תוצאות הבחירות ברורות. הציבור הישראלי מאס בפוליטיקאים, במרביתם. מסיבה זו ובניגוד לתקוות, אחוז ההשתתפות בבחירות היה גם הפעם נמוך (רק באחוז אחד יותר מבחירות 2009). ברור שהמנצח הגדול של הבחירות הוא יאיר לפיד (ומרצ), והמפסיד הגדול הוא בנימין נתניהו והאיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו. ראש ממשלה חלש שיאלץ להזיע קשה עד שיצליח להרכיב קואליציה סבירה יתקשה להניע מהלכים או לקדם את סדר היום שלו. לא בענייני פנים ולא בענייני חוץ וביטחון.
אמנם בנאומו בליל הבחירות ראש הממשלה התווה חמישה קווי יסוד שינחו אותו בשנים הבאות, שניים מהם עסקו בנושאי חוץ וביטחון. הוא קבע כי ימשיך למנוע מאירן להגיע לנשק גרעיני ולא יזום מהלכים מדיניים שיש בהם פגיעה, לשיטתו, בביטחון הלאומי, קרי משא ומתן וויתורים לפלסטינים. הנאום הזה נשמע יותר כמשאלת לב ופחות כמחובר למציאות.
מובן שהכל תלוי בקואליציה שירכיב נתניהו. אם ממשלתו תורכב מהליכוד-ביתנו, הבית היהודי והמפלגות החרדיות, זו תהיה ממשלת ימין קיצונית וצרה (62-61 מנדטים) שתדרדר את ישראל לבדידות עמוקה יותר בזירה הבינלאומית ועימות בלתי נמנע עם ארצות הברית והאיחוד האירופי. אך בעיקר, מה שיאפיין אותה הוא חוסר יציבות פוליטית וחשיפה לסחטנות וגחמות של חברי כנסת בודדים ושל הסיעות. היא לא תחזיק מעמד ותאלץ להתפזר וללכת לבחירות חדשות, בפרק זמן של של שנה-שנה וחצי לכל המאוחר. אם הוא ירכיב ממשלה רחבה עם "יש עתיד" של לפיד, כפי שהוא חותר לעשות, הרי נתניהו יצטרך לוותר על חלק מקווי היסוד שעליהם דיבר בנאומו. כך או כך, בכל קואליציה, נתניהו יהיה ראש ממשלה שבוי, שמרחב התמרון שלו מוגבל.
ראש ממשלה מוחלש - כשספק אם לליכוד יהיה רוב בין שרי הממשלה הבאה - לא יוכל שלא ליזום מהלכים מדיניים מול הפלסטינים ולא יוכל להמשיך לאיים בפעולה צבאית נגד אירן. אם תהיה לו ממשלה בהשתתפות "יש עתיד" של לפיד, הרי עמדת בכיריה בעניין אירן אינה בגדר סוד. העיתונאי עפר שלח וראש השב"כ לשעבר יעקב פרי יצאו בלא מעט הזדמנויות בביקורת נוקבת נגד הצהרותיו של נתניהו כלפי אירן. הם הסתייגו מההשוואה שראש הממשלה נוטה לעשות בין מצבה של ישראל היום למצב היהודים באירופה ערב השואה. הם ביקרו את התבטאויותיו שהדיפו מריח של הרפתקנות מסוכנת. לכן, אם "יש עתיד", ובמיוחד שלח ופרי שהשפעתם על לפיד רבה (ואסור גם לשכוח את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט שהוא ידידו של לפיד הבן כהמשך לידידותו עם יוסף לפיד האב) יהיו נאמנים לעמדות שהביעו עד היום, הרי שאם הייתה בכלל אופציה של התקפה צבאית של ישראל על מתקני הגרעין של אירן (וספק אם הייתה כזו גם בתקופת נתניהו ושר הביטחון ברק), היא תתפוגג בממשלה החדשה.
אובמה יצטרך להחליט: לתקוף או לא לתקוף?
אירן מצידה אינה שוקטת על שמריה. הסרכזות ממשיכות להיות מותקנות, להסתובב ולהעשיר אורניום. אפשר להניח שאירן גם ממשיכה בחשאי לבצע פעולות וניסויים הקשורים ל"קבוצת הנשק", הרכבת הפצצה. היא אינה מגלה סמנים להתפשר על עמדתה, ויעיד על כך הכישלון האחרון של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) בשבוע האחרון לשכנע את אירן לאפשר לפקחיה לבקר במתקן הצבאי בפרצ'ין, שבו לפי החשדות והמידע המודיעיני ביצעה אירן את הפעולות של "קבוצת הנשק". הסיכויים להשגת הסדר פשרה עם אירן קטנים, גם מכיוון שבעוד ארבעה חודשים יתקיימו שם בחירות לנשיאות. אמנם האיש הקובע בכל הקשור לנושאים האסטרטגיים במדינה, כולל סוגית הגרעין - המנהיג העליון עלי חמינאי - אינו עומד לבחירה, אך בתקופת בחירות יש נטייה בכל המדינות ואצל כל מנהיגים להימנע מקבלת החלטות, בוודאי כאלה שיתפרשו כוויתורים מרחיקי לכת.
ולכן, המקום שבו יצטרכו לקבל החלטה כואבת הוא לא בירושלים או בטהרן, אלא בוושינגטון. הנשיא ברק אובמה ולא בנימין נתניהו הוא המנהיג שיעצב את עתידה של תכנית הגרעין של אירן. אם הוא יחריף את העיצומים עד כדי אמברגו, כולל על כל הסחר עם אירן (ולא רק על ענפים מסוימים כמו תעשיות נפט, בנקאות וספנות) יש סיכוי שבסופו של דבר אירן תאלץ להתפשר. ואם לא תתפשר ותמשיך להתקדם בקצב שתקבע לעצמה אל עבר בניית פצצת גרעין, יעמוד הנשיא בפני השאלה הגדולה שבפניה עמד (או חשבנו שעמד) בעבר נתניהו: לתקוף או לא לתקוף? האם להניח לאירן להגיע לנשק גרעיני על כל המשמעויות האזוריות והבינלאומיות ולחיות בצל הפטרייה הגרעינית של טהרן, או למנוע זאת ממנה גם במחיר של פעולה צבאית.