לא רק טנקים והפצצות: שליחנו לגבול אוקראינה על החזית השלישית של המלחמה

את הקריאות האלה מהמערכת אני כבר מכיר. זה מתחיל ב"יש מצב שנצטרך אותך שם" ותוך עשר דקות כבר משודרג ל"מונית תאסוף אותך בעוד שעה". בעת הזו. הכוונה היא שחוץ מלבשר על הקריאה לענת אשתי, לסדר יחד הסעה חלופית לבן יהונתן למחר, לארוז, לארגן ביטוח וחבילת גלישה, אז שעד אז גם עברת כבר בדיקת קורונה מוסדית ועד שתעלה למטוס כבר יהיו בידיך התוצאות. ובאמת את המונית בדרך לנתב"ג הכוונתי לנקודה של "איחוד הצלה" שפתוחה במוצ"ש באיירפורט סיטי, עברתי בדיקת אנטיגן, אבל עכשיו כבר ניתן לגלות שהתוצאות מעולם לא הגיעו ואת הכניסה לפולין עשיתי קצת כמו שחיליק מגנוס מבריח יתומים פליטים לתוך המדינה הזו: בזכות בקר גבול מנומנם. נפנפתי לו מרחוק איזה בר קוד ישן שהיה שמור לי בתיקיית התמונות בנייד, נדתי "בסדר בסדר" ועברתי כמו גדול. בשלוש בבוקר, בשדה התעופה הנידח בו מגדל הפיקוח עשה לנו טובה ונשאר ער רק בשבילנו, אף אחד לא התעכב לתרגם את העברית.

הזדמן לי לתפוס טרמפ לשליחות הזו עם משלחת פספורטכארד, חברת ביטוחי המטיילים שיצאה עם המחלץ הישראלי-בינלאומי מגנוס אל הגבול בין אוקראינה לפולין. בזכות האנשים היקרים האלה, מעט לפני חצות כבר היינו באוויר במטוס מנהלים בן שמונה מושבים, בדרך ליעד. עוד צוות של החברה הגיע בדרך היבשה מאוסטריה. הם היו שם כדי להיות קרוב ככל האפשר למבוטחים של החברה שנתקעו באוקראינה ועשו דרכם אל שני מעברי הגבול עם פולין, לנסות לאתר אותם, בדגש על מי שסבל מבעיות רפואיות ולקדם אותם בתור שהלך והתארך עד שהפך להיות מכשול מסכן חיים בפני עצמו. צריך לזכור, כל האירוע הזה מתרחש בחורף הנוקשה של מזרח אירופה. בחוץ רוב הזמן טמפרטורה של מינוס חמש מעלות.

הקור הזה חודר גם שני זוגות מכנסיים שלכל אחד מהם בטנת פלנל, עם שלוש ארבע שכבות ביגוד הכוללות פליז ומעיל עליון, עם שני זוגות גרביים, כובע גרב וכפפות. בתכל'ס אני לובש עליי את מרבית מה שהספקתי לארוז בהתראה הקצרה והמטען המוגבל שהתאפשר במטוס הקטן שהועמס בעיקר בציוד החילוץ. גם עם הלבוש הזה עליי, האוזניים קופאות. אצבעות הידיים מתאבנות עד שקשה לאחוז בעט או להקליד על האייפון. ואם כבר מדברים על הקושי הטכנולוגי הזה, אי אפשר בלי להזכיר את התסכול הקבוע כמעט בנקודות אסון: הקליטה הסלולרית וכל מה שקשור בה. לך תסביר את זה לעורכי הווידאו הצמאים לסרטונים ולאולפנים שמתעקשים למתוח את היכולות ומתעקשים על דיווחים בזום ובקשות "שפר נא את המיקום שלך". לאן?

החלק היבשתי של המסע אורך יותר מעשר שעות כולל עצירה בחפ"ק שהקים משרד החוץ כמה קילומטרים מהגבול בעיר פשמישל, זו שחיפוש בוויקיפדיה מעלה כי הייתה פעם עיירה ש-70% מתושביה היו יהודים, שספגו לאורך הדורות אינספור התנכלויות, עלילות דם ופוגרומים. אחרי הכול, אנחנו בגליציה. החלק הנידח, החקלאי, הפשוט של פולין. העיירות לובלין וחלם על חכמיה, לא הרחק מכאן. הרחובות הקפואים שוממים וכמו במעשיות, דרך חלונות פונדק קטן לצד מגרש החניה אנחנו מזהים סועדים הנהנים ממרק עוף מהביל עם אטריות-לוקשן, מאכל שאצלנו האשכנזים מוכר כפניצילין יהודי. כשאנחנו נכנסים בבגדי השטח שלנו, אנחנו זוכים למבטים חשדניים מצד אלה המטופחים עם הילדים בבגדי יום הראשון שאך כעת יצאו מהכנסייה. אולי אנחנו פליטים אוקראינים. שרק לא תתחיל פה איזו עלילה. מסבירים לנו באריכות שהסעודה כרוכה בתשלום, ושיהיה צורך במזומנים. כשאנחנו נעתרים לתנאים המחמירים, מגישים לנו בצלחות פורצלן עם עיטורים את הספציאליטה הזה, כחיסון לבאות. המשך הארוחה נקטע: יש אישור להמשיך לגבול.

ואכן מרחק עוד חצי שעה נסיעה משם אנחנו מוצאים באור אחרון של אחר צוהריים חורפי קר את מעבר שייני-מדיקה במצב של כאוס מוחלט. שלג יורד לסירוגין, אנשים שרק כרגע חצו מסתובבים אנה ואנה, רבים עטופים בשמיכות להתחמם, עומדים סביב מדורות או שמדליקים אש בתוך אוהלים - פחד אלוהים, נוברים בערמות בגדים שנתרמו למענם, מנסים לאתר חברים או קרובים, רבים מתקשים לאכול אחרי המסע המתיש. המנות הפופולריות הן מרק חם או ירקות מבושלים חמים, מסירים גדולים. הם מבולבלים. רובם לא יודעים לאן פניהם מועדות כעת. מה עושים עם הילדים. הוי הילדים, על הידיים של אמא, או אלה שנשרכים אחריה. כשהם בוכים, גם העיניים שלי דומעות. בכלל, קשה לסקר את המחזות האלה בלי לבכות מפעם לפעם כשאף אחד לא רואה. יש גם ילדים לבד. אחד עם דובי. אחת עם קופסה של פאזל ביד. סדרנים באפודים זוהרים דואגים להם למקום בראש התור להסעה. אולי יש איזה דוד או חבר של המשפחה שיחכה להם ביעד.

בנקודה אחת מחלקים כרטיסי סים עם דקות חינם באחרת הם עומדים בתור ארוך להסעות לעיירות סמוכות ולערים מרוחקות יותר. חלק זקוקים פשוט לרבוץ באוהל מתנדבים כדי להתאושש. חלק צריך טיפול רפואי של ממש. בעיקר בכוויות קור. רובם עייפים מדי - נרגשים מדי - מפוחדים מדי, מכדי להתראיין על שעבר עליהם. הם עסוקים יותר בהחלטות הרות גורל לחדשים הקרובים עבורם - על איזו הסעה לעלות ולאן, היכן יישנו הלילה, במי אפשר לבטוח. מול מחסום מעבר הגבול עומדים קרובי משפחה וקומץ עיתונאים המנסים לדלות פרטים מהזרזיף הדל של פליטים שהאוקראינים התירו להם לעבור. שני פקידים קפדניים מול המון אינסופי של בני אדם שמנסים לצאת. מהרגע הראשון ועד האחרון מנקרת בי התמיהה מדוע לא פותחים האוקראינים את השערים לרווחה, על רקע ההבטחה של הפולנים שיקלטו את כולם, עם או בלי קורונה, עם או בלי חיסון או בדיקה, אפילו עם חיות המחמד, שרק יבואו. מדוע הסבל הזה להגיע לשערים, לחצות אותם. אבל לאוקראינים פתרונים. אולי מפחדים מזליגה המונית. מעריקה של מיליוני ברי גיוס.

במערכת רוצים ציטוטים מישראלים שחצו לפולין. מה לעשות כשמסתבר שהאומללים הגדולים הם כרגיל האפריקנים, ההודים, האפגנים והערבים. "רק ישראל עוזרת לאזרחים שלה", אומר לי למצלמה פליט אחד שמזדהה כמרוקאי-מוסלמי שמבטא את תסכול רבים מאזרחי מדינות העולם השלישי שהלכו ונקבצו. כשנוקפות השעות נעשה ברור יותר ההבדל בין שתי הקבוצות, זו של בעלי החזות האירופית, האוקראינים, ובעיקר האוקראיניות שהרי לגברים אוקראינים בני 18-60 כלל לא נותנים לצאת, הן וילדיהן.

הקבוצה השנייה, הזרים, כהי העור, השחורים. ובאמת גם הישראלי שאותר בהמון, למרות שהוא סטודנט שנה אחרונה לרפואה, למרות שהוא ישראלי-גרמני, הוא ערבי. הוא עשה 21 ק"מ ברגל, הגיע בנעליים שהתבלו, עייף, מותש, ובעיקר קר. אריאל קזניץ מפספורטכארד מאמץ אותו בחום, תרתי משמע, נותן לו להפשיר באוטובוס שלנו שמנועיו נותרו פועלים כל הערב, ובסופו של דבר לוקח אותו ספיישל לתחנת הרכבת הסמוכה, שם הוא גם קונה לו כרטיס נסיעה לגרמניה, לחברה שלו שבברלין.

את הימים הבאים אני עושה בין הפליטים. הלילות קצרים. כדי לעלות לדיווח אצל יואב מינץ בתכנית קפאין של רדיו צפון אני צריך להתעורר ב-04:45 שעון פולין. לישון הולכים אחר חצות. אחרי שלושה ימים כבר מלא המעבר בשוטרים וחיילים פולנים שמתחילים לעשות סדר, לנקז את ההמון בהסעות תכופות יותר ולהעביר אותם מהר ככל האפשר לפחות לעיירות סמוכות כדי למנוע מהם להפוך את מעבר הגבול למחנה פליטים של קבע. את הגישה לאזור המעברים מונעים מכאלה שאינם מורשים וגם על המורשים מקשים. עוד ועוד ארגוני מתנדבים תוקעים יתד וכבר דומה שיותר מאשר רוצים הפליטים לאכול רוצים אלה להאכיל.

נפתח מתים לוגיסטי לקבלת מזון וציוד. גם התקשורת הבינלאומית כבר נראית בהמוניה עם צוותי טלוויזיה מכל העולם עם מיקרופוניהם הממותגים. במלונות הפאר בהרים הסמוכים המשרתים את אתרי הסקי הפולנים, קשה למצוא מקום פנוי. במדרונות המושלגים, ובחדרי האוכל מגישים קוקטייל מימוסה לארוחת הבוקר. החיים שם ממשיכים במסלולם, זה סימן שעבורי הגיע הזמן להסתלק. הבוקר חזרתי לארץ במסע שהחל בשדה התעופה הקטן ז'שוב בגליציה ושאתמול פקדו אותו שלושה מטוסים לפנות מאות סטודנטים הודים מן בטיסות ישירות לדלהי. יש חזית צבאית, יש חזית מדינית, אבל הרבה אחרי שוך הקרבות וחתימת ההסכמים יהיו אשר יהיו, הפליטים עוד יישארו. יש לי הרגשה שעוד אשוב אליהם ואל אלה שעוד יגיעו. אם תרמתי משהו כדי שלא תישכח החזית השלישית האנושית הזו, זו שעל סף אסון הומניטרי, דייני.