מהפילוסופיה המערבית ועד ההודית, מספרי התנ"ך ועד זהו זה כולם אומרים: ההיסטוריה, במובן מסוים, חוזרת על עצמה. האם האמירה מדויקת? "עת חפירה" יבדוק את אירועי השעה לאור אירועים דומים מהעבר. כך נבין טוב יותר גם את העבר, ובעיקר את ההווה.
באמצע העשור הקודם ברור היה לעיריית תל אביב שהבניין הוותיק של התיאטרון הלאומי "הבימה", אחד מסמליה של העיר, כבר אינו מרשים וייצוגי כבעבר וחמור מכך, מבנהו כבר אינו יציב ובטיחותי כשהיה. העירייה בשיתוף הממשלה החליטו לשפץ את המבנה בעל החשיבות ההיסטורית, הקצו לצורך העניין תקציב נכבד והפקידו את העבודה בידיהם של האדריכל רם כרמי, מן הבולטים באדריכלים בארץ. איש לא שיער שעבודות השיפוץ יימשכו שנים ארוכות, שהתוכניות ישונו תוך כדי העבודה ושתקציב השיפוץ יתפח בצורה דרמטית ככל שהעבודות תתקדמנה.
במפתיע (ושמא לא במפתיע) דומים פרטי התיאור הזה של השיפוצים בתיאטרון "הבימה" עד מאוד לסיפור של תיאטרון הבולשוי בלב מוסקבה שנחנך ב-28 באוקטובר, רק שבועות ספורים לפני התיאטרון הלאומי שלנו. כמו ב"הבימה", המחיר ששולם בסיום השיפוצים בתיאטרון הבולשוי, למעלה מ-700 מיליון דולר במצטבר, היה רחוק ביותר מן ההערכות הראשוניות, שיש הטוענים שהיו נמוכות פי 16. גם משך הזמן שלקחו השיפוצים היה גדול בהרבה מן המובטח, הן במוסקבה והן בתל אביב ומבניהם של שני התיאטראות החשובים עמדו ריקים בשלבים כאלה או אחרים של שיפוצים משך שנים ארוכות "הבימה" נסגר ב-2007 והבולשוי נסגר שנתיים קודם לכן. לצד העיכובים והשינויים הללו בתוכניות ובתכנונים, שני הפרויקטים הואשמו בשחיתויות ובאי-סדרים בניהול התקציב והתכנון וריח רע של ניהול קלוקל דבק בהם.
אלא שגורל זה אינו נחלתם של שני הפרויקטים הללו לבדם. במהלך ההיסטוריה היו פרויקטים רבים שביצועם בפועל היה רחוק ת"ק פרסה מן התוכנית המקורית, מה שעלה לעתים במחיר כבד - כספי, תדמיתי ולעתים אף בחיי אדם. מקרה זכור במיוחד של פרויקט שכזה היה כריית תעלת סואץ, בין הים התיכון לים האדום. בשנת 1856 קיבל הדיפלומט הצרפתי פרדיננד דה-לספס זיכיון מהח'דיו של מצרים, סעיד פאשא, לכרות את התעלה ולתפעל אותה למשך מאה שנים באמצעות חברת ניהול בינלאומית, "החברה של תעלת סואץ" ועבודות הכרייה החלו בשנת 1859. העבודות נמשכו כעשר שנים עד לפתיחת התעלה, בנובמבר 1869 ועלו בחייהם של למעלה ממאה אלף פועלי-כפייה מצרים שאיבדו את חייהם ממחלות ומפגיעות שנגרמו מן העבודה הקשה.
ההוצאות הכספיות על כריית התעלה תפחו והלכו במהלך העבודות ועם סיום העבודות היו גבוהות פי שניים מן ההערכות המוקדמות. חברת התעלה סבלה מחובות הכבדים שהמשיכו להעיק עליה עוד שנים רבות ומתנועת כלי השיט הדלילה בשנים הראשונות שלאחר הפתיחה, שעמדה בניגוד גמור להערכות המוקדמות שדיברו על הפיכת התעלה למעבר הכרחי בין האוקיינוס ההודי לים התיכון ולשינוי של המסחר הבינלאומי כולו (מה שאכן התרחש לבסוף). גורמים אלה הקשו על החברה להמשיך באופן סדיר את עבודות הפיתוח והתחזוקה של התעלה ורק שינויים בשיטת גביית אגרות המעבר בתעלה הצלו לבסוף את החברה מקריסה ובמידה רבה גם הצילו את פרויקט התעלה כולו.
מקרה אחר של פרויקט מן העשורים האחרונים שזכור היטב ככזה שלא הצליח לעמוד בהערכות המוקדמות של התקציב והיקף העבודה היה בנייתה של "כיפת המילניום" המגלומנית בגריניץ', שעל גדות נהר התמזה בלונדון. הרעיון המקורי להקמת הכיפה נולד כבר בשנות התשעים ולפיו יוקם מתחם ייחודי שיארח תערוכה בינלאומית גדולה, ברוח ה"אקספו", לציון בואו של האלף השלישי. לקראת סוף שנות ה-90, עם עליית ממשלת הלייבור של טוני בלייר גדל הפרויקט למימדי ענק ובלייר עצמו אמר בחנוכת האתר ש"בריטניה אינה צריכה להסתפק כיום במקום השני. אני סבור שכיפת המילניום תהיה באמת ובתמים מגדלור לעולם כולו". הציפיות שנגזרו מן האופטימיות הזו של בלייר צפו שהתערוכה תמשוך לפחות 12 מיליוני מבקרים במהלך שנת 2000, שיצדיקו את עלותה הגבוהה של ההקמה.
התערוכה במבנה המרשים נחנכה כמתוכנן בראשית שנת 2000 והוצגה עד סוף השנה, אך בניגוד לציפיות האופטימיות המוקדמות, רק כמחצית ממספר המבקרים המצופה פקדה את המקום וההכנסות לא כיסו את ההוצאות הרבות. בשל כך נאלצה הנהלת פרויקט המילניום לבקש לאורך שנת 2000 כולה תוספות תקציבים לכיסוי הוצאות התפעול הגבוהות. וכך, למרות שתגובות הקהל על התערוכה היו חיוביות בסך הכל, זכתה התנהלות החברה שמומנה מכספים ציבוריים של רשות הלוטו הממלכתית לביקורת חריפה בעיתונות ובשיח הציבורי בבריטניה, שגובו בהמשך בדוח חריף של מבקר המדינה הבריטי. הביקורת החריפה כאשר נתגלה כי עלות התפעול החודשי של הכיפה, שנותרה כפיל לבן לאחר סיום התערוכה, עולה על מיליון ליש"ט בחודש ורק כחמש שנים לאחר סגירת התערוכה נמכר המקום לחברת התקשורת O2 שפתחה במקום אולם הופעות גדול ומצליח שגאל את עיריית לונדון מהטיפול במתחם הכושל והבזבזני.
סיפור מעניין נוסף הוא סיפורו של גשר אחד בעיר ברזיליה, בירתה של ברזיל מאז שנת 1960 ובעצמה פרויקט ראווה בזבזני שגרר את ברזיל כולה לחובות עתק ולקטסטרופה כלכלית. הגשר המרשים, שנקרא "גשר JK", ראשי התיבות של שמו של הוגה העיר, הנשיא הברזילאי הפופולרי ז'וסלינו קוביצ'ק, נבנה רק כארבעה עשורים לאחר השלמת בנייתה של העיר ומטרתו לחבר את "הציר המרכזי" של ברזיליה (שדרת מבני הממשל במרכז העיר) עם חלקה הדרומי של העיר. הפרויקט תוכנן כבר במחצית שנות ה-90 ונחנך לבסוף ברב פאר ב-2002, כשמתכנניו זוכים לפרסים לתהילה בינלאומית על מבנהו הייחודי והמתוחכם.
אלא שלמרות יופיו וחרף התהילה העולמית, זכה הפרויקט הראוותני לביקורת חריפה בברזיל ובייחוד בעיר ברזיליה עצמה. יסודה של ביקורת זו בשמועות שהתרוצצו בעיר ושטענו כי הקיצוצים הכבדים בתקציבי הבריאות העירוניים בראשית שנות האלפיים נועדו לכסות את עלויות הבנייה הגבוהות של הפרויקט, שהיו גבוהות בהרבה מן המתוכנן. הדבר הוביל לכך שהשם הפופולרי שהתקבע לגשר עם פתיחתו היה "גשר המעקפים" (Ponte Safena, משחק מילים בפורטוגזית על שמו של ניתוח המעקפים), שגזל שירותי בריאות חיוניים מתושבי העיר העניים, שממילא לא ישתמשו בשירותיו של הגשר.
בעולם המונע מכלכלה חופשית ומיוזמה פרטית והמקדש את הגדול והמרשים, קיימים פרויקטים ראוותניים ובזבזניים בכל מקום; חלקם הכרחיים באמת, חלקם משרתים מטרות כלכליות ומטרתם הפקת רווח וחלקם מיותרים ומגלומניים, אך לא כל הפרויקטים המגלומניים חורגים מתוכניותיהם המקוריות. סיפורם של כמה פרויקטים כאלה, כפי שראינו כאן, יכול ללמדנו על מגבלות הכוח, על מגלומניה או על אופטימיות בלתי-זהירה של מנהיגים ושל יזמים כלכליים ולעתים גם על המניפולציות ועל התרמיות, הסמויות כמעט תמיד מן העין ומן התיעוד ההיסטורי, הנדרשות להנעת פרויקטים שאפתניים כאלה והמתגלות תמיד רק בדמותם של סקנדלים גדולים ושל מרירות ציבורית גדולה המלווים את הפרויקטים הגדולים והמבטיחים עם פתיחתם ובמקרים רבים גם עם כישלונם.
עת חפירה - טורים קודמים:
עת חפירה: מאבקים בהיסטוריה - שבירה או הישג?
עת חפירה: מקרליק עד סימונס - רוצחים בהיסטוריה
עת חפירה: לבד מול הממסד - השורקים במשרוקיות
עידן בריר, דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה והחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב. עורך כתב העת האלקטרוני "רוח מזרחית" ועורך-שותף של אתר האינטרנט "זווית אחרת"