מלחמת יום הכיפורים מעוררת אצל רוב הציבור הישראלי תחושות קשות, זיכרונות רעים ועצב רב. אולם יש מי שבתוך כל אלה, נזכרים גם ברגע אחד מרגש במיוחד, שהשתלב במלחמה ההיא בין קרב אחד למשנהו. רגע שבשגרה הוא מהזכורים שעוברים עלינו בחיים, ואצלם הוא השתלב דווקא בעת המלחמה החתונה. לא מעט זוגות נשבעו אמונים זה לזו דווקא באמצע הלחימה, כשהחתן מגיע הישר מהשטח, או שהכלה מגיעה בעצמה ללב הקרבות. וואלה! חדשות מביאה לכם שניים מהסיפורים האלה.
חיים מילר פיקד על פלוגה של חיל ההנדסה הקרבית במילואים שבנתה את גשר הדוברות מעל תעלת סואץ. חייליו של מילר, מבוגרים יותר ונשואים, התעקשו שהוא לא יכול להבין מה עובר על נשותיהם במהלך המלחמה, אם הוא לא נשוי בעצמו. "אלו היו המילואים הראשונים שלי", הוא מספר. "פיקדתי על חיילים שרובם היו מבוגרים ממני ונשואים, ואחרי שהאבק שקע קצת הם אמרו לי שאני חייב להתחתן בשביל להבין יותר טוב את הרעיות שלהם כי אני רווק שובב ולא מבין מספיק. אמרתי להם שאחרי שייגמר הבלאגן אני אחזור הביתה ואתחתן. הם אמרו לי: 'לא, לא הבנת. אנחנו נחתן אתכם פה, בתעלה'. כשאנשי מילואים מחליטים לעשות משהו הם עושים את זה כמו שצריך".
ב-23.1.74, כמה חודשים אחרי ההכרזה על הפסקת האש, יצאו חייליו של מילר למשימה חדשה ולא פשוטה כלל לחתן את המפקד. לאחר שקיבלו אישור מצה"ל, הצליחו אנשי הפלוגה לארגן גם מטוס בואינג וארבעה אוטובוסים להבאת האורחים מהצפון, את הרב הראשי לישראל דאז שלמה גורן שחיתן את בני הזוג וכמובן גם את הכלה, אילנה. "היא הייתה בהלם כשהזמנתי אותה לחתונה", סיפר מילר. "היא לא הבינה לחתונה של מי אני מזמין אותה. היינו חברים מאוד טובים והיא יודעת שאני ספונטני אז היא ציפתה למשהו כזה. היא זרמה והיה כיף. יום קודם לכן היא רצה ושכרה שמלת כלה".
החתונה נערכה על הגשר שבנו החיילים, וחיים זוכר אותה כאילו התרחשה אתמול. "ישבתי באוהל ליד הרב שלמה גורן שירד לתעלה לערוך לנו את החופה. כשהוא שאל אותי כמה 'כסף לרשום בכתובה?' עניתי לו: 'תרשום דוברה אחת וטנק אחד'. חייל שלי, מיכה, שנפצע קשה בצליחה, ברח מבית החולים בתל השומר כדי להשתתף בשמחה שלנו. זה היה יום גשום ובדיוק השמש יצאה כשהתחילה החופה".
"זה היה אירוע מאוד מיוחד. אנשים נסעו מרחק של שעות למצרים באמצע המלחמה, זה לא עניין של מה בכך. אנשים צילמו כי הם היו במקום מיוחד. ברבות השנים עשיתי מהצילומים דיסק ועכשיו אני יכול להראות לילדים ולנכדים. כשהם שאלו אותנו מדוע עשינו את החתונה שם, אמרתי להם שזה בגלל שאימא לא רצתה לחגוג באולם". מכונת הכביסה שקיבלו מהחברים בפלוגה כמתנת חתונה עובדת עד היום.
"האזור היה מסוכן, אבל זו הייתה תקופה כזו. היינו צעירים והצבא אישר", ממשיך מילר. "מצב הרוח היה על הקרשים כי איבדנו המון חיילים וכדי להרים את המורל אישרו כל מיני דברים לא שגרתיים. כשאנשים מדברים על המלחמה הרבה מהחברים שלי נעצבים, אבל אצלנו זה מעורר חיוך כזה שטוב שהיה לנו את הדבר הזה". חיים ואילנה הביאו לעולם בן ובת ויש להם שלוש נכדות.
החתונה שהצליחה להסיג את שרון מהתעלה
גם אלי גמביאל מאשדוד לא ישכח את ימי המלחמה. למרות שיצא ממנה עם מטען רגשי כבד, יש כמה ימים בחודש דצמבר 73', שהוא יכול להיזכר בהם בחיוך. את תאריך החתונה, 27.12.73, קבעו הוא ואשתו יהודית כבר חצי שנה קודם לכן. המלחמה הפתיעה גם אותם, ושיבשה להם את ההכנות. "אריק שרון, שהיה אז מפקד האוגדה, הגיע אל הפלוגה שלי עם כמה קצינים. סיפרנו להם מה עשינו שם. בסיום, הוא אמר לי: 'תשאל את החיילים שלך אם יש להם בעיות'. אמרתי לו: 'לי יש בעיה. אני מתחתן בעוד שבועיים ועוד לא הלכתי לרבנות'. הוא אמר לי לבוא אליו מאוחר יותר ללשכה. כשהגעתי, הוא נתן לי כרטיס טיסה מפאיד לתל אביב והורה לי לגשת לראש העיר של אשדוד, צבי צילקר, שיסדר את העניין".
כשחזר לשטח, הלך מיד ללשכתו של שרון והזמין אותו לחתונה. "אמרתי לו: 'תשמע המפקד, אם אתה רוצה חייל, אתה חייב לבוא לחתונה'. הוא חשב שהשתגעתי, אבל לבסוף הסכים. זה לא היה קל, סגרו בשביל זה את כל העיר. לבסוף הוא הגיע עם הפמליה ומכשיר הקשר. עשינו שמח. שרון שחרר את כל הפלוגה שלי שיבואו לחתונה ל-48 שעות. נתן להם מדים חדשים. 48 שעות אחרי החתונה, חזרתי לשרת".
גמביאל זוכר לשרון את גבורתו במלחמה. "אנחנו מיקשנו ועשינו גדר לפני הפסקת האש. ירו עלינו, אבל המשכנו לעבוד, דבר שבוודאי לא היה קורה היום. אריק שרון עבר שם עם הג'יפ ואמר לנו: 'חבר'ה, תעשו את זה מהר. יורים עלינו' בזמן שירו גם עליו. ברגע שרואים מפקד כזה אי אפשר לא לעשות מה שאומרים לך".
את הזיכרון מהחתונה הלא שגרתית מלווים גם זיכרונות אחרים, קשים הרבה יותר. גמביאל משתף אותנו באחד כזה. "בחופשה הראשונה שלי, היה לי טרמפ לאשדוד. התכוונתי ללכת לבית של חבר טוב שלי, אבל משהו בפנים כאילו אמר לי 'אל תלך'. הסתובבתי וחזרתי הביתה, ואימא שלי אישרה את מה שחשבתי - החבר נהרג. גם חברים רבים אחרים נהרגו במלחמה".
אלי ויהודית מתגוררים הים בראשון לציון. לשניים ארבעה ילדים ותשעה נכדים. "לפני חודש עשיתי כנס של כמה חבר'ה מהפלוגה ונפגשנו אצלי בבית. הייתה חוויה, כולם זוכרים את החתונה. מפקד חיל ההנדסה היה שם, והיו שם גם אנשים שלא הזמנתי. היה אולם מלא. עכשיו, אחרי 40 שנה, אני יכול להרשות לעצמי לספר את הסיפור".
40 שנה למלחמת יום הכיפורים - כותרות נוספות
הקלטות הבור נחשפות: עוד מטוסים להציל את הגולן
פקודות ותשחצים: הכרזות של מלחמת יום כיפור
דעה: לא לחזור שוב על המחדל האמיתי של יום הכיפורים
לפניות לכתבת מיכל רשף: michalresh1@walla.com
