"פתאום התחיל ירי מטורף, הבנו שמשהו קרה": המילואימניקים ששרדו את התופת בג'נין

20 שנה בדיוק חלפו מאחד הקרבות ההרואיים והמורכבים במבצע "חומת מגן". מבצע שמטרתו העיקרית הייתה למגר את הטרור הפלסטיני בשטחי הרשות הפלסטינית בחודש מרץ השחור של שנת 2002 ששיאו התרחש בפיגוע קשה במלון פארק בנתניה. בעיצומו של המבצע כוח מילואים שפעל במחנה הפליטים ג'נין נתקל אז במארב, שהתפתח לכדי קרב קשה שבמהלכו נהרגו 13 חיילי צה"ל.

שניים שניצלו מההיתקלות הם יונתן ואן קספל ורני גרינברג. ואן קספל בן 52 נשוי ואב לשניים כיום כלכלן ומתגורר בתל אביב. עלה לארץ מהולנד בגיל 22, התגייס לצנחנים, ובסוף שירותו, מג"ד 7020 ביקש ממנו אישית להצטרף לגדוד המילואים. בערב פסח 2002, בזמן ארוחת החג, פתח יונתן את הטלוויזיה וראה דיווחים על הפיגוע במלון בנתניה, למחרת הוא הוקפץ למבצע. הוא היה הראשון להגיע למחנה עופר שם התכנסו חבריו ליחידה, פרט זה אף צוין בתעודת ההוקרה שקיבל מהמח"ט בסיום המבצע.

ואן קספל היה בצוות שניצל מההתקלות המפורסמת בג'נין. השבוע הוא סיפר שהדבר שהכי זכור לו, היה דווקא יום ההפוגה שקיבלו, במהלכו שב הביתה חייג לאביו שבהולנד ובמהלך השיחה הסביר לאביו במשך מספר דקות, שכל מה שהוא רואה בטלוויזיה הבינלאומית שונה לגמרי מהמציאות בישראל ומה שהוא חווה במבצע. "היינו בתוקפה של המון פיגועים, פיגוע רדף פיגוע הייתה הרגשה של חוסר ביטחון מוחלט. השיא זכור לי בחודש מרץ שישבתי עם משפחתי בערב פסח בארוחת החג בטעות פתחתי את הטלוויזיה וצפינו בדיווחים מהפיגוע במלון פארק בנתניה, מיד הבנתי שלא ניתן להמשיך כך. אחרי יומיים גייסו אותנו למבצע".

על תחילת המבצע סיפר ואן קספל כי "הגדוד התכנס במחנה עופר. משם עברנו למקום אחר לטובת אימונים, התארגנו כמה ימים ויצאנו לדרך. הדרך לא הייתה פשוטה, כשחלק ממנה נעשה באופן רכוב והחלק השני רגלית. הפקודה שקיבלנו הייתה לכתר את המחנה. תפסנו בפאתי המחנה את המגדל על גבעת האנטנות והתחלנו להתארגן. מחבלים תקפו אותנו מהיום הראשון. הלחימה הייתה מאוד זעירה עברנו מבית לבית, הכול שם היה ממולכד עם פצצות ומטענים בכל מקום. עשינו הכול כדי לא לפגוע באנשים חפים מפשע. נלחמנו כמו אריות", סיפר ואן קספל על הימים שקדמו להיתקלות הטראגית במחנה הפליטים.

"במהלך הלילה שקדם להיתקלות קיבלנו פקודות מהמ"פ מה בדיוק אנחנו הולכים לבצע. ביום התקרית המ"פ נכנס לבית מסוים, הכוח התקדם לכיוונו והמתין שייפתח את דלת. אש נפתחה לעברנו. המפקדים החליטו שאנחנו נשארים במקום ושתי המחלקות הנוספות מתקדמות. היה מאוד צפוף. למחרת בבוקר שיחררו אותנו ללוויות של חברים שלנו. אני ממשיך לשמור על קשר עם המשפחות וללכת לאזכרות בכל שנה".

רני גרינברג, בן 48, נשוי ואב לשלושה ילדים, מתגורר בקדימה ומשמש כיום סמנכ"ל בחברת הייטק, שירת במהלך חומת מגן כמפקד מחלקה בפלוגה המסייעת של גדוד 7020. גרינברג הוקפץ למבצע והשאיר מאחור את אישתו בהריון. באחד מימי המבצע, כאשר המחלקה של רני עצרה באחד מהבתים בתוך ג'נין, הוא קיבל טלפון מאישתו שסיפרה לו שתיוולד להם בת. בתו נולדה לאחר המבצע, ומכירה היטב את סיפור הלחימה של אביה, ואף נוסעת איתו בכל שנה לקבר של חבריו שנפלו.

היום, רני עדיין משרת במילואים באותה החטיבה בתפקיד קמב"ץ. גרינברג מספר במהלך הריאיון על אותה היתקלות. "20 שנה אחורה, טרור משתולל בכל המקומות כשהאירוע הבולט התרחש בליל הסדר. קיבלתי שיחה מהמ"פ שלי עודד ומיד הבנתי שאני מתגייס. הוא ביקש שאאסוף את הציוד שלי ואת המחלקה ולהגיע לבסיס. התארגנתי במהירות עם תיק, נפרדתי מאשתי הייתה תחושה קשה של בלבול באוויר. כמה שעות אחר כך הגעתי עם המחלקה לבסיס חירום. לא הבנו בהתחלה מה התכנית אך לא הייתה התלבטות, היה ברור שכולם צריכים להתייצב. היה קצת אי סדר, כמות החיילים עלתה על כמות הציוד, אבל הצלחנו להתארגן עם מה שיש. למחרת בבוקר נסענו לאימון בצפון והבנו מהר מאוד מה צריך לעשות לקראת יציאה למשימה. חילקנו את הציוד, המג"ד עלה על אחד מהנגמ"שים לטובת נאום מוטיבציה, הקשבנו לו היטב", סיפר גרינברג.

"זכור לי גם שהחלפתי פתקים עם אחד החיילים שלי מה אמורים להגיד לנשים אם אחד מאיתנו חלילה לא חוזר. התחלנו לצאת למסע עם הליכה של שישה קילומטרים לכיוון ג'נין, עם ציוד בגשם לטובת השתלטות על האזור בכדי לאפשר לכוחות אחרים להיכנס פנימה. עם כל הקושי אנחנו עדיין לא סגורים שאנחנו בסוג של לחימה. גרינברג ממשיך ומספר בהתרגשות:"עם הגעתנו לפאתים ספגנו אש מהר מאוד והאסימון התחיל לרדת איפה אנחנו נמצאים, למחרת בבוקר ברגע שהבנו שהעמדות לא יעילות, החלטנו להיכנס לתוך העיר. המטרה הייתה לכתר את מחנה הפליטים מול המחבלים שהמתינו לנו. הייתה חלוקה בין הפלוגות כל אחת בנתיב אחר, עם כניסה מנוגמ"שת בטור, עם חיפוי של שריון ועוד כוחות. הגענו לפאתים ומתחיל סוג של לחימה שאתה לא מכיר. אתה נמצא בתור עיר מלאה שנאה עם תמונות ברחובות. מגלה מהר מאוד שיש מלא מטענים ברחוב שמחכים לנו. אין לך באותו רגע זמן לחשוב. הייתה איתי קבוצה שצריך להוביל ולהראות להם שהכול סגור ובטוח".

איך התקדמתם?
"מתחילים סוג של לחימה מאוד איטית בתוך המחנה. הכול מאוד צפוף. מצד אחד יורים עלינו ומצד שני ניסינו להימנע מפגיעה של אזרחים חפים מפשע נזהרים מאוד. הלחימה נמשכת כמעט שבוע, התקדמנו לאט מבית לבית. ערב לפני ההיתקלות אנחנו מחולקים בכל מיני נקודות. למחרת בבוקר מחלקה 8 התחילה להתקדם ואחריה מחלקה 6, בערב הייתה סדרת פקודות. קצת משנים את התכנית בעקבות הגעה של שר החוץ האמריקני התקבלה החלטה להזדרז והתכנית השתנתה".

מה בעצם השתנה?
"מחלקה 8 יצאה לנקודה בסביבות השעה 5:00 בבוקר. הייתי אמור להצטרף עם הקשר שלי והוא לא עבר דרכי. הייתי ער ומוטרד בגלל זה. ברקע התחיל ירי מטורף מתפרצים לקשר ואנחנו מבינים שמשהו קורה מנסים להבין מי יורה. בסביבות 8:00 עולה מישהו בקשר ואומר שזקוק לעזרה. אני יוצא עם המחלקה שלי לרחוב ומתחילים להתפרס עם מחלקות נוספות. אנחנו יוצרים קשר עם הגדוד וברקע קולות ירי על מחלקה 8 כולה". המחלקה ניסתה לפרוץ לאחד הבתים אבל נתקעו בדלת כניסה ולא הצליחו להיכנס. כל המחבלים המתינו מעליהם, הם היו ביתרון גובה והמחלקה לא הצליחה לצאת".