בתחילת נאומה השבוע בכנסת פנתה יו"ר האופוזיציה, שלי יחימוביץ', לשר האוצר, יאיר לפיד. "אנחנו מיודדים", אמרה לו. "בהחלט", הוא השיב לה. הבליסטראות שהטיחה יחימוביץ' בלפיד בהמשך דבריה מאירות באור חדש את המונח "ידידות". לפיד מתעלל בציבור. מבצע לעברו ירי ארטילרי, עורך מתקפה מאורגנת, גובה קורבנות, נלחם. ובסופו של דבר שר האוצר, לדברי יו"ר האופוזיציה "לא יודע איפה הוא חי".
לפיד לא התרגש. בספר שכתב על אביו, טומי, תוארה מערכת היחסים בינו לבין יחימוביץ'. "בכל שנות חברותי עם שלי, מעולם לא הסכמנו על דבר וחצי דבר", כתב הבן בשם אביו. "קבענו לעצמנו ארוחת צהריים קבועה, פעם בשבועיים, בה צרחנו אחד על השני באופן שגרם למלצרים בכל רחבי תל אביב להיאנח כשראו אותנו נכנסים בדלת... אם מישהו מחפש לעצמו חברה טובה שדעותיה חסרות כל היגיון אבל מנומקות להפליא, אני ממליץ על שלי בחום. היא פנויה פעם בשבועיים".
לפיד לא נפגש עם יחימוביץ' פעם בשבועיים. השניים מקפידים לשמור על קשר טוב וחברי, על אף שהוא נפגע כשיחימוביץ' תקפה אותו על ההתייעצויות שקיים עם אהוד אולמרט לפני שקפץ לפוליטיקה. הוא ציפה ממנה להבין שזה הגיע מהחברות העמוקה ששררה בין אולמרט לאביו. כך או כך, מבחינת יחימוביץ' ושאר חבריה לאופוזיציה, לפיד הוא המטרה הראשית שבעזרתה הם מבקשים להיבנות. התקציב אמנם שייך לו ולראש הממשלה שווה בשווה, אבל אין להשוות את הארטילריה שחוטף שר האוצר לעומת בנימין נתניהו.
הקרב על התודעה
בשבוע שעבר אמרה יחימוביץ' בישיבת הסיעה שיש אפשרות של ממש לעצב את התקציב. יו"ר ש"ס, אריה דרעי, בישר השבוע לחבריו בפנים חמורות סבר שבשבועות הקרובים אין חופשות, אין שחרורים, אין קיזוזים. כולם מגויסים לדיוני התקציב. האם שני השועלים הוותיקים הללו חושבים באמת שאפשר לשנות משהו? שניתן לגרום למיליארד שקלים לעבור מכאן לכאן? סביר להניח שלא. ובאין אפשרות שכזו באופק נותר הקרב על התודעה. לפיד יוצג כעושק הגדול של הציבור הישראלי - שר האוצר נטול החמלה שהושיט את ידו הארוכה ולקח מכולם. רק בעשירים, אנשי המילייה שלו ושל נתניהו, לא נגע. אם המהלך יצלח זה יהיה ניצחון גדול עבור יחימוביץ', דרעי, זהבה גלאון וחבריהם. יודעים מה, אפילו נתניהו ישמח.
דרעי נראה השבוע בשיא הדריכות בעת נאומו של לפיד במליאת הכנסת. לא דבריו של שר האוצר ריכזו את תשומת לבו, אלא תגובותיהם של אנשי מפלגתו. בכל פעם שאחד מהם ניסה לקטוע את דברי לפיד היסה אותו דרעי. לכולם הוא יכל חוץ מאשר לנסים זאב. לו אף אחד לא יכול. למזלו אנשי יהדות התורה יצאו בחוץ בעת הנאום. למשה גפני ממש קשה לשלוט בעצמו כשלפיד עולה לדוכן.
דרעי חושש שלפיד ינסה לגרור את המאבק על התקציב למלחמת חילונים-חרדים. במגרש הזה אין לו סיכוי לנצח. הוא רוצה שהדיון יתרכז בחברה הישראלית, שממנה החרדים הם רק חלק. לא קצבאות ילדים ותקציבי ישיבות יהיו בחזית המאבק, אלא ילדים אומללים ואמהות אובדות. אתגר גדול הוא לקח על עצמו. בהתחלה נראה שדווקא הולך לו. לפיד נראה כבוי בחלק הראשון של נאומו, כשלא זכה למטר קריאות הביניים שלו ציפה. למזלו היו שם הח"כים של מפלגת העבודה שהעירו אותו. בהמשך הכל התפרק לדרעי. לך תעמיד ש"סניק במשך שמונה דקות לצורך נאום אופוזיציוני כלפי התקציב בלי שהוא ידבר על הרס עולם התורה והישיבות. מהר מאוד יאיר לפיד הפך לבלק בן ציפור, מלך מואב מפרשת השבוע שבא לקלל את ישראל. נאומו המסכם את דיוני התקציב היה כבר חד בהרבה. החרדים תידלקו אותו היטב.
לך חפש ת'חברים שלך
כשלפיד עלה השבוע להציג את התקציב הוא הביט ימינה וראה את אנשי מפלגת העבודה, מרצ והמפלגות הערביות שסנטו בו ללא הפסק. כשהישיר את מבטו הוא נתקל בחרדים, מתאמצים לעשות קולות של דג. לשמאלו, היכן שיושבים אנשי הקואליציה, נרשמה דלילות כללית. למעט חברי מפלגתו כמעט ולא נכחו אנשי קואליציה במליאה. לא ראש הממשלה והליכודניקים, לא ציפי לבני והתנועה. לא נפתלי בנט וסיעתו, למעט השר אורי אורבך שהיה שר תורן. חסרונם של האחרונים נצרב היטב בקרב אנשי יש עתיד. "זה היה מכוער", אמר אחד מהם.
מי לא רצה לנתץ את הברית בין לפיד לבנט מאז נולדה? לנתניהו היא הפריעה לעצב ממשלה כפי שרצה. ליחימוביץ' ולבני היא הרסה את גוש המרכז-שמאל שהן ביקשו לגבש. את ש"ס והחרדים היא השאירה באופוזיציה שאינה מוכרת להם. אפילו בעיני חלק מאנשי הבית היהודי היא היתה לצנינים. התדרוכים על פריכותה של הברית נשמעים בשבועות האחרונים ביתר שאת. אין ברית, אין מחויבות הדדית, כל אחד לעצמו, טוענים גורמים פוליטיים.
שתי הודעות לעיתונות שיצאו השבוע מכיוון יש עתיד המחישו את הפערים האידאולוגיים בין המפלגות. הראשונה יצאה ביום ראשון מטעם יועצת התקשורת של לפיד בעניין חוק ברית הזוגיות שאמור היה לעלות לדיון בוועדת השרים לענייני חקיקה. יש עתיד תתמוך בחוק, נכתב שם, רק במידה ויחול גם על זוגות חד מיניים. למרות שההודעה כוונה לאנשי התנועה שהעלו את החוק, אין אחד בבית היהודי שיתמוך בגישה הזו. ביום שני, לאחר שבנט הבהיר באמצעות תיאורים פלסטיים מה דעתו בנוגע למדינה הפלסטינית, מיהרו ביש עתיד להוציא הודעה שתומכת בפתרון שתי מדינות לשני עמים. ההודעה הזו יצאה מטעם דוברת המפלגה ולא מלשכתו של לפיד. אולי ניואנס קטן, אך משמעותי.
ברמה האישית נראה כי אין שינוי בסטטוס של לפיד ובנט. עזבו אתכם מקלישאות ה"אחים", כל אחד באמת רואה בשני חבר. הפוליטיקה עוד תזמן לחברות הזו מבחנים והיא תדע עליות ומורדות, אבל לפי שעה היא שרירה וקיימת. הבעיה היא לא אצל השניים הללו, אלא אצל חברי מפלגותיהם. בעיני חלק מהם החיבור תקוע ממש כמו רסיס בישבן. "בעניין הזה אתה צריך לשאול את עצמך שתי שאלות", אומר גורם שבקיא בטלנובלה, "הראשונה היא אם בנט באמת שולט בסיעה שלו. מה זה בעצם הבית היהודי? יש שם לכידות? זה לא כמו ביש עתיד, ששם לפיד מחזיק את כולם. מכאן עולה השאלה הבאה: בין מי למי הברית הזו? בין הבית היהודי ליש עתיד, או בין לפיד לבנט?".
בשבועות הקרובים נבין טוב יותר האם הברית הסיעתית תישמר, או שבנט ולפיד יסתפקו בפגישה חברית אחת לשבועיים, שבה יתווכחו ויצרחו באופן שהמלצרים ייאנחו כשייראו אותם נכנסים בדלת.
השטח מת
הבחירות המוניציפאליות יתקיימו בעוד פחות מארבעה חודשים. ככל שזה נוגע למפלגות השטח די מת. ראשי הערים הם החולות הנודדים הפעילים ביותר בפוליטיקה הישראלית. למקום שבו נמצאת מפלגת השלטון הם נוהרים בהמוניהם, אבל מפלגת השלטון הנוכחית נמצאת בפרשת דרכים. אין מטה מניציפאלי, אין מי שמוביל את העסק קדימה. פעילי השטח של הליכוד-ביתנו, שבבחירות הכלליות בתחילת השנה התבקשו לעזור, לא מקבלים תשובות. חלקם מחפשים בית אחר. בש"ס מטפל בנושא אריה דרעי באופן אישי. הציפיות לא בשמיים, אבל במפלגה מקווים למנף את הרוח החדשה (ישנה) שמביא איתו דרעי כדי להפיח רוח קרב בפעילים. בבית היהודי וביש עתיד מקווים לרכוב על גלי ההצלחה בבחירות הכלליות על מנת לבסס כוחות מקומיים. בבית היהודי, (הפתעה-הפתעה) העסק מורכב יותר. נפתלי בנט רוצה להכניס אנשים משלו, אבל הוותיקים לא מתפנים כל כך מהר.
גם המחלוקות הפנימיות בסיעה השסועה הזו משליכות על הזירה המקומית. יש עתיד אמורה להיות המרענן הרשמי של הבחירות. החולות הנודדים אמורים לקפוץ על הלהיט התורן בפוליטיקה הישראלית, ויש עתיד מצדה משוועת לביסוס כוחה בשטח. למרות זאת, השטח לא ממוטט את משרדי המפלגה. אולי זה התקציב הקשה שמוביל לפיד, אולי חוסר ניסיון פוליטי. כרגע זה נראה תקוע. המפלגה היחידה שמשקיעה אנרגיות של ממש זו מפלגת העבודה. בבחירות הקודמות לפני חמש שנים ברחו כולם מהמפלגה כאילו היתה מוכת צרעת. חמש רשימות בלבד בכל הארץ התמודדו תחת הפתק עם האותיות "אמת". נכון לעכשיו מדובר על עשרות יישובים שבהם יופיעו השנה בקלפי פתקי "אמת".
האם אפשר להקיש מהזירה המקומית על זו הארצית? כן ולא. מצד אחד השטח חשוב. הוא מפיח חיים במפלגה, משמש לה כעוגן ומעניק אחיזה בשטח. מאידך, אין קשר ממשי בין זהותו הפוליטית של ראש העיר להתפלגות הקולות בעירו. בבאר שבע, לדוגמא, שולט ביד רמה ראש העיר רוביק דנילוביץ', איש מפלגת העבודה. הליכוד ניצח בגדול שם והעבודה הגיעה למקום החמישי בלבד. חיים ביבס, ראש עיריית מודיעין, הוא אחד מראשי הערים המזוהים ביותר עם הליכוד. זה לא הפריע ליש עתיד לנצח בגדול בעירו. "וחוץ מזה", אומר גורם באחת המפלגות שעוסק בנושא, "אני עוד זוכר את התשדיר של קדימה, שבו הוצגו 60 ראשי ערים שתומכים במפלגה. הם גמרו בקושי עם שני מנדטים. אז תגיד לי אתה, זה אומר משהו?".