מציאות חייו של תושב ישראל רוויה באלפי אירועים חדשותיים משמעותיים, אבל רק מעטים מהם נצרבים לתוך הזיכרון. 1 בפברואר 2003, שבת, בארבע אחר הצהריים, נצרב כרגע שמלווה רבים מהישראלים עד היום.
אלוף משנה אילן רמון, טייס קרב בחיל האוויר ואסטרונאוט הישראלי הראשון, עמד לשוב לכדור הארץ עם חבריו לצוות מעבורת החלל "קולומביה", אחרי מסע של 16 ימים בחלל. בארבע אחר הצהריים דיווחו הכתבים כי אבד הקשר עם המעבורת. רק רבע שעה נותרה עד לנחיתה המיוחלת ורגעי השמחה החלו להפוך לדאגה. תוך זמן קצר התברר גודל האסון; מעבורת החלל התפרקה עם כניסתה לאטמוספירה. ההלם היה גדול. השידור החגיגי הפך לשידור חי של צילומי החללית המתרסקת כשהיא מותירה אחריה שובלי עשן.
ההמראה הראשונה לחלל של אסטרונאוט ישראלי עוררה בישראל התרגשות רבה. ההתרגשות הלכה וגברה ככל שהתקרב מועד שיגור מעבורת החלל. הדבר הגיע לידי כך שאליעזר וולפרמן, אביו של אילן רמון, פנה לתקשורת הישראלית ביום ההמראה וביקש "לגלות קצת יותר צניעות". הבקשה היתה מוגזמת עבור התקשורת הישראלית וגם עבור אזרחים רבים שחשים קירבה מיוחד לגיבורים ישראלים, מעין חלק ממשפחה רחבה. כך, למשל, בעמודים הראשונים של עיתון "מעריב" כתב הפובלציסט אברהם תירוש: "אנו לא מתביישים, לבנו הלם בחוזקה עם אילן רמון, כשנסק בתמרות אש ועשן עם חבריו במעבורת ואנו גאים בו. אי אפשר להישאר אדיש נוכח ישראלי שיש לו הזכות הגדולה להתנתק כך מכל מה שקורה כאן, לרחף לו שם בעולם אחר, כאחד המלאכים (...) אז עוף רמון, חתוך את השמיים, רחף מעליהם".
רמון ומשפחתו - אשתו, רונה והילדים - אסף, יפתח, טל ונועה שהו בארצות הברית כארבע שנים, לצורך האימונים לקראת טיסת החלל. ככל שהתקרב יום ההמראה, בישראל עקבו בעניין רב אחרי ההכנות. הריאיונות עם רמון חיבבו אותו על הציבור הישראלי. הוא שמר על צניעות וענייניות והפגין גם חוש הומור. בראיון באנגלית ציין כי כשהמילה "אסטרונאוט" נאמרת בישראל הכוונה היא לאדם ש"לא מחובר".
לטיסה לקח איתו רמון חפצים שונים בעלי משמעות סמלית, שגם הם גרמו לתחושת הזדהות עם האסטרונאוט הישראלי הראשון. בין השאר לקח איתו רמון סמלים לאומיים וצה"ליים בהם דגלי ישראל וחיל האוויר, נס הנשיא ועוד. כבן לניצולת שואה ולאב שנמלט מגרמניה הנאצית פריטים נוספים שלקח איתו ושעוררו התרגשות בישראל היו כאלה שמאזכרים את השואה - הוא לקח איתו העתק של ציור "כדור הארץ מהירח" - ציור שצייר במחנה הריכוז טרזין הנער פטר גינז וספר תורה זעיר שקיבל מניצול השואה פרופסור יהויכין יוסף, שקיבל אותו במחנה הריכוז ברגן בלזן. בנוסף לקח איתו סמלים יהודיים ובהן מזוזות ודולר שקיבל משליח הרבי מלובאביטש.
ב-16 בינואר 2003, 17:39 שעון ישראל, המריאה "קולומביה". לצד משפחתו וחברים קרובים, צפו בשיגור מבסיס החלל קנדי שבפלורידה גם בכירי חיל האוויר, נציגי סוכנות החלל הישראלית ושגריר ישראל בארצות הברית. אחרי ההמראה נמסרו לבני המשפחה שנותרו על הקרקע מכתבים שהשאירו יקיריהם. "זה הרגע שפרצתי בבכי", אמרה אז רונה רמון.
במהלך 16 הימים בחלל עקב הציבור בעניין רב אחרי הדיווחים הרבים. זכורה שיחה שקיים רמון עם ראש הממשלה אריאל שרון ושרת החינוך והמדע, לימור לבנת. רמון סיפר להם על חוויית הריחוף בחלל ותיאר כיצד נראית ישראל מגובה של מאות קילומטרים מעל הקרקע. "ארץ ישראל נראית מכאן כמו שהיא נראית על המפה: קטנה אבל מקסימה. יש לנו עם נפלא, וחשוב מאוד לשמור על המורשת", אמר רמון.
רמון העביר מסרים נוספים, בהם מסרים ליקיריו; "אינני יכול לחכות עד שאראה אתכם. חיבוק גדול לרונה ולילדים", היתה אחת מהודעותיו. באחד הימים שלחה רונה בחזרה לבן זוגה שיר. היה זה שירה של רחל המשוררת "זמר נוגה" ללחן של שמוליק קראוס. 76 שנים קודם לכן כתבה רחל בלובשטיין את השיר בעליית גג קטנה ועלובה בבית בתל אביב, כשהיא חולה ובודדה, חמש שנים לפני שמתה והיא רק בת 41. את השיר כתבה כנראה לאהוב לבה. קרוב לשמונים שנים אחרי שנכתב על ידי המשוררת הנודעת ו-36 שנים אחרי שהולחן, נוסף כעת לשיר נדבך נוסף; ציפיה למפגש ו"לדרכים שנפגשות". באותו רגע דברי המשוררת על ה"דרכים שנפרדות לעד", נדחקו לשוליים.
עוד בוואלה!
בשבת 1 בפברואר 2003 הציפיה וההתרגשות התחלפו בהלם ואחר כך באבל. האסון היכה ברבים והאווירה ברחבי המדינה היתה קשה. כעבור תשעה ימים הגיע ארון המת לארץ. "רמון מגלם את ישראל כפי שאנחנו רוצים לראות אותה", אמר ראש הממשלה אריאל שרון בשדה התעופה. משם המשיך הארון צפונה, לעמק יזרעאל. הלווייתו של רמון נערכה כעבור יום. זו היתה הלוויה צנועה והיא נערכה בבית העלמין של מושב נהלל, הסמוך לבסיס חיל האוויר רמת-דוד שזו פיקד רמון על טייסת מטוסי 16-F. "אילן, כמו משה רבנו, לא הצליח להיכנס לארץ המובטחת", אמר האב השכול, אליעזר וולפרמן. הבן הבכור, אסף, אמר קדיש.
כעת נוסף לשיר "זמר נוגה" נדבך נוסף והוא קיבל משמעות כואבת במיוחד:
הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,
הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ -
קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי
וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה?
תֵּבֵל זוֹ רַבָּה וּדְרָכִים בָּה רָב.
נִפְגָּשׁוֹת לְדַק, נִפְרָדוֹת לָעַד.
מְבַקֵּשׁ אָדָם, אַךְ כּוֹשְׁלוֹת רַגְלָיו,
לֹא יוּכַל לִמְצֹא אֶת אֲשֶׁר אָבַד.
אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,
כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרִידָה,
אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,
כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ.