חיסולו של הגנרל האיראני קאסם סולימאני היה אמור להיות רגע השיא בשיתוף הפעולה הישראלי-אמריקני נגד איראן. כך הוא גם הוצג כלפי חוץ לציבור בישראל ובארצות הברית. אבל מאחורי הקלעים הפך האירוע הזה לאחד מרגעי השפל ביחסים בין המדינות במהלך כהונת טראמפ. גיליתי זאת בריאיון שערכתי עם הנשיא לשעבר בחודש יולי עבור ספרי "השלום של טראמפ". כאשר שאלתי אותו אם ישראל הייתה מעורבת בחיסולו של הגנרל האיראני הוא השיב: "אני לא יכול לדבר על הסיפור הזה. הייתי מאוד מאוכזב מישראל סביב האירוע הזה".
צפו בכתבה:
בשנה האחרונה לכהונתו של טראמפ חל שינוי בנכונותו של הנשיא להפעיל כוח נגד איראן. בדצמבר 2019, אחרי שאזרח אמריקני נהרג ממתקפת טילים של מיליציות פרו-איראניות נגד בסיס אמריקני בעיראק, הגיבה ארצות הברית בהתקפה על בסיסים של אותן מיליציות בגבול עיראק-סוריה. בהתקפה נהרגו 25 לוחמים שיעים. בתגובה החלו הפגנות המוניות בבגדאד של תומכי המיליציות השיעיות. אלפי פעילים עשו דרכם אל "האזור הירוק" בבירה העיראקית שבו שוכנות השגרירויות הזרות. הם פרצו פנימה והטילו מצור על השגרירות האמריקנית במשך שעות ארוכות, תוך שהם מעלים באש עמדות שמירה ומנסים לטפס על הגדרות.
ההתקפה על השגרירות האמריקנית בבגדאד היתה צעד אחד רחוק מדי מבחינתו של טראמפ. הוא הטיל את האחריות על איראן. בפני הנשיא, שחיפש את התגובה הראויה, עמדו אפשרויות לפעולות המשך נגד המיליציות הפרו-איראניות בעיראק שהוגשו יומיים לפני ההתקפה על השגרירות. אחת ההצעות היותר קיצוניות הייתה לחסל את מפקד כוח "קודס" של משמרות המהפכה, הגנרל קאסם סולימאני.
הגנרל האיראני היה על כוונות אנשי ממשלו של טראמפ עוד בתחילת כהונתו של הנשיא. ב-2 בדצמבר 2017 שיגר ראש ה-CIA, מייק פומפאו, מכתב לסולימאני שבו הזהיר אותו כי ארצות הברית תראה באיראן ובו אישית אחראים לכל פגיעה באינטרסים אמריקניים באזור. אבל רק אחרי מתקפת הטילים בכירכוכ וההתקפה על השגרירות האמריקנית בבגדאד החליט טראמפ להוציא לפועל את התוכנית לחיסולו של סולימאני. אם חצי שנה קודם לכן טראמפ הבליג על הפלת המל"ט האמריקני והצטייר כחלש, הנה כשהגיע הרגע להגיב על ירי הטילים לכירכוכ, הוא בחר באופציית התגובה הקיצונית ביותר. בדיעבד, טראמפ הצדיק את החלטתו בכך שמידע מודיעיני שהיה בידי ארצות הברית הצביע על כך שסולימאני תכנן סדרה של פיגועים נגד יעדים אמריקניים במזרח התיכון - כולל ארבע שגרירויות.
"הוא היה אדם שהרג ופצע הרבה מאוד חיילים אמריקנים", אמר לי הנשיא לשעבר באחת משיחותינו. "אני חושב שהוא ניסה להוביל למלחמה. הוא קבע פגישה עם האדם השני שפוצץ שם (מפקד מיליציית הגיוס העממי, אבו מהדי מוהנדס - ב.ר), והם לא נפגשו כדי לדבר על טיפול בגני ילדים. היו להם הרבה כוונות רעות וידענו את זה. אז הרגשתי שהיתה לנו מעט מאוד ברירה".
סולימאני נחשב למקורב המקורבים של המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי, ולמוח שמאחורי פרויקט ההתפשטות האיראני באזור. השפעתו של סולימאני היתה כה גדולה, עד ששר החוץ האיראני, מוחמד ג'וואד זריף, העיד בעצמו כי מדיניות החוץ האיראנית נקבעה הרבה פעמים על ידו מאחורי גבו של משרד החוץ. הוא היה המוציא-והמביא של חמינאי בעיראק, ניהל את המיליציות השיעיות ובראשן "הגיוס העממי", ודחף את המאמצים לדחיקת האמריקנים אל מחוץ למדינה. סולימאני היה איש הקשר המרכזי של חיזבאללה, חמאס והג'יהאד האסלאמי. הוא יזם את פרויקט ההתבססות האיראנית בסוריה ותדלק את המורדים החות'ים בתימן במלחמתם נגד סעודיה. הכוח, הידע והניסיון שלו היו כה גדולים, עד שלחיסולו היה הפוטנציאל להחליש משמעותית את יכולתו של המשטר האיראני לפעול מחוץ לגבולותיו.
ממשלים אמריקניים היו יכולים לפגוע בסולימאני בעבר, אך נמנעו מכך בשל מעמדו הפוליטי באיראן ובאזור. זו גם אחת הסיבות שהגנרל האיראני הרגיש חסין, וככל שעבר הזמן נקט בפחות אמצעי זהירות. הוא הפך לסלבריטי של ממש, והרשתות החברתיות התמלאו תמונות וסרטוני וידיאו שלו מבקר את אנשיו בעיראק, בסוריה, בתימן ובלבנון. השאננות של סולימאני היא זו שהביאה במידה רבה למותו.
בלילה של 3 בינואר 2020 הגיע סולימאני לעיראק. תחקיר של אתר החדשות Yahoo News חשף כי ישראל סייעה לארצות הברית במעקב המודיעיני אחרי סולימאני ובאיכון הטלפון הסלולארי שאותו הוא החזיק כשנחת בבגדאד. ראש אמ"ן האלוף תמיר היימן אישר בריאיונות הפרישה שלו כי ישראל העבירה לארה"ב מידע שסייע בחיסולו של סולימאני.
כלי טיס בלתי-מאוישים של צבא ארצות הברית עקבו אחרי השיירה של סולימאני, ובשעה אחת וחצי בלילה, כמה דקות אחרי שעזבה את שדה התעופה, שיגרו טילי הלפייר לעבר כלי הרכב. לסולימאני לא היה כל סיכוי. הוא נהרג במקום יחד עם אחד מבעלי בריתו המרכזיים בעיראק - אבו מהדי מוהנדס - מפקד המיליציה השיעית הגדולה במדינה. האיראנים הוכו בהלם. הנקמה לא איחרה להגיע. חמישה ימים לאחר מכן הם שיגרו כ-16 טילים לעבר בסיסים אמריקניים בעיראק. האיראנים הודיעו כי 80 חיילים אמריקנים נהרגו בהתקפה. לטענה הזו לא היה בסיס. עם זאת, גם הטענות הראשוניות של טראמפ כי לא היו נפגעים בהתקפת הטילים התבררו כלא נכונות. חודש אחרי ההתקפה הודיע משרד ההגנה האמריקני כי 110 חיילים נפגעו בהתקפה, רבים מהם סבלו מפגיעות ראש וזעזוע מוח. התגובה האיראנית הצבאית הסתכמה בירי הטילים. אבל התגובה האסטרטגית של האיראנים לחיסול סולימאני רק החלה - האיראנים נשבעו לממש את צוואתו של מפקד כוח "קודס" ולהוציא את הכוחות האמריקניים מעיראק.
הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט אמר לי כי חיסול סולימאני הגיע במידה רבה בעקבות הפעילות הישראלית נגד ההתבססות האיראנית בסוריה. לדבריו, במהלך 2019 נאלץ סולימאני להוציא חלק מכוחותיו מסוריה מחשש לפגיעה ישראלית ולהעביר את משקל הכובד של פעילותו האזורית לעיראק. התוצאה הייתה חיזוק של המיליציות השיעיות בעיראק והגברת המתיחות מול האמריקנים. "מצד אחד, סולימאני התחכך יותר עם האמריקנים", אמר לי איזנקוט. "ומצד שני, האמריקנים ראו שאנחנו תוקפים את האיראנים בסוריה שלוש-ארבע פעמים בשבוע בלי שהם יכולים להתגונן או להגיב, וזה הפחית אצלם את החשש לפעול נגד האיראנים בעצמם בעיראק ולחסל את סולימאני".
כשהנשיא טראמפ אמר לי כי התאכזב מהתנהלותה של ישראל סביב חיסול סולימאני חשבתי שלא שמעתי אותו היטב וביקשתי ממנו להסביר. "אני לא יכול לדבר על זה עכשיו, אבל אני לא הייתי שמח מהדרך שישראל התנהגה. ישראל לא עשתה את הדבר הנכון", הוא אמר. "אנשים ישמעו על זה בזמן המתאים".
עוזריו של טראמפ הופתעו גם כן מדבריו של הנשיא. כשניסיתי לברר למה התכוון טראמפ, נתקלתי בתגובה דומה מצד כמה בכירים לשעבר בבית הלבן. "אין תגובה", הם אמרו. התחושה הכללית היתה שהפרשה מעוררת מבוכה אצל כל מי שהיה חשוף אליה בצד האמריקני.
בשלב מסוים הצלחתי לברר את הפרטים, שהיו לא פחות ממדהימים. בכירים אמריקנים לשעבר סיפרו לי כי טראמפ ציפה לתפקיד ישראלי פעיל יותר בימים שסביב חיסולו של סולימאני. בצדק או שלא בצדק, הוא תפס את התנהלות נתניהו באותם ימים ככפיות טובה והתרגז. "טראמפ כעס מאוד על נתניהו ואמר באותו יום שהישראלים מוכנים להילחם באיראן עד החייל האמריקני האחרון", סיפר לי בכיר אמריקני. "הוא הכניס את המקרה הזה לאותה קטגוריה כמו האכזבה והניכור שהיו לו כלפי ברית נאט"ו".
כמה מבכירי ממשל טראמפ הודו כי כעסו של הנשיא לא היה מוצדק לגמרי. זו היתה דוגמה נוספת לנטייה של טראמפ לגבש עמדה בנושא מסוים על בסיס מידע חלקי או לעתים על סמך הבנה שגויה של האירועים. מאז ועד היום פרשת סולימאני נצרבה אצל טראמפ כחוויה שלילית במערכת היחסים שלו עם נתניהו.
את מספר האנשים בממשלת ישראל שהיו חשופים לתחושותיו של הנשיא ניתן לספור על פחות מאצבעות יד אחת. גם ניסיון של נתניהו להסביר וליישר את ההדורים כמה חודשים לאחר מכן, בשולי טקס החתימה על הסכמי אברהם בבית הלבן, לא צלח. טראמפ לא השתכנע והמשיך לחשוב שנתניהו ניצל אותו.
בכיר במערכת הביטחון הישראלית דחה את הטענה כי ישראל לא רצתה לקחת חלק בחיסול הגנרל האיראני. לדבריו, בשיחות שהתנהלו בין גורמי הביטחון של ישראל וארצות הברית הישראלים דווקא הציעו להיות אלה שיפעלו, אך האמריקנים, לטענתו, התעקשו להיות אלה שיוציאו לפועל את החיסול. בכיר ישראלי נוסף סיפר לי כי גורמים אחרים בממשל האמריקני הביעו הערכה רבה לתפקיד שישראל מילאה בימים ההם בכל הנוגע להיערכות לתגובה האיראנית. סגן הנשיא, מייק פנס, אף התקשר אז אל היועץ לביטחון לאומי, מאיר בן-שבת, בשעת לילה מאוחרת והודה לו בחום על כך שישראל ביצעה מהלכים שהצילו חיים של חיילים אמריקנים בעיראק.