ניסיתי, עד כמה שאפשר, להימנע כאן ובכלל לדון בפרשת הרוגלות במגרש "תיק תקשורת". אני מודה שזה נהיה יותר ויותר קשה, וזאת משום שהעיסוק באמיתות תחקיר כלכליסט הוא לא עניין של קולגיאליות עיתונאית, אלא עיסוק בשאלות העובדתיות: האם ישראל היא אכן דמוקרטיה ליברלית, או מדינת משטרה? האם את משטרת ישראל מנהלים פושעים? מרגע שהשאלות הללו הונחו בסלון הציבורי שלנו, אנחנו לא יכולים כעיתונאים להימנע מעיסוק עובדתי חותך בעניין. נכון או לא. במהלך השבוע וחצי האחרונים, מאז הטיל חושף הפרשה, העיתונאי תומר גנון, את הפצצה, הוא עומד לכאורה (אני אומר לכאורה כי בכל זאת יש לי ספקות לגבי עמידתו. אתייחס לכך בהמשך), על כך שהפצצה היא פצצת אטום ולא פצצת דמה. יתרה מכך, את מבקריו הוא מתאר בשלל כינויים: "הצווחן התורן", "מעקמי אף", "נובח". על אלה שסומכים על הבדיקה של רשויות אכיפת החוק, הוא כותב כי הם מוזמנים "לבדוק אם מתחת לכרית פיית השיניים השאירה מתנה". עד כדי כך הם פתיים לדעתו.
הספקנות שגנון דורש מאתנו היא כמובן בריאה מאוד. הוא לא סומך על המשטרה, הוא לא סומך על הצוות בראשות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עמית מררי, הוא לא סומך על אף אחד, העיתונאי הזה. גבר כלבבי. לא בציניות. יש לי רק תהייה אחת קטנה ביני לביני: מדוע במחילה הוא לא מאפשר לנו מרחב תמרון קטן של תכונת הספקנות הזאת גם כלפי פרסומיו שלו, לא כי חלילה אנחנו חושבים שהוא שיקר במזיד, ברור לנו שלא, אלא פשוט בשל האפשרות הפשוטה שנראית די הגיונית כרגע, שמקורותיו הפילו אותו בפח. זה קרה לעיתונאים גדולים ממנו כאן בישראל, וגם בכלי התקשורת המובילים בעולם. זה לא נעים, זה מבאס רצח, אבל זה קורה. במקום לאפשר לנו את הספק הזה, גנון מכנה את אלה שמעיזים להטיל ספק בפרסומיו בכינויי גנאי. לשמע בקשתם לקבל ממנו ראיה, או בדל ראיה כלשהי, לפרסומיו החותכים, החדים והנחרצים ביום שני שעבר (שצריך לומר את האמת, הוא לא ממש חוזר עליהם בימים האחרונים), הוא משיב: "אנחנו ננהל את הפרסומים כמו בפוקר מול המדינה. הקלפים יישלפו רק כשנחליט שזה הרגע הנכון". נשמע כמו טקסט שנלקח מסרט מגניב, אבל ברצינות, מה הציפייה מאתנו? שלמשמע הודעה זו של גנון נגיד: אוקיי, תודה, השתכנענו, בואו נשב ונחכה לקלפים שלו?
עוד על פרשת האזנות הסתר
כעת, בואו נחזור לטענה הבסיסית של גנון שאסור להאמין לרשויות החוק כי הן בודקת את עצמן. אם כן, בואו נעזוב אותן רגע, את הרשויות, ונדבר על העבודה שלנו העיתונאים. מן הסתם, מיום שני שעבר עיתונאים רבים, ביניהם הח"מ, מדברים עם מקורות מגוונים מאוד ברשויות החוק. רבים מהם מצביעים על כשלים משמעותיים בתחום תוכנות הריגול, כפי שנעשו במקרה שלמה פילבר, ויעלו מן הסתם גם בתיקים נוספים שצוות מררי בודק. ברור לחלוטין מהשיחות עמם שהשימוש בתוכנות הרוגלה לא מוסדר דיו, ושישנן בעיות קשות בתפעולן, בעיות שפוגעות בזכות היסוד הבסיסית, גם של חשודים, לפרטיות. מאידך, לא רק שלא מצאתי ולו מקור אחד שיחזק או יתמוך בליבת התחקיר - האזנות ומסעות דיג לאזרחים תמימים לא צו - אין אחד מכל המקורות הרלוונטיים שלא טען באוזניי שהסיפור הזה מופרך, בלתי אפשרי טכנית ובלתי הגיוני לוגית. אמרנו ספקנות? אז בהחלט אני משאיר מקום לספקנות. יתכן שמקורותיי לא יודעים, ואולי חלילה מורחים אותי. תיאורטית זה אפשרי. עכשיו בואו נעבור למקורות של גנון, שאינני יודעים מי הם; גם הם מן הסתם מרשויות אכיפת החוק (בעבר או בהווה); הם אומרים לגנון דברים הפוכים ממה שמקורותיי אומרים לי. האם יכול להיות שדווקא הם אלה שמורחים אותו? יש אפשרות כזאת, נכון? הרי אמרנו שדרושה ספקנות.
אם כך, בואו נחזור למשל פיית השיניים של גנון. איזה סיפור נשמע לכם קרוב יותר לאגדה הזאת? שחוקרי משטרת ישראל יסכנו את חירותם ויפשעו בהפעלת תוכנת ריגול כלפי שלושה מנכ"לי משרדים ממשלתיים, ללא צו שופט ומבלי שנחשדו בדבר, וכנ"ל כלפי עדים, אזרחים ומנהיגי מחאה? האם הסיבות שמצוינות בתחקיר של גנון להדבקות - בדיקת הדלפת מסמכים, בדיקה אם מישהו מפעיל לחץ על עדים בתיקי האלפים, וכו' - נשמעות לכם הגיוניות בהינתן שמי שמבצע את הפשעים הללו עלול להישלח לכלא לשנים רבות? האם הסיפור הזה לא קרוב יותר לאגדת פיית השיניים מהאפשרות השנייה, לפיה החוקרים אכן חרגו מצווים שיפוטיים שניתנו להם, אבל לא העזו להפעיל רוגלות מלכתחילה, במסגרת מסעות דיג, ללא צו שיפוטי, כלפי אזרחים שלא נחשדים בדבר? אני מסתכן בסברה שגם גנון יודה שעל פניו סיפור פיית השיניים קרוב יותר לתיאור בכתבה שלו. הוא יטען ובצדק כי גם סיפור הזוי לעתים יכול להיות נכון; לכן, כדי שלא נשחק בנדמה לי, כל שאנחנו מבקשים הוא לראות הוכחות. האם זה לא הקטע בעיתונות? באמת לא ברור לי מה פשר הקרדיט האדיב שהוא מבקש מאיתנו, תוך הבטחה לשליפת קלפי פוקר בהמשך.
מעבר לציוצים המפוצצים והמלים הגבוהות, לא צריך להיות חד אבחנה כדי לגלות שכלכליסט לא מבליט בימים האחרונים את ליבת הפרסום שלו מלפני שבוע וחצי. הוא חוזר ומדגיש את הודעת הפרקליטות משלשום על החריגה בעניין פילבר (שלהבנתי אכן תתגלה כסימפטום ולא כמקרה חד פעמי), ואת העובדה שבשונה ממה שידענו, משטרת ישראל כן משתמשת בתוכנות ריגול. אך כאמור, זו לא ליבת התחקיר מיום שני שעבר. הנה מבחר ציטוטים למי ששכח:
"אצל מי לא הותקן פגסוס? פוליטיקאים, אנשי עסקים בכירים, מנכלי משרדים ממשלתיים ראשי ערים, מנהלי חברות ענק, עיתונאים, מארגני מחאות, מכל סוג ומין כמעט, יועצי ראש הממשלה ובני משפחתו, מכל הבא ליד, בלי חשבון בלי, הגבלה ,בלי מעצורים... אנשי צוות המ"מ (מבצעים מיוחדים) בחטיבת הסייבר-סיגינט המשטרתית חודרים במשך שנים באופן סמוי וללא צווים מבתי המשפט באמצעות פגסוס ("סייפן" בעגה המשטרתית) לטלפונים של אזרחים ומשתלטים עליהם בלא היתר בחוק לעשות זאת ובלי צו מבית המשפט מתוך הבנה ששופטים לא יאשרו התנהלות כזאת... האנליסטים ישבו וחיטטו בהתכתבויות, באפליקציות, במיילים, ביומנים".
הכתב תיאר ובצדק את המציאות הזאת "מציאות מצמררת", אלא שפשוט כרגע היא נראית לא נכונה. מה שמטריד באמת הוא ההסבר שגנון נותן להתלבטות בדבר פרסום רשימת השמות המפוצצת של המודבקים:
"ידעתי שההחלטה לפרסם שמות תיצור גל גדול של לחצים לבדוק לעומק את ממצאי התחקיר. למען האמת, העדפתי שלא להגיע לשלב הזה". מה פשר הטקסט המוזר הזה? למה עיתונאי מעדיף שלא להגיע לשלב שבו הוא מסביר מהן העובדות שבסיס התחקיר שלו? ההסבר היחידי שאני יכול לחשוב עליו הוא שאינו בטוח במידע. "קיוויתי שלאחר פרסום ארבעת החלקים הראשונים של התחקיר, במשרד המשפטים יבינו שלא ניתן עוד לסמוך על גרסאות המשטרה", כותב גנון. בואו רק נזכיר שבאותם ארבעה פרקים, הכתב לא ציין אפילו שם אחד של אדם שפרצו לו לטלפון, אלא הציג סיפורים אנונימיים. המשטרה הגיבה שאינה יודעת על מה הוא מדבר; אם כן, על סמך מה בדיוק ציפה הכתב שמשרד המשפטים יפתח בחקירה פלילית? אבל השיא בטקסט הזה מגיע מיד: "הבנו שכאשר מתחילים לנקוב בשמות ספציפיים, יזנק מיד היקף ההכחשות, הספינים והלחץ, באמצעות הדלפות מגמתיות - הכל בניסיון לקעקע את ממצאי התחקיר". טוב, זו כבר הגדרה חדשה של עיתונות: לא כדאי לציין עובדות, כדי שלא יבואו הכחשות. מתנצל על הבוטות, אבל מדובר בטיעון אידיוטי. לא פחות. איך בדיוק אפשר לבדוק אמינות של פרסום מבלי לציין עובדות, שמות? איך אפשר מלכתחילה לפנות לתגובה מהמשטרה מבלי לציין אירועים ספציפיים? השמות יביאו הכחשות? אם השמות נכונים, אז למה שיכחישו אותם? הרי אפשר לעלות על השקר בקלות; ומה עדיף? להשאיר את הסיפור מעומעם, ואז יופי כי לא יבואו הכחשות?
ובכן, טוב מאוד שכלכליסט פרסם את השמות, שכן כך אפשר לבדוק את טענות התחקיר באופן מוחשי. אחת מהשתיים: או שסוף סוף תיחשף הראיה לכך שהפרסומים אמינים, או שיימצא שאינם אמינים. בכלכליסט הלכו על הפרסום, חזק, בכל הכוח, נחרץ, לכן אי אפשר לתת לו להתפייד. דרושה הכרעה ברורה - נכון או לא. צודקים גנון וכלכליסט שהמדינה, צוות מררי, המשטרה, הפרקליטות, הם לא אלה שיתנו חותמת כשרות על הפרסום העיתונאי. אבוי לנו אם היינו מחכים לתעודות כשרות ממסוקרינו. מי שאמור לתת חותמת כשרות על התחקיר הוא ציבור קוראי כלכליסט, אזרחי ישראל, ואלה לא יתנו לעיתון חותמת כזאת, כל עוד כלכליסט לא יציג ראיה לאמינות הפרסום.