במבט ראשון הכל נראה כאן רגוע כל כך. הקצה הצפוני של רצועת עזה. השפיץ. המקום שבו גדר המערכת מסתיימת ויורדת לאטה לתוך הים. שום דבר לא מפריד בין החולות של חוף זיקים לבין החוף הצפוני של עזה. שני דייגים פלסטינים חותרים בחסקה לתוך הים, בניסיון לדוג כמה דגים שאולי יימכרו ויכניסו לכיסיהם כמה שקלים. החוף העזתי ריק מאדם. בסופי שבוע הוא גדוש באנשים שבאים להירגע ולבלות. במרחק, כמה קילומטרים דרומה, נראים הבתים הצפוניים של מחנה הפליטים שאטי, מקום מגוריו של ראש ממשלת חמאס איסמעיל הנייה. עוד יותר דרומה משם - בתי המלון של עזה. לרוב הם עומדים ריקים מאורחים, מלבד עיתונאים שמתארחים שם מדי פעם.
הנקודה הזו היא אחד מכאבי הראש הגדולים של מערכת הביטחון הישראלית. לכאורה הדייגים יכולים לחתור עד לגבול הדמיוני העובר במים, ובקלילות, אם אחד מהם ירצה, הוא יכול לשחות ולצוץ בחלוף שניות בצד הישראלי. למרבה המזל זה לא קורה (טפו טפו טפו). ייתכן שהסיבה נעוצה בעובדה שמישהו בצד הפלסטיני, כלומר חמאס, אינו מעוניין בפיגוע שייצא מעזה או בעימות צבאי. אך דווקא הפעילות המצרית האינטנסיבית נגד חמאס ונגד המנהרות, מעלה מחדש את האפשרות שהארגון ירצה ליזום סוג של הסלמה מבוקרת כדי לאלץ את המצרים לפתוח מעבר מסחרי על גבול סיני. למרבה האירוניה, נראה שבשבועות האחרונים דווקא הישראלים הם אלה שמנסים לשכנע את קהיר לא לאכוף מצור הדוק מדי על הרצועה, מחשש שהדבר יוביל לתסיסה ובעקבותיה לסבב אלים חדש בין ישראל וחמאס.
העיר התת-קרקעית
במהלך שנות המצור הישראלי ההדוק על עזה, 2007 עד 2010, נחפרו ברצועת הגבול הצרה בין מצרים לעזה מאות מנהרות. הן נבנו בקומות כדי לאפשר פתיחה של עוד ועוד מנהרות. דובר משמר הגבול המצרי סיפר בשבוע שעבר כי מאז ינואר 2011 סגרו המצרים 1,055 מנהרות שפעלו במקום, ומאז ינואר 2013, כלומר בתוך תשעה חודשים בלבד, נסגרו 794 מנהרות נוספות.
המנהרות היו אחד מהפרויקטים החשובים ביותר של ממשלת חמאס, תעשייה שלמה שהעסיקה 40 אלף בני אדם בשלבים שונים והכניסה לקופת הממשלה קרוב ל-40% מהתקציב השנתי. המנהרות נבנו באורך וברוחב משתנה והמטרה של רובן הייתה לספק לעזה כל סחורה אפשרית - החל מטילים ואמצעי לחימה וכלה בחטיפים. ואכן, בעלי המנהרות הצליחו במהלך השנים ליצור מציאות חדשה, שבה למרות המצור הישראלי, המשיכו לזרום סחורות מכל הסוגים לתוך הרצועה. הרווחים היו גדולים, לא רק ליזמים פרטיים, אלא כאמור גם לממשלה.
חמאס הטיל פיקוח הדוק על המנהרות ואילץ את בעליהן לשלם מסים ובשפע. ראשית, כדי לחפור מנהרה, נדרש כל יזם מקומי לשלם מס לעיריית רפיח ולקבל בתמורה רישיון חפירה. בשלב השני, כל סחורה שעברה דרך המנהרה, גילמה בתוכה מסים. כל קופסת סיגריות שהועברה ממצרים לעזה נמכרה בשווקים של עזה בעבור כעשרה שקלים. מחירה במצרים היה נמוך יותר - בערך שבעה שקלים. בגין כל קופסה, שלשל בעל המנהרה שני שקלים לכיסו ושקל אחד לקופת חמאס. כך נוצרה בעזה מציאות שבה כל הצדדים היו מרוצים: בעלי המנהרות, התושבים שקנו סחורות זולות במיוחד ואפילו חמאס, שהרוויח עשרות מיליוני דולרים בחודש.
השלב הראשון במלחמה המצרית נגד המנהרות החל עוד בימי האחים המוסלמים. לאחר הפיגוע באוגוסט 2012 שבו נהרגו 16 שוטרים מצרים, הבינה קהיר שפעילי הטרור המזוהים עם אל-קאעדה משתמשים במנהרות כדי לקבל אמצעי לחימה מעזה וכן מבריחים אנשים המסייעים להם. אז החל הצבא המצרי לפעול נגד המנהרות, וכמחצית מהן נסגרה בתקופה זו. אולם השינוי הדרמטי החל בסוף יוני 2013, כמה ימים לפני תחילת הפגנות "תמרוד" והמהפכה השנייה. הצבא שניצל את חולשת האחים המוסלמים, יצא למבצע רחב היקף באזור הגבול ברפיח וסגר כ-90% מהמנהרות שפעלו שם.
ההשלכות על כלכלת עזה וקופת חמאס היו מיידיות והן ניכרות עד לרגע זה. "במשך שש שנים, התרגלנו לקנות הכל ובזול", אומר לי ח', תושב עזה. "ליטר בנזין עלה שלושה שקלים. סיגריות עשרה. חלב עלה ארבעה שקלים. היום הכל עולה פי שניים. זה לא שחסרות סחורות. יש הכל. יותר ויותר משאיות עוברות דרך מעבר כרם שלום, אבל המחירים עלו ביותר מפי שניים".
במשרד מתאם הפעולות בשטחים הבינו כנראה את הפוטנציאל להסלמה בעזה לנוכח המחסור בסחורות ואפשרו העברה של יותר מ-430 משאיות של סחורה ביום דרך מעבר כרם שלום. הבעיה, כפי שמציג אותה ח', היא במחיר ולא במלאי. "האנשים מרוויחים אותה המשכורת, אם בכלל עובדים. רק שהמחירים קפצו. אין לאנשים יכולת לקנות דלק בשמונה שקלים לליטר או סיגריות שהמחיר שלהן נע סביב 25 שקלים. יש היום שפל בשווקים של עזה, ואנחנו מדברים על ערב חג (ביום שלישי הבא מתחיל עיד אל-אדחא, חג הקורבן, א.י.)".
הבעיה היא לא רק של התושבים. ממשלת חמאס צריכה להתמודד עם ירידה ניכרת בהכנסות. אחד הסוחרים העזתיים מסביר: "אתה יכול לדמיין לעצמך, כמעט כל הגברים בעזה מעשנים. כל המסים שנגבו על סיגריות ממצרים, אינם עוד. חצי מיליון ליטרים של דלק נכנסו ביום דרך המנהרות, כל ליטר הכניס שקל וחצי לקופת חמאס. כל מכונית שהועברה דרך המנהרות, הייתה חייבת במסים של אלפי דולרים. וכך גם חומרי בניין, חטיפים. הכל". בגלל המצוקה התזרימית, חמאס מעכב את תשלום משכורת החודש שעבר, מתוך כוונה לשמור את הכסף לחג הקורבן. אז ככל הנראה, מתכננת הממשלה בעזה לשלם מענק של כאלף שקלים ל-50 אלף פקידיה.
"לחמאס אין מה להציע כיום לציבור הפלסטיני בעזה", אמר לי השבוע פרשן פלסטיני מוכר. "בוא תסתכל כמה שנים קדימה. ב-2020, לפי האו"ם, לא תהיה ברצועה אפילו טיפת מים ראויה לשתייה. מה יכול חמאס לעשות בנושא הזה? לא הרבה. אבל גם עכשיו, המצב הכלכלי ברצועה הולך ומידרדר.
"ההכנסות של הממשלה צנחו לא רק בגלל הסגירה של המנהרות אלא גם בגלל הירידה בתרומות. זאת אומרת, כספים שהאחים המוסלמים נהגו להעביר להם, מגבייה של כסף מחברי התנועה במצרים, אינם מגיעים יותר לעזה. שיעור האבטלה בקרב הצעירים מגיע לשיאים חדשים ורוב מסיימי האוניברסיטה מוצאים עצמם מחוסרי פרנסה. איזה עתיד הם יכולים להציג בפני אלפי הצעירים שלא יכולים לקנות לעצמם בית, או אפילו להתחתן?
"הם מצויים באחד מהמשברים הכלכליים והפוליטיים הקשים ביותר שידעו, לנוכח המתרחש במזרח התיכון. תנועת האם במצרים שוב הוגדרה כבלתי חוקית וירדה למחתרת. בן הברית שלהם בסודאן, עומאר אל-באשיר, סובל מאינתיפאדה מקומית על רקע עליית מחירי הדלק. בסוריה התנועה נדחקת לשולי מלחמת האזרחים ואפילו בירדן, האחים המוסלמים הם כבר לא שחקן של ממש. המחאה שלהם נגד בית המלוכה גוועה. היחידים שנותרו לצדם הם קטאר וטורקיה בעוד המדינות הערביות האחרות - מצרים, איחוד האמירויות, סעודיה, כווית, בחריין - כולם נגדם. אין אפילו מי שישדך בין החמאס לפתח, במקרה שבעזה ירצו פיוס לאומי".
הפרשן טוען כי אפשרות של הסלמה מול ישראל קיימת, אך סבירותה נמוכה. "זה לא על סדר היום שלהם, למרות החשש שהמצב הקשה פשוט יוביל אותם לשם. זרם אחד בהנהגת ראש הממשלה איסמעיל הנייה, אומר כי לנוכח השינויים באזור אין לחמאס ברירה אלא ללכת לפיוס מול פתח. קבוצה שנייה, בהנהגת מחמוד א-זהאר, אומרת שאסור לארגון להראות כעת שום סימנים של חולשה ויש להמתין עד לשינוי נוסף במציאות. קבוצה שלישית אומרת שיש ללכת לפיוס, אך צריך להמתין שישה חודשים, עד לסיומו של המשא ומתן בין הרשות לישראל. אז לראייתם לאבו מאזן לא תהיה ברירה אלא להודות בכישלון של השיחות עם ישראל ומצבו הפוליטי יהיה חלש יותר. הם חושבים שכניסה לתהליך פיוס חייבת להיעשות מעמדה של כוח".
לעת עתה נראה שלבכירי חמאס אין יותר מדי ברירות אלא לחכות ולראות אם המצרים בכל זאת יראו נכונות לשנות את מדיניותם כלפי עזה. כרגע לפחות, הבכירים הללו אינם יכולים אפילו לצאת מהרצועה מאחר שהמשטר בקהיר אוסר עליהם לעבור במעבר רפיח. בינתיים, הארגון ממשיך לבנות את הכוח הצבאי שלו - למקרה שהסלמה בכל זאת תגיע. לא הרחק מנקודת הגבול הצפונית-מערבית ביותר, על חורבות ההתנחלות דוגית, הקים חמאס מחנה אימונים לאנשי הזרוע הצבאית. שמו של המחנה עסקלאן - כלומר, אשקלון. מגדל תצפית גבוה שנבנה שם נראה היטב גם משטח ישראל. משם עוקבים פעילי הארגון אחר התנועות בצד הזה של הגבול.
השקט היחסי נשמר ושני הצדדים נמנעים מלירות זה על זה. השאלה, עד מתי.