"אבותינו השמידו חיים, אנחנו מנסות לאפשר אותם לנזקקים"

לעיר הציורית טיובינגן שבדרום מערב גרמניה היסטוריה נאצית "עשירה". רבים מתושביה הוכשרו לקצונה במהלך תקופת מלחמת העולם השניה, אחרים נשלחו לחזית ושירתו בתפקידים כאלו או אחרים. זאת אולי הסיבה לכך שלא מעט מבין הצעירים הגרמנים המבקשים לכפר על עוונות העבר של אבותיהם וסביהם מגיעים ממנה.

לורה וויטר ולין שרון הובר, צעירות גרמניות בנות 18, הן חברות ילדות שהגיעו לישראל על מנת להתנדב בכפר שיקומי "עדי נגב - נחלת ערן" הממוקם במועצה האזורית מרחבים, ומטפל בילדים ומבוגרים עם מוגבלויות מורכבות. "הנאצים לא ראו באנשים מסוג אלו בני אדם, אנחנו מבקשות להראות שהחיים של אנשים עם מוגבלות הם חשובים ובעלי ערך".

השתיים חברות בארגון March of Life. מדובר בארגון נוצרים אוהדי ישראל, ובין חבריו נמנים ילדים, נכדים ונינים של מי שפעלו אקטיבית כנגד היהודים במהלך המלחמה, בין אם במסגרת השירות הצבאי או דרך חברות במפלגה הנאצית. בארגון, שבסיסו בגרמניה, רשומים רבים מכל רחבי העולם ומטרתו להוביל אנשים לשבור את חומות השתיקה, לצאת כנגד האנטישמיות ולעודד צעירים גרמניים להגיע לישראל ולתרום את חלקם, זאת מתוך זיקה למדינה ומתוך חובה מוסרית ורצון עז לכפר על אשר עשו אבותיהם לעם היהודי.

גם ללין ולורה, כאמור, שורשים אפלים. העבר הלא מחמיא מקיף אותן מכל צד משפחתי, שכן גם שתיהן נכדות ונינות לחיילים בצבא הנאצי, שלקחו חלק פעיל ומשמעותי בהשמדת יהודי אירופה במהלך השואה. "הרבה מהגרמנים כמובן היו אקטיביים, אבל גם הרבה מהם פשוט עמדו מהצד ופשוט לא עשו כלום" אומרת לורה, "לסבא רבא שלי קראו יוהן רומר, הוא הצטרף לארגון ההגנה על הגבול בשנת 1939. בתקופת שירותו הוא הוצב בבוסלינגן ליד הגבול עם שוויץ ולאחר מכן במרקויר שבצרפת במשך כ-3 שנים. כשוטר גבולות הוא מנע מפליטים לחצות את הגבול והיה אחראי על הריגת פליטים שניסו לברוח, בהם גם יהודים רבים".

לורה מספרת כי במסגרת שירותו של רומר בתחנות הרכבת, תפקידו היה לדאוג שכל היהודים ייכנסו לרכבות המובילות אל מחנות הריכוז: "בתפקיד זה הם גם הורשו על פי חוק לגזול ולבזוז פליטים יהודים".

וכן, הוא לא היה היחיד. "לסבי מצד האמא קראו הרברט ראפ, הוא היה חבר בהיטלריוגנד, תנועת הנוער של המפלגה הנאצית. במהלך תקופת נעוריו הוא שאף להיות טייס בצבא הגרמני והתחיל את הכשרתו כטייס כבר בגיל 16 בזמן המלחמה. אבל הוא לא צלח את מסלול ההכשרה ולאחר שהודח הצטרף לוורמאכט כשהוא בגיל 17 בלבד ומיד הוצב בבלגיה ובהולנד".

רבים מחיילי הוורמאכט דווקא לא תמכו באידיאולוגיה הנאצית. הם עשו מה שחיילים עושים - נלחמו למען המולדת. אלא שאצל לורה זה לא היה כך. גם מספר רב של שנים לאחר המלחמה, סבה, שעדיין בחיים, לא נטש את האידיאולוגיה הנאצית הגזענית והמשיך להאמין בה בלב שלם. הוא בחר להצטרף לארגון הימין הקיצוני NPD ולמרות חלקו הפעיל, בחר כמו רבים מהאנטישמים להכחיש כי השואה התרחשה באמת.

"הוא חי אמנם, אבל הוא לא צלול במאת האחוזים ונזקק לסעד, אך מודעות מסוימת עדיין קיימת אצלו", היא מספרת, "קשה לדעת אם עמדתו השתנתה או לא, להבנתי היא כן התמתנה במידה מסוימת והוא מבין יותר כיום ולא מכחיש את השואה יותר. אבל במעשיו הוא הביא מוות, הרס וצער להרבה מאוד אנשים".

היא סיפרה לו שהיא טסה לישראל: "אני לא יודעת להגיד אם הוא מבין באמת ומה הוא חושב על זה שאני כאן עוזרת ליהודים".

כאמור, גם ההיסטוריה המשפחתית של לין הובר חשוכה וטומנת בחובה בושה גדולה. שני סבי הוריה היו חיילים בצבא הגרמני, זה שמצד אמה התגייס לוורמאכט והוצב במזרח אירופה כמפעיל רדיו וגשש, וסבה מהצד של אביה בחר להתגייס ל-SS מרצונו החופשי והיה אחראי על אספקת המזון. "נכון שזה נשמע פחות נורא שהוא רק היה אחראי על אספקת המזון, אבל במסגרת תפקידו הוא גזל מזון מיהודים והעביר לחיילים בצבא. לאחר מכן הוא רצח אותם. הוא היה כולו משוכנע בצדקת הדרך ובאידיאולוגיה הנאצית, חלקו היה משמעותי ברציחת ששת המיליון", היא אומרת בכאב.

אף על פי שחלפו מעל ל-80 שנה מאז סיום המלחמה, ולמרות שהממשלה הגרמנית מפעילה מדיניות קשוחה כנגד מפיצי אנטישמיות ומקדמת פרויקטים המבקשים לשמר את זיכרון השואה ומעודדים לסובלנות, השתיים מסכימות כי לא רק שהיא עדיין קיימת בקרב אזרחי המדינה, אלא אף הולכת וגוברת.

"לצערי האנטישמיות בגרמניה עדיין קיימת כיום ומרימה ראש, לתפיסתי המצב רק הולך ומחמיר, פשוט אין מספיק אנשים שיעמדו כנגד זה. הדבר גם בולט ברשתות החברתיות, אנחנו נתקלים בהמון תכנים אנטישמיים", אומרת לורה ולין מחזקת: "אנחנו רואים זאת בבתי הספר, נערים צוחקים על השואה, בתוכניות הטלוויזיה בדיחות בנושא עוברות בקלות ללא שיהיה מי שיקום ויגיד סליחה, זה לא במקום".

הן מצביעות על תופעה מדאיגה נוספת: "להרבה אנשים כיום בגרמניה פשוט לא אכפת, לא מעט מהצעירים לא חושבים שיש להם בכלל אחריות על מה שהיה בהיסטוריה או פשוט חושבים שעבר הרבה זמן ומה שהיה היה".

בזמן שרבים מחבריהן מהבית בוחרים אחרי סיום לימודי בית הספר לטוס ולבלות במדינות אטרקטיביות יותר בתקופה שלפני התחלת הלימודים האקדמאיים, לורה ולין כאמור בחרו להגיע לישראל ולהתנדב עם אנשים עם מוגבלויות בכפר השיקומי "עדי נגב - נחלת ערן". "שמענו על שיתוף הפעולה של הארגון עם הכפר הפסטורלי והמדהים הזה", הן אומרות, "נפעמנו מהעובדה שיש מקום כזה באמצע הנגב שמבקש לסייע לאוכלוסייה שמודרת חברתית. החלטנו שבניגוד לאחרים אנחנו צריכות לעשות משהו משמעותי, גם לעבור חוויה שבמגורים מחוץ למדינה אבל גם לעשות טוב לאחרים.

"בהתחלה החברים לא הבינו למה אנחנו עושות את זה, וכמובן שהמצב הביטחוני לא תרם. אחרי שהסברנו למה, הם הבינו יותר. אבל המשפחה והסביבה הקרובה מבינה ותומכת, שני ההורים שלנו חברים בארגון ותומכים בהחלטה שלנו להגיע לכאן".

לעובדה שהנאצים לא ראו באנשים מסוג אלו בני אדם יש חלק משמעותי בבחירה שלהן, אבל גם להיסטוריה המשפחתית ולרצון לתמוך באו אלו החלשים בחברה: "הסבים שלנו השמידו חיים, אנחנו מנסות לכפר על כך ולאפשר חיים לאלו שהודרו חברתית ונזקקים לעזרה".

כאמור, צעירים רבים מגרמניה מתקשים להבין למה כיום הם צריכים לקחת אחריות על ההיסטוריה של אבותיהם ושל המדינה שלהם, הזמן עשה את שלו ודברים אחרים מטרידים אותם בחיי היום יום. אבל שתי הצעירות בעלות הערכים והמוסר המרשים בטוחות כי על מנת שדבר דומה לא יחזור על עצמו, אדישות כלפי הנושא לא תסייע וחקר העבר הוא קריטי.

"אני יודעת שאני לא אשמה במה שקרה ואני יודעת שאיני יכולה לשנות את העבר, אבל אני כן אחראית על ההווה ועל העתיד שלנו", אומרת לין, "מי שלא יודע את עברו, מי שלא חוקר את שורשיו לא יוכל להבטיח עתיד טוב יותר". לורה מוסיפה: "צריך לדבר על העבר שלנו, אסור להסתיר אותו רק ככה נוכל להתקדם. אסור לשתוק מול האנטישמיות, חשוב להרים קול ולעמוד כנגדה, למען הדורות הבאים".