לפני תשע שנים ושבוע, מת אחד האנשים המשפיעים ביותר על המהפכה האיסלמית באירן צאדק חאלחאלי. שמו אולי לא מוכר למרבית הישראלים, אולם באירן מספיק השם הזה כדי לגרום לשומעיו לחלחלה - ולא בגלל שם משפחתו המצביע על מוצאו של האיש, בעיירה חאלחאל שבצפון המדינה. הבעתה משמו נובעת מכך שחאלחאלי הפך לשם נרדף עם ההוצאות להורג ההמוניות של אנשי המשטר הישן מתקופת השאה. המטרה של המשטר בטהרן הייתה לבסס את המהפכה האיסלמית באמצעות הוצאה המונית להורג של מאות ממתנגדי המשטר. על ידי כך קיוו בטהרן למחוק רעיונית ומעשית את ההיררכיה הישנה בתהליך של הפיכת אירן המלוכנית לרפובליקה איסלמית.
חאלחאלי, שהיה חבר קרוב של מנהיג המהפכה, אייתוללה סייד רוחאללה מוסאווי חומייני, מונה בתחילת תקופת המהפכה לסמכות העליונה של בתי הדין המהפכניים באירן. מדובר היה בתקופה שבה חיפש את דרכו המשטר החדש, בימים שאחרי השאה. בתי הדין ביקשו אז לבער תחילה את אירן מאנשי השלטון הישן, ובהמשך לסלק מן הדרך את אלה שסייעו למהפכה בשל מטרותיה החברתיות, אך התנגדו לדרך הדתית שבחר חומייני עבור אירן. עיקר הנפגעים מתוכנית ה"טיהור" השתייכו לשמאל הרעיוני - הקומוניסטים, והחשש היה מהשפעה של מי מבין מעצמות העל דאז ברית המועצות וארצות הברית. באמצעות חיסול מתנגדי המשטר הביאו חאלחאלי ואנשיו לשקט יחסי מבית, ותרמו לעובדה שאירן הלכה והתבססה כמדינה איסלמית. הירידה במספר המתנגדים לשלטון באירן, בין אם בהוצאות להורג ובין אם בבריחה מהמדינה, תרמה גם כן לביסוס המשטר.
בשנה וחצי האחרונות במצרים, מאז התקוממו מיליוני האזרחים נגד משטרו של הנשיא, חוסני מובארק, התרחשו במצרים אירועים רבים שהזכירו את האירועים בתקופת המהפכה האיסלמית באירן, כ-30 שנה קודם לכן. מהומות עממיות נקודתיות, שהופכות לאש אזרחית שמטרתה היא אחת להפיל משטר בן שנים של מנהיג השולט בלא עוררין. רוחות איסלמיסטיות שנושבות ומתגברות כשצצה האפשרות לעלות לשלטון. דבר מוביל לדבר ולשלטון עולה מנהיג ששאב את תפישותיו הבסיסיות מן "האחים המוסלמים", לא בדיוק התנועה הפרגמטית ביותר עלי אדמות. כל האירועים בעלי הדמיון בשתי המדינות עוררו חשש שמא מצרים צועדת בדרכה של אירן על השביל המוביל להקצנה דתית.
הידיים האיסלמיסטיות לא תופסות את כל ההגמוניה במצרים
מנגד, ניתן להבחין בהבדל ברור בין שני המקרים, שצובר תאוצה בשבועות האחרונים. לפי שעה, הידיים האיסלמיסטיות לא תופסות את כל ההגמוניה השלטונית, כיוון שגם לצבא יש יד, אפילו גסה, בניהול הרפובליקה המצרית. מעבר לכך, בשבועות האחרונים ישנם שני גורמים נוספים שלא מוכנים לתת יד למצרים פרו-איסלמית. הגורם הראשון הוא האזרחים, שעומדים וצרים על ארמונו של נשיא מצרים, מוחמד מורסי, עד שהביאו למנוסתו מזעם ההמון על פעילותו האנטי-חברתית. לא מתקבל על הדעת שחומייני היה זוכה ליחס של האזרח המצרי כלפי מורסי. מצור על בית המנהיג, אם היה מתרחש באירן בתקופת חומייני, היה נובע רק מאהבת ההמון, שכן למקרים הפוכים הוא היה מפעיל את חאלחאלי. המוציא לפועל של מדיניות דיכוי המתנגדים הם ההבדל המובהק ביותר בין שתי המהפכות.
לבתי הדין במצרים הייתה ועודנה סמכות עצמאית מול גורמי ההנהגה. חלקם בהתנגדות לטיהורים רעיוניים - שאין בינם לבין אלה שהיו באירן מקום להשוואה מבחינת קנה המידה, אולם כידוע מדובר במדרון חלקלק - כמו גם עמדתם כרוח גבית מעצם היותם במעמד נבדל ומורם מעם, מדגישים את השוני בדרך המהפכנית.
אילו היו שתי המהפכות דומות, מחזה ההפגנות נגד הנשיא המצרי היו בגדר רעיון או הזיה בלבד. באירן של אחרי המהפכה האיסלמית, הרמת ראש עממית, כפי שראינו גם לאחר הבחירות ב-2009, היא טראומה שלא תישכח מאז ימיו של חאלחאלי מצב שאינו תואם את מצרים של היום.
