר בקושי מבזק.

עוד בוואלה! חדשות:
אובמה: "מחיר כבד לפעילות צבאית רוסית באוקראינה"
פריצת דרך: למה גברים לוקים באוטיזם יותר מנשים?
לקראת הפגנת החרדים: "עמדנו בטלטלות גדולות מזה"

רק תושבי שדרות לא יכלו להישאר אדישים. הילדים שהרטיבו בלילות, הפחד לצאת לרחובות בימים, העסקים שהתרסקו, הבית שהתפרק, הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים, כל אלה לא השאירו להם אפשרות אחרת. העיר התרוקנה מאנשים ומהשקעות, ומול חוסר העניין של הממשלה והחברה הישראלית, נותר רק ייאוש.

"מדינת ישראל מתרכזת למעשה רק במרכז", אמר אז אלי מויאל, ראש העיר המיתולוגי, "אם יירו טיל אחד לתל אביב תהיה כאן מלחמה, אבל אנחנו, תושבי הדרום – אנחנו סוג ב'. אפשר להפקיר אותנו. מי שיש לו יכולת קם ועוזב, אך להרבה אין בררה. הם נולדו וחיו כאן, כאן בית הספר, כאן החברים והמשפחה וכאן גם הפרנסה, רק שהטילים מאיימים לקחת גם אותה".

האדישות לא הייתה רק נחלת הציבור התל-אביבי הדשן בבתי הקפה. גם אחיהם בבירת הנגב לא הראו כל סימני התרגשות. "לכאן לא יירו בחיים", פסק אורן מזרחי, בעל מכולת בבאר שבע. "שדרות זה כפר, לא נעים לומר. אם יורים על שדרות זה לא נעים, אבל גם לא נורא. אבל על עיר כמו באר שבע אי אפשר לוותר". שלוש שנים לאחר מכן, כשגשם הקסאמים התפשט עד לביתו, הבין כנראה מזרחי ששגה באשליות.

באותם ימים התחושה שחלחלה בציבור ולא נתנה מנוח גרסה כי אכן קורה דבר נורא, אך אין מנהיג בישראל המסוגל לעצור את זה. אנחנו, האזרחים הפשוטים הנאנקים תחת יוקר המחייה, לא מסוגלים לעשות את שמנהיגינו לא יכולים.

בדיוק אז, כשנראה לתושבי שדרות שהציבור בישראל השלים עם המצב, קם אילן כהן, בעל סטודיו לשחמט ממודיעין, והחליט שהוא מסרב להשלים עם הגזרה שמפקירה לבדם את תושבי שדרות לקסאמים. כהן החליט שהוא מסרב לקבל את ההבחנה בין תושב סוג א' ותושב סוג ב'. אם אין מנהיג בישראל – הוא יהיה המנהיג. "תושבי שדרות הם בשר מבשרנו", אמר, "עם אחד אנחנו ולכן גורלם כגורלנו". הוא נסע לשדרות יחד עם עוד 30 משוגעים לדבר.

אז החל לקרום עור וגידים עידן השיירות לעיר הרפאים מוכת הקסאמים. השיירה הראשונה מנתה 30 כלי רכב, שהתארגנה בין לילה ויצאה לתמוך בתושביה המיואשים של שדרות. רכשנו מצרכים לשבת, ישבנו בבתי הקפה בעיר, אכלנו בפלאפל של יהודה ורוקנו עגלות במכולת של שימחה. אבל יותר מכל, היינו שם בשביל לחבק וגם לתמוך, ולומר – אנו מסרבים להפקיר אתכם לגורל לבד. אם נגזר על שדרות לספוג קאסמים, נהיה פה אתכם.

"תושבי שדרות היקרים, באנו ממודיעין לכאן לומר לכם – עם ישראל לא שכח אתכם", צעק אילן כשעמד על קדמת הטויוטה המקרטעת שלו. "לציבור שנשאר מאחור באנו לומר שאי אפשר לצקצק יותר בשפתיים בכל פעם שאנו שומעים על ירי של עוד קסאם. אי אפשר להמשיך לרחם על תושבי שדרות המסכנים אבל לא לעשות דבר. אי אפשר עוד לומר, בין בתי הקפה השבעים במרכז, 'זה באמת לא בסדר, מישהו צריך לעשות עם זה משהו', ולא לעשות כלום".

"אם אין הנהגה בישראל, נהיה המנהיגים של עצמנו", הוסיף בהתלהבות הפעיל ממודיעין, "אם המנהיגים שלנו נאטמו עד כדי כך מאחורי חומות מגדלי השן שלהם עד שהם חלשים מכדי להקשיב לזעקתכם, נזעק כולנו בקול כל כך גדול, שיפרוץ את חומות האטימות וירעיד את המדינה כולה. אם נגזר עלינו לחטוף טילים, נחטוף אותם יחד, כי אנחנו עם אחד". תושבי שדרות היו המומים. אף אחד לא דיבר אליהם כך בעבר. כהן דיבר מדם לבו והתכוון בלהיטות לכל מילה שאמר. מילותיו חלחלו עמוק, והשפעתן לא איחרה להגיע.

בשבוע שלאחר מכן יצאה שיירה שניה ובה 50 כלי רכב, ולאחריה שיירה שלישית ובה מאה כלי רכב. תאים בכל ערי הארץ החלו לקום, מתנדבים מצפון ומדרום ביקשו גם הם להשתתף בשיירות התמיכה שהלכו וגדלו. אפילו כהן עצמו לא ידע שבתוך שנה וחודשיים יצאו 15 אלף מאזרחי ישראל אל העיר המופגזת וירוקנו את החנויות ממוצרים. העיתונים וכלי התקשורת הצטרפו לנס המופלא הזה – אזרחים בעלי משפחות, עוזבים אחת לשבוע הכל, ובמקום הכנות לשבת יורדים לעיר המרוחקת בכדי לעשות שם קניות. כלי התקשורת סיקרו בקדחתנות. רינו צרור, דידי הררי וצביקה הדר, בפריים טיים של "כוכב נולד" – כולם רצו לקחת בפלא חלק וקראו לאזרחי ישראל להגיע ולתמוך.

משהו באמת הפשוטה והכואבת הזו נגע בלב האזרחים, וסחף איתו את ההמונים. כהן עשה את מה שהנהגה שלמה לא ידעה לעשות. לא משרד יחסי ציבור מפואר ולא קמפיין תקשורתי מנופח, אלא אדם אחד, איש פשוט, הצליח לסחוף אחריו מדינה שלמה. דווקא אותו אילן כהן, אזרח מן השורה שלא בא מעולם הפוליטיקה או התקשורת, ושאינו מחובר לאנשי ההון-שלטון.

כהן הראה לכולם מהי כוחה של מנהיגות. הוא היה בטוח בעצמו, והציבור הלך אחריו בשמחה. בסוף גורלם של תושבי שדרות באמת הפך לגורל כולנו. גשם הטילים המשיך להתפשט ורדף את האדישות עד לתל אביב. מאז ועד עכשיו דבר לא השתנה. הקסאמים שהפכו לרקטות ממשיכים לשרוק ברחובות שדרות וסביב הפלאפל של יהודה. וההנהגה – אותה הנהגה.

לאחרונה יצא לאור בהוצאת "מדיה 10" ספר פרי עטו של כהן, "אחד מהעם", המתאר את סיפורן של השיירות לשדרות. כדרכו, כותב כהן בגובה העיניים, באופן ישיר וחותך, בדרך שכל ישראלי יכול להזדהות איתה. כהן מספר כיצד לא היה יכול לסבול יותר את החרפה, מה הביא אותו יום אחד לעזוב הכל ולנסוע דרומה, איך הצליח לרתום אליו את התקשורת ולסחוף אחריו מדינה שלמה – ואיך המציאות חוזרת על עצמה גם היום. סיפורה של שדרות הוא אולי סיפורה של מדינה שלמה, אשר מציג שאלות מטרידות על האופן שבו אנו מתייחסים לעצמנו ועל מה שצופן העתיד.

(עדכון ראשון: 22:42)