כשעה לפני הטקס באוסלו הדליפה רשות השידור הנורבגית את זהות חתן פרס נובל לשלום לשנת 2013 - הארגון למניעת נשק כימי (OPCW). גם השנה לא הצליחה ועדת הפרס לשמור את שם הזוכה בסוד, וזו רק אחת מכמה עדויות להידרדרות במעמדה.
אפילו תורביורן יגלנד, מזכיר ועדת הפרס, שמפציע מדי שנה ביום שישי של "שבוע הנובל", נראה עייף מעט; אולי גם הוא מבין עד כמה הפרס איבד מיוקרתו. רגע ההכרזה, שמשך בעבר תשומת לב רבה, איבד מהניצוץ ההיסטורי והיה לעוד אירוע חדשותי מן המניין.
האשמה כולה מוטלת על הוועדה הנורבגית. זו השנה השנייה ברצף שהיא מעניקה את הפרס לארגון ואינה מייחדת אותו לאדם. זו גם הפעם השנייה בארבע שנים שהפרס ניתן כתמריץ, ולא בשל הישגים או על מפעל חיים.
הנובל לשלום לארגון שמפרק את סוריה מנשק כימי
בשנה שעברה הוענק הפרס לאיחוד האירופי - המועדון האקסקלוסיבי והמקרטע, שאינו מקבל לשורותיו מדינות עניות או מוסלמיות; שמדינה אחת (גרמניה) קובעת את גורלו ושסרבנית הענק שלו (בריטניה) אינה מצליחה להתנתק ממנו.
ההחלטה ב-2012 נתפשה כתמוהה, ועוררה מחדש את הדיון על ביטול הפרס. נכון, האיחוד מייצג מטרות עילאיות, טובות ודמוקרטיות, ואמנם צרפת וגרמניה כבר אינן מנהלות קרבות שריון. אך האיחוד כגוף, אינו תורם דבר לתהליכי השלום בעולם, אלא מסתפק במעט תרומות ובהרבה הצהרות ונזיפות.
ב-2009, לפני שמלאו תשעה חודשים לכהונתו, קיבל את הפרס נשיא ארה"ב, ברק אובמה. הוועדה נימקה את הזכייה בכך שאובמה "מעניק לעולם תקווה לעתיד טוב יותר ותורם לשיתוף פעולה בין מדינות", והזכירה את פעילותו לפירוז את המעצמות מנשק גרעיני. הכל טוב ויפה, אלא שישנם רבים אחרים שהיו ראויים לפרס בשל כוונות טובות, ובחלוף ארבע שנים נקלע הנשיא האמריקני למציאות מסובכת כל-כך, שהפכה את נימוקי הוועדה הפייטניים לנבואה שעדיף היה להימנע ממנה.
תמוה אפוא מדוע הוועדה ממשיכה להתעקש להעניק את הפרס עבור הישגים שטרם התממשו, גם בשל ביקורת עולמית עזה כל-כך. התירוץ היחיד העולה על הדעת הוא עקשנות ורצון לפרובוקציה.
פקחי הארגון למניעת נשק כימי הגיעו לסוריה לפני עשרה ימים בלבד, והחלו את עבודתם רק בתחילת השבוע. מזכיר הוועדה יגלנד התעקש בצהריים שהפרס אינו מוענק לארגון רק בשל עבודתו בסוריה, אלא בזכות תרומתו להשמדת הנשק הכימי ברחבי העולם מאז שנות ה-90'. באותה נשימה, הוא הגן על ההחלטה להעניק את הפרס לאובמה ולאיחוד האירופי.
לדברי מזכ"ל האו"ם, באן קי-מון, פקחי הארגון שהגיעו לסוריה צפויים להיתקל ב"אתגר קשה ברמה שלא הכרנו עד כה". הפקחים, שרק 100 מהם ישהו במדינה מחשש לחייהם, יפעלו באזורי מלחמה בהם נורית אש חיה, כשהם נתונים לסיכון של רצח או חטיפה, הן מצד המורדים והן מצד הממשלה. אם הם יצליחו להשלים את עבודתם עד תאריך היעד אמצע 2014, הם יזכו לתשואות. אם הם יכשלו, הרי שהפרס ניתן להם מוקדם מדי.
פקחי הארגון האנונימי-למדי ראויים בהחלט להכרה, אך לאו דווקא בפרס נובל לשלום. הם מגיעים לסוריה אחרי ש-1,400 בני אדם כבר נרצחו בה בנשק כימי, והמנדט שניתן להם לפעול במדינה הושג רק אחרי איומים מוחשיים בתקיפה צבאית, ורק בעזרת הסכם נדיר בין ארה"ב למוסקבה ומשטר הנשיא בשאר אסד. כישלון נוסף של הארגון הוא באי-הצלחתו לאלץ כמה מדינות בעולם לאשרר את חתימתן על אמנת הנשק הכימי. אחת מהן היא ישראל.