הדיל הלא כתוב בין השופט אלרון לשר לוין

לו היה מתאפק שופט בית המשפט העליון, יוסף אלרון, והיה מוותר על ניסיונו המגושם להתכתב עם דעת הקהל הישראלית במכתבו לנשיאת בית המשפט העליון ולשר המשפטים, עוד היינו יכולים להאמין לו שהוא מגיע לאירוע הזה נקי כפיים.

הנה, היינו מספרים לעצמנו, מגיע שופט שלא מעניין אותו מסורות של המערכת ונוהגים משפטיים עתיקים, הוא רוצה לאתגר את חבריו ולהתמודד כשווה בן שווים על נשיאות בית המשפט העליון.

הרי הוא, לדברי מקורביו, מנהל מוכשר, ניהל את בית המשפט המחוזי בחיפה ביד רמה (אמנם לא כולם סבורים כך, אך זה לא העניין), ובעל ניסיון עשיר וידע עצום במשפט הפלילי (על כך אין חולק). אין ספק שהחוק מאפשר לו להתמודד. אלא שהטקסט במכתבו של אלרון מעורר תמיהה בלשון המעטה.

המכתב של אלרון לחיות ולוין נפתח בפשטות בהודעה: "לקראת סיום כהונתה של השופטת א' חיות כנשיאת בית המשפט העליון ביום 16.10.23, הריני להודיעכם כי אני מציג את מועמדותי לכהונת נשיא בית המשפט העליון הבא". עד כאן לכאורה הכל בסדר. במהלך היום הורמו גבות בדבר העיתוי - האם ההודעה הזאת היא מהלך משולב עם מכתבו המשתלח של לוין בבוקר ליועצת המשפטית לממשלה? האמת היא שזה לא ממש הסיפור.

בהינתן שאלרון רוצה להציג את מועמדותו לכהונת נשיא בית המשפט העליון הבא, לא היה לו הרבה מרחב תמרון עם ההודעה המדוברת. הסיבה לכך היא שהיה משובץ בהרכב שהיה אמור לדון בשבוע הבא בעתירה שדורשת לחייב את שר המשפטים לכנס את הוועדה לבחירת שופטים. ברור שאלרון לא יכול לשבת בהרכב שיש לו נגיעה כה ישירה אליו, ולכן היה חייב להודיע עכשיו על ניגוד העניינים הפוטנציאלי. לולא היה עושה זאת, לא מן הנמנע שהיתה נסגרת בפניו סופית הדלת להתמודדות.

הסיפור המטריד מצוי בפסקה הבאה במכתב: "הצגת מועמדותי זו אינה תלוית מבנה והרכב הוועדה". מה? למה בכלל אלרון הוסיף את הטקסט המגוחך הזה, שלא לומר הבלתי אמין הזה? מי בכלל שאל אותו על הרכב הוועדה? באופן פורמלי, מה שייכת הפסקה הזאת להצגת מועמדתו? אומרים ש"על ראש הגנב בוער הכובע", אבל הממרה לא הולמת שופט, איש חוק, שדן בשנות חייו גנבים רבים, אז ברוח המשפט הבריטי שממנו ינקנו את השיטה המשפטית בארץ, אומר: "על ראש השופט בוערת פאתו".

בין אלרון ללוין יש דיל טבעי, גם אם אינו כתוב, וגם אם לא סיכמו אותו ביניהם. הוא יציר המצב. לוין יודע שאין כל ערך בהצהרותיו על ביטול שיטת הסניוריטי אם לא ימצא קליינט שיממש בפועל את ביטול השיטה, שכן מה טעם בהצהרה על שינוי השיטה (שממילא לא מעוגנת בחקיקה), אם אף שופט בבית משפט עליון לא מוכן להתמודד על הנשיאות? מלכתחילה לוין חשש שאף שופט מכהן לא יהיה מוכן להתמודד, ולכן בהצעת החוק המקורית הוסיף סעיף שקובע כי אפשר יהיה למנות כנשיא שופט שאינו מהמערכת לכהונת נשיא, כלומר להצניח נשיא מבחוץ כפי שקורה בארצות הברית למשל.

לאחר שלוין הבין בדרך זו או אחרת שיש לו קליינט לתוכניתו מתוך בית המשפט העליון, הוא החליט לא לשנות את נוסח החוק הקיים שמחייב מינוי נשיא מתוך 15 השופטים המכהנים. כך התרקם לו הדיל הטבעי - לוין ישאיר את נוסח החוק הקיים בדבר בחירת נשיא, ואלרון יתמודד.

כל סיפור אחר נע בין אי אמירת אמת לשקר. מה פירוש "הצגת מועמדותי אינה תלויית מבנה והרכב הוועדה"? אלרון יודע לספור היטב ויודע שבמבנה והרכב הוועדה הנוכחית אין לו כל סיכוי להיבחר. הספירה באמת פשוטה: שלושת השופטים בוועדה יצביעו נגדו (הם אגב משקפים 14 מתוך 15 שופטים בבית המשפט העליון); שני חברי לשכת עורכי הדין יצביעו נגדו, וח"כ קארין אלהרר תצביע נגדו. השניים היחידים שיצביעו בעדו הם שר המשפטים לוין וח"כ יצחק קרויזר. כלומר 2 מתוך 9. כאמור, הדרך היחידה של אלרון להיבחר היא שינוי ההרכב, ולכן הגשת מועמדותו היא פועל יוצא של כוונת יריב לוין ושמחה רוטמן לשנות את הרכב הוועדה.

גם כשאומרים "שינוי הרכב הוועדה" צריכים להיות מדויקים יותר. במהלך החודשים האחרונים רצים אין סוף מודלים של הרכבי ועדה לבחירת שופטים. המודל היחידי שיאפשר לאלרון להיות נשיא הוא כזה שיהיה בו רוב קואליציוני מובהק, ממש כפי שלוין ורוטמן רצו בהתחלה.

כל מצב אחר שבו לקואליציה אין יותר קולות מהאופוזיציה והשופטים ביחד (אם בכלל ייכללו בוועדה שכזאת), לא יאפשר את בחירת אלרון. במילים פשוטות, בעצם הצגת מועמדותו מביע אלרון תמיכה בשינוי שיטת הבחירה לשיטה קואליציונית, שכן היא היחידה שתאפשר לו להיות נשיא.

אבל זה הרבה יותר חמור מזה: אלרון יודע היטב שאם בג"ץ לא יתערב באי כינוס הוועדה לבחירת שופטים (וגם אם יתערב, הוא לא יוכל להכריח את לוין לבחור נשיא, אלא לכל היותר למלא את שני התקנים שיתפנו), הרי שעד ה-16 באוקטובר לא יקרה דבר. בתאריך הזה יקרו שני דברים - יום הולדת השבעים של הנשיאה חיות, כלומר יום פרישתה, ותחילת כנס החורף של הכנסת.

מתאריך זה לא יהיה נשיא לבית המשפט העליון, וככל הנראה גם לא עוד שופט עליון נוסף. בית המשפט העליון יהיה בחסר של שני שופטים. חמור מכך, אם בג"ץ לא יתערב כל המערכת תהיה בחסר של עשרות שופטים בערכאות הנמוכות יותר, ומאות תיקים אזרחיים ופליליים לא יקבלו מענה; ייגרמו עינויי דין קשים לנאשמים פליליים ועוולות נוראיות לבעלי דין אזרחיים, נוספות לאלה שבגינן הגיעו מלכתחילה לבתי המשפט. אלרון שמתהדר באמצעות מקורביו ביכולות הניהול המדהימות שלו, יתן יד לקריסה של המערכת.

וזה מוביל אותנו לסיפור הגדול מאחורי הקלעים. אלרון בשיחות סגורות לא מנסה להסתיר את העובדה שמה שמניע אותו בהצגת מועמדותו הוא שנאתו הגדולה לשופט עמית. האמת שהוא לא קורא לזה שנאה, אלא חוסר הערכה.

האיבה הזאת הולכת שנים אחורה עוד לתקופה שבה השניים כיהנו בבית המשפט המחוזי בחיפה. הם לא מחליפים מילה ביניהם. אלרון מזלזל עמוקות בפסיקותיו של עמית ונותן לזלזול הזה לצאת בפומבי בשיחות הוא מנהל.

משפטנים יכולים לחוש היטב בעוינות הזאת גם בטקסטים בפסיקות עצמן, במילים שבהן אלרון בוחר כשהוא חולק על עמית. העוינות הגיעה לשיאה כשאלרון הבין שעמית היה בין המתנגדים הבולטים בעליון לקידומו - קידום שהתאפשר בסופו של דבר בזכות הווטו שהטילו אפי נווה ומשה כחלון על הוועדה, לפיו אם אלרון לא בפנים המועמדים האחרים גם לא. בסופו של יום הנשיאה אז, מרים נאור, נכנעה.

פן מטריד נוסף בסיפור הזה הוא האופק הקצר של אלרון. בספטמבר יהיה בן 68, כלומר כהונתו כנשיא צפויה להיות קצרה משנתיים. אם, כפי שתיארתי לעיל, הבחירה בנשיא הבא תידחה אי שם לסוף השנה או תחילת 2024, אנחנו מדברים על כהונה שעשויה גם להגיע לשנה וחצי. אז בשביל זה לפורר את המערכת?

לסיכום, כשאלרון אומר שלא משנה לו הוועדה או ההרכב, הוא יודע שיש שתי אפשרויות - ועדה שמתכנסת בקרוב ומכינה את המערכת ליום פרישתה של חיות, או ועדה שתתכנס אי שם בסוף השנה ואולי אפילו שנה הבאה.

אם סתם חשדנו בכשרים ופיו ולבו של אלרון שווים, אנא יודיע בהודעה מיוחדת לעיתונות כי מועמדותו תקפה כל עוד אין בה תרומה ודרבון להשארת המערכת ללא נשיא, ללא שופט עליון נוסף, וללא עוד עשרות שופטים חסרים במערכת. בהודעה הדמיונית יכתוב שאם יראה שהוועדה לא מתכנסת עד פרישתה של הנשיאה, הוא מסיר את מועמדותו. כן, אני יודע שזה לא יקרה, ובכל זאת ניסיתי.

שיטת הסניוריטי אינה מעוגנת בספר החוקים הישראלי, ועם זאת כובדה מקום המדינה. היא יצרה ודאות בבית המשפט העליון בדבר רצף הנהגתו ובכך מנעה את החשש ששופטים ינסו למצוא חן בעייני הפוליטיקאים בפסיקותיהם; כלומר, מרגע שהתמנו לכהונה בבית המשפט העליון התלות בפוליטיקאים נותקה בשונה מהמצב שבו היו כמועמדים (שכן הפוליטיקאים חברים בוועדה).

במילים אחרות, השופטים היחידים שלא מועמדים לקידום הם שופטי בית משפט עליון, וביטול שיטת הסניוריטי תהפוך גם אותם למועמדים. אם תרצו, אלרון במעשיו מעלה חשד, גם אם אינו מוצדק, שדעת המיעוט שלו בפסק דין דרעי הייתה כדי לרצות את הפוליטיקאים. לולא הצגת מועמדותו, איש לא היה חושד בו, שכן לא היה צריך טובה של איש.

ועדיין, שיטת הסניוריטי טובה ונכונה בעייני, והייתי שמח לו היתה מעוגנת בחקיקה, אבל בוודאי אינה קדושה. מותר לערער עליה. הדיון אודותיה לגיטימי. האם בדרך להשיג אותה מותר לשרוף את המועדון מהסיבות הכי פחות טובות? מלוין ורוטמן אנחנו לא מופתעים, אבל מאתמול נוצר חשש ממשי שיש להם כבר שחקן קדמי בתוך בית המשפט העליון.