שר הפנים, אלי ישי, ושר האוצר, יובל שטייניץ, אינם יודעים את נפשם. התרעתי, הזהרתי, כינסתי דיונים, אומר ישי, ולבסוף מפיל עליי המבקר את תיק המחדל של מוכנות מערך הכיבוי. בסך הכול עשיתי את מה שמצופה ממני כשר האוצר ושמרתי על התקציב, אומר שטייניץ, מעולם לא הואשם שר אוצר בגלל שהתנה שחרור תקציב בעריכת רפורמה.
יש הרבה בטענותיהם של השניים, ובעיקר בזו של שטייניץ. שניהם משלמים את מחיר ההזנחה של קודמיהם, שהביאה את מערך הכיבוי לרמת מוכנות שערורייתית. ישי, למן תחילת כהונתו, זיהה את הסכנה. בשורה של דיונים שאותם יזם הוא ביקש להזרים מיידית חמצן לארגון. שוב ושוב הוא דיבר עם שר האוצר, עם ראש הממשלה ועם אנשי משרדיהם במטרה להציב רף מוכנות מינימלי לשירותי הכיבוי. שטייניץ עשה את מלאכתו נאמנה. חובתו של שר האוצר לשמור על הקופה הציבורית ולוודא שבהעברת כספים וכאן היה מדובר במאות מיליוני שקלים יש גם מחשבה לעתיד ולא בזבוז משווע. לו היה משחרר את הכסף שדרש משרד הפנים ללא הצגת מתווה ראוי של רפורמה בשירותי הכיבוי, ייתכן מאוד שהיה מככב בדו"ח אחר של מבקר המדינה.
אבל שני השרים הבכירים, בין אם בתמימות ובין אם בהיתממות, מפספסים את שורש טענותיו של מיכה לינדנשטראוס. המבקר בעצמו משבח את העובדה שישי גילה בזמן את המצוקה ומצא לנכון לפעול לתיקון המצב. טענותיו נוגעות לדרך הפעולה של שר הפנים מרגע שהכיר בחומרת המצב. לא מספיק להתריע, לשלוח מכתבים ולנופף באצבע, עולה מדבריו, השר הממונה צריך להפעיל את כל המנופים שברשותו על מנת להתחיל בפעולות השיקום. וכאן, לדידו של המבקר, גילה ישי רפיון. היו לו, לשר הפנים, מספיק כלים על מנת לגרום לשר האוצר ולראש הממשלה להתעורר, אבל הוא בחר שלא להשתמש בהם. סביר להניח, ואת זה לינדנשראוס לא אומר, שלו היה משרד האוצר מחליט לפגוע במענקים לאברכים היינו מגלים פעלתנות נחרצת יותר של שר הפנים. אבל במקרה הזה, שסכנת חיים משחרת לפתחו, הסתיימו הפעולות במכתבים, התראות ובמקרה הקיצוני בישיבות עקרות. ריח עז של כסת"ח עולה מתיאור השתלשלות פעולותיו של שר הפנים, ומוטב שיתרכז בהבנת טעויותיו במקום לשחרר ליוטיוב סרטי תדמית מביכים או לסמוך על רבו, הרב עובדיה, לסנוט באחד המוסדות החשובים במדינה ולהשוות את פעילות אנשיו לחטא המרגלים מימי המדבר (העונש של המרגלים היה מוות, למי שתהה).
במובן מסוים, בהתייחסו לישי מסמן לינדנשטראוס את מורשתו לבאים אחריו. ממוסד מנומנם שדו"חותיו זוכים לאדישות ציבורית, הפך משרד מבקר המדינה לגוף נשכני ומרכזי בהוויה הציבורית בישראל. עד כדי כך שמשרתי ציבור, בבואם לקבל החלטות ולהניע מהלכים, לקחו בחשבון שיום יבוא ופעולותיהם ייבדקו על ידי המבקר. אם כך, עולה מהדו"ח, חשוב לדעת שכדי לעשות את מלאכתך נאמנה אין די בהתראות ותזכורות. גלה נחישות, פעל ביצירתיות ובכל הכוח ואם אינך יכול תודיע שאתה מסיר את אחריותך. רק אל תהיה מאלה שאומרים לאחר מעשה "אמרתי לכם". זו אינה התנהגות המצופה משר.
המסר לאוצר: יחד עם הסמכות, באה האחריות
בעניין שטייניץ המסר של לינדנשטראוס מורכב הרבה יותר. איך ניתן להאשים שר אוצר באחריות מיוחדת למחדל בזמן שכל חטאו היה בכך שרצה לוודא שכספי ציבור לא ייזרקו לשווא? מה יעשו מחר שטייניץ ואנשיו אם יבואו אליהם, בזה אחר זה, שר התחבורה וסגן שר הבריאות ויבקשו תוספות תקציביות מבלי להציג תוכנית מקיפה וארוכת טווח לדרישותיהם? מי ערב לאנשי האוצר שבמקרה של תאונת דרכים קשה במיוחד או התפרצות מגפה קטלנית הם לא יואשמו בעתיד על ידי המבקר בהזנחה ו"ראש קטן" רק כי לא העבירו את הכסף מיידית? האם מצופה משר האוצר לנהל את התקציב רק לצורך טיפול בסכנות חיים ולהזניח את החינוך, הפיתוח העירוני, הרווחה והתרבות?
אם כל חטאו של שר האוצר היה בכך שסירב לשחרר תקציב מבלי שיהיה חלק מרפורמה, מסביר המבקר, הוא לא היה חשוף לביקורת כה נוקבת. הבעיה של שטייניץ היתה כפולה. ראשית, נטען, הוא היה מודע למצב הקשה של שירותי הכיבוי, מצב נדיר גם בחפיפניקיות הישראלית. במצבים כאלה עליך לגלות מנהיגות וחזון ולא להיות הפקיד הקטן ששומר על הקופה. אתה שר אוצר, לא כספר בבנק. שנית, לא כל הסטת תקציב מחייבת פריצת המסגרת. משרד האוצר מפנה כספים פעמים רבות בניגוד לתוכנית המקורית ולפי הצורך. כאן, פעולה כזו היתה מחויבת מציאות. לחלופין חובה היה על שטייניץ להציע לישי אפשרויות לשינויים בתקציב בתוך המשרד. מדוע שר האוצר החריש? תוהה לינדנשטראוס.
ברמה העקרונית, וזו נקודה מהותית וחשובה, נדרש המבקר לכוחו ההולך וגובר של משרד האוצר בעשורים האחרונים, שמתבטא בהתערבות גסה בתקציבי משרדי הממשלה, גם לאחר שאושרו. לינדנשטראוס אינו טוען שיש בכך בעייתיות, אבל הוא דורש שיחד עם הסמכות תבוא גם אחריות. וגם כאן, לטענתו, כשל שטייניץ.
אלו שכוססים ציפורנים בציפייה למסיבת עיתונאים דרמטית של ישי או שטייניץ שבה יודיעו על הסקת מסקנות אישיות יכולים להירגע. השניים הללו, ככל שזה תלוי בהם, לא הולכים לשום מקום. לינדנשטראוס אינו קורא להם לעשות את זה, אם כי סביר להניח שלשם הוא מכוון.
לא בטוח שזה נחוץ ובעיקר לא בטוח שהתפטרות מיידית של השניים תביא לביעור הנגעים שעליהם מצביע המבקר. איתן כבל, פוליטיקאי ישר והגון דרך, התפטר מממשלת אולמרט בעקבות דו"ח וינוגרד שדן בכשלי מלחמת לבנון השנייה. ליום אחד כולם הריעו לו, אבל התפטרותו לא הניעה דיון ציבורי מהותי במסקנות הוועדה. תשאלו את אליהו וינוגרד, שהיום מגן על ישי. מבחנם האמיתי של שטייניץ, ישי, נתניהו ושאר חברי הממשלה יהיה אם ישכילו להבין וליישם את עיקרי דבריו של לינדנשטראוס: השקיעו בעשייה אמיתית ולא בכסת"ח, אל תסתכלו דרך החור בגרוש אלא ראו את התמונה המלאה והחשוב מכל - קחו אחריות על מעשיכם. אבל לצורך יישום הפעולות המתבקשות הללו דרושה קודם הכרה בטעות. והאסימון הזה טרם נפל.