ראשית פרקש בת ה-23 מעלי בהרי בנימין, קצינת השריון הראשונה בצה"ל, גדלה בבית דתי, למדה באולפנת צביה רבבה שבשומרון, שירתה בשירות לאומי כמדריכה מוזיאון מורשת, ובנובמבר 2019, התגייסה כלוחמת לגדוד קרקל. "למה קראו לי ראשית? נולדתי בשנת היובל למדינת ישראל. בתפילה לשלום המדינה כתב רב 'ברך את מדינת ישראל וראשית צמיחת גאולתינו'. במקום לקרוא לי גאולה קראו לי ראשית", הסבירה.
"רציתי להיות לוחמת מאז ומתמיד", אמרה ראשית בריאיון בלעדי לוואלה!. "האווירה בעלי גם ככה מעודדת ללוחמה. אומנם לא בנות, אבל קלטתי את המסרים באותו אופן. אני זוכרת שהייתה לי שיחה עם אבא שלי, זה היה בגיל 10, ואמרתי לו 'אבא יש גם בנות לוחמות, עם נשק, בצבא?'. הוא ענה: 'יש גדוד קרקל, שם יש בנות לוחמות'".
ראשית החלה את הטירונות בקרקל, ונראה שהיא לא התמודדה עם קושי מיוחד - על השאלה איך עמדה באתגרי השטח והמשמעת הצבאית השיבה בצחוק כי "לא זוכרת קושי מיוחד למעט הפרידה מ'האקס' במהלך הטירונות". לאחר מכן יצאה לאימון מתקדם, וכבר אז הבינו מפקדיה שמדובר בחיילת עם כישורי פיקוד ומנהיגות.
אל תפספס
באותם ימים הוחלט בצה"ל לקדם פרויקט "טנקיסטיות", ולמרות תפקידה כיום, ראשית סיפרה כי היא לא רצתה אותו בהתחלה. "לא הייתי מעוניינת במיונים לשריון, פחדתי שיקחו לי את הכומתה והנעליים", הסבירה. "בהתחלה התנגדנו מאוד, אבל לא כל כך השאירו לנו ברירה. אמרו שזו התנסות ושאנחנו לוקחים עליה אחריות כגדוד. די מהר הבנו שזה משהו שאנחנו צריכות לעשות, כי ברמת הערכים הכלליים שלי כן חשוב לי שנשים יהיו לוחמות איפה שהן יכולות, אני פה כדי לעשות את מה שהצבא צריך ממני".
ראשית המשיכה לספר על תחילת דרכה בשריון, ואמרה כי "שיתפתי פעולה, ונוצרה קבוצה מאוד מיוחדת של הבנות. בהתחלה היינו עשר בנות שיצאו לקורס מ"כים. היה לי ברור מאוד מה אני עושה שם. תהליך ההסבה מקרקל לשריון היה כיף. ידענו שאנחנו הולכות להיות טנקיסטיות בכל מקרה. שאנחנו לא הולכות לפתוח זיגים ולשכב מאחורי מחסות ולחפות להמשך. גם הייתה לנו מפקדת מעולה שהכינה אותנו לזה ברמה הערכית, נוצרה לנו גאוות יחידה".
עשר בנות החלו את ההסבה האינטנסיבית, שנמשכה ארבעה חודשים, ורק שש סיימו. ארבע האחרות חזרו לגדוד הקרקל כלוחמות חי"ר. לדבריה, "היה מאוד מאתגר. עשינו את הכול בפעם הראשונה. היו חבלי לידה. למדנו את המקצועות תותחנית, טענת, ונהגת, ואני מפקדת. כל אחת קיללה את מה שקשה לה. מבחינתי? תותחנות. זה מלא חומר עיוני. היו רגעים מפרכים, אבל לא נשברנו, לא רציתי לעזוב - כי החלטתי שאני עושה את זה".
שאלתי אותה אם כבר אז הן הבינו שהן עשו היסטוריה. "באותו הזמן עוד לא עשינו כלום, ההיסטוריה הזו עוד לא קרתה", ענתה ראשית. "חכה חמש שנים, כשיהיו לוחמות טנקים קבועות. אז כשזה יהיה ברור לכולם, וכשאף אחד לא ישאל שאלות. כשיהיו לוחמות בכל הגבולות, אז זה ייחשב שעשינו היסטוריה. לעבור קורס? זו לא היסטוריה".
בתום ההכשרות וסדרת האימונים ביולי 2021, הן קיבלו את סיכת הטנקיסטיות בטקס בבסיס לטרון. לאחר מכן ראשית יצאה וסיימה קורס מ"כים ומונתה למפקדת טנק, בהמשך נבחרה לצאת לקורס קצינים ושאר הלוחמות המשיכו לפלוגה מבצעית. "לא היה מישהו שהטיל בי ספק. השריונרים האחרים היו ממש סקרנים וניסו להבין איך זה עובד", אמרה ראשית. "היה איזה חבר ממש טוב, שהיה איתי בפלוגה בבה"ד 1, הוא אמר לי 'אני לא מפקפק בזה או משהו, אבל אני לא מצליח לדמיין את זה'. אמרתי לו שאנחנו נראים אותו הדבר כשאנחנו עושים את אותן הפעולות. הוא פשוט לא הצליח לדמיין את זה. אחרי זה עשיתי עם הבנים קורס קציני שריון, אז כולם הצליחו לדמיין את זה".
ראשית המשיכה להסביר על ההבדלים, או על המחסור בהם, בין שריונרים לשריונריות. "זה נראה אחרת, אבל אנחנו עומדים באותן משימות וזה מה שמשנה. אם אני לא אעמוד במשימה, תבעט אותי החוצה".
האתגר הבא שניצב מולה היה ההשלמה החילית בסיום קורס הקצינים. "חששתי מזה. רצו שאעשה 50% מההשלמה בשריון ו-50% בחיל הגנת הגבולות ואני אמרתי שאין לזה קשר למקצוע שריון ואם רוצים שאהיה קצינה טובה שיאשרו לי כמו כולם", סיפרה. "היינו 50 איש בערך, ואני הייתי הקצינה היחידה. לא היו תקלות, אבל כשנפגשנו ברור הייתה מבוכה".
במקרה הזה האתגר היה פחות גופני או מנטלי, אלא יותר חברתי. לדברי ראשית, היה להם את הייחוד שלהם. "בהתחלה היה לי קשה להיכנס לזה, אבל היה לנו מפקד, 'הגנן שלי', שממש רצה שאני אהיה חלק ונתן לי ביטחון", נזכרה. "עשינו שיחת תיאום ציפיות כמו שעושים בכל פתיחת קורס בצבא. אמרתי להם שאני לא מייצגת את המין הנשי, אני מייצגת את עצמי. יש בוודאות נשים שיותר טובות, חזקות ומוצלחות ממני. מה שאני יכולה לעשות - אעשה, ומה שלא - לא".
"סיפרתי להם על הפרויקט. הסברתי שעברתי הכשרה מצומצמת ומהירה, ושחסר לי קצת ידע מקצועי. אמרתי להם שאני אצטרך עזרה, והם עזרו לי, הם היו שם בשבילי", אמרה ראשית. לדבריה, הרגע המורכב ביותר בהשלמה היה תרגיל המחלקה הראשון: "רעדו לי הרגליים. זו הפעם הראשונה שהאחרים שמעו אותי בטנק. הייתי לחוצה, אבל הם עשו בשבילי מאמץ אדיר להתייחס אליי כאל שווה והתחברתי אליהם".
ראשית לא הרגישה שונה במהלך ההשלמה, מלבד ברגע אחד: "לא ישנתי בשטח, בכלל. כי לפי הפקודות לנשים אסור לישון בשטח. זה תמוה בעיניי, אבל אני מבינה מאיפה זה בא. היו מעלים אותי כל לילה לבסיס. ביקשתי לישון בטנק, אף אחד לא היה יודע, אבל אף אחד לא רצה להסתבך. הייתי נוסעת עם תפוחי האדמה בהאמר מאחורה".
"בסוף קורס הקצינים הרגשתי שאני עושה משהו גדול", סיפרה ראשית. "כי אף פעם לא עמדה אישה טנקיסטית". היום, היא מפקדת על מחלקת טנקיסטיות. "זו פלוגה מיוחדת - כולן בנות חוץ ממפקד הפלוגה והסמ"פ. זו עדיין לא הצלחה - נביא הצלחה כשיהיה הישג מבצעי שקשור בטנקים. בינתיים אנחנו תופסות קו מעולה. אנחנו משמעותיות בטירוף לגזרה הזו, אנחנו מועילות, כמות ההברחות פה הצטמצמה. כשטנק עולה לעמדה אף אחד לא זז, אף אחד לא מתקרב לגדר, מפחדים".
"אם צבא הגנה לישראל, הרמטכ"ל, מפקדיו ויועציו החליטו שצריך אותנו, אנחנו נהיה איפה שצריך. אני רק רוצה לבצע את המשימה שצריך לבצע. כבר יש דיבור להרחיב את הפרויקט לעוד גבולות. הפרויקט כרגע הצליח, ביחס לנקודת הזמן הזו הוא הצלחה".
ראשית לא פחדה לדבר גם על הנזק הפיזיולוגי שעלול להיגרם מהשירות. לטענתה, "אנחנו צריכים לשאול את השאלות האלה בדיוק כמו שגברים צריכים לשאול אותן. כל לוחם בצבא עלול להיפצע. לקחתי את זה בחשבון. זה קשה לכולם, גם לבנים. תשאל בנים אם קשה להם לדפוק על זחל - כן, קשה להם. קשה להם להרים כבל בזוקה? כן, קשה להם. קשה לטעון פגזים. אבל ירינו את הפגז פחות מ-20 שניות? אז הכול בסדר".
הקצינה הראשונה בשריון צפויה לסיים את השירות בפברואר 2024 אחרי שירות קבע. שאלתי אותה אם היא תאריך את הקבע, ואז היא ענתה בלחש "לא יודעת". "בגיל 10 ידעת מה את רוצה", אמרתי, וראשית השיבה: "בגיל 10 חלמתי חלומות ועכשיו אני במציאות. אם יצטרכו אותי, אז אולי, גם אני צריכה דברים".
"היום אני מפקדת וקצינה שמצופה ממנה להכיר את הגזרה - איך השטח נראה, הדרך לעמדה. את נקודות הבטיחות שם, איך מגיעות לאירוע בצורה הכי מהירה להכיר נתיבי חדירה של מחבלים, להכיר את היכולות של הטנק. לדעת מה אני יורה ולאן, אם הטווחים מאפשרים לי. אני צריכה להכיר את האירוע ואת האיום. אני ערוכה כל יום להיתקלות. אני לובשת כל היום סרבל, לא יורדת ממנו. וישנה עם סרבל בלילה, כי הטנק שלי עומד ומחכה. אם יהיה אירוע כזה, אנחנו נהיה אלו שנסיים אותו. לא חי"רניקים". השלב הבא שמחכה לראשית הוא ההסמכה לסגנית מפקד פלוגה, ואחרי כן? "אין לדעת".
בינתיים, ראשית מספרת על התמיכה מהוריה. "בטקס קיבלתי מאבא שלי חיבוק - הוא לא רצה שאני אתגייס לצבא, הוא איש דתי, אני דתיה לשעבר. אכזבתי את ההורים שלי הרבה לאורך הדרך, ואז בסוף הטקס הרגשתי שלא, שהוא גאה בי".
הזכרתי לראשית ששריונרים בעבר אמרו שאין סיכוי שפרויקט כזה יצא לפועל. "אתה יודע למה?", היא השיבה בחיוך. "כי הם לא רצו שיהיו נעליים אדומות בתוך הטנק. זה הכי הפריע להם - יותר חורה להם מזה שאנחנו נשים".
"אני לא רוצה שהכתבה תהיה פרסונלית", אמרה לי ראשית בסיום הריאיון. "זה לא אמור להיות 'ראשית פרקש עשתה היסטוריה', אני לא אוהבת תארים, זה לא מעניין ביומיום. יש פה פלוגה שעושה עבודה הרבה יותר קשה ממני בזמן שאני פיזזתי בקורסים. הן טחנו פה קו. כשסיימתי קורס קצינות כתבתי פוסט בפייסבוק: 'היום צעד על רחבת המסדרים הרמטכ"ל הראשון שהסמיך קצינה כקצינת שריון'. כי It's not about me".