"בסופו של דבר, במלחמה הסביבתית כולנו נפסיד"

"עוד יהיה יותר גרוע". את המשפט הזה שמע כמעט כל מי שנתקל במי שהיה אחראי עד לאחרונה על שמירת השטחים הפתוחים של אזור הרי יהודה. אחרי 25 שנה של מאבקים, בגיל 72, פורש אברהם שקד מהתפקיד הקשה, ולרוב לא מתגמל, כרכז שמירת טבע באזור ירושלים של החברה להגנת הטבע. "זו מלחמה של נסיגה מתמדת", מתאר שקד את תפקידו באמצעות ביטוי ששמע משמואל תמיר במפגש בשנת 1974 כשהיה בתפקיד אחר בחברה. "אנחנו משפרים עמדות לאחור", הוא מוסיף, והזהיר בריאיון מפני העתיד העגום שצופה.

אך את פגישתנו אנחנו דווקא מתחילים במקום ששקד יכול להרגיש בו סיפוק, על אף שאינו מייצג את מרבית עבודתו, אלא את אחת ההצלחות האמתיות היחידות שהיה שותף להן - עמק הצבאים בירושלים. מקום שבו לא נאלצו לשפר עמדות לאחור.

"זו הצלחה נקודה. מה שהיה יכול להיות כאן זה משהו דומה לזה", אומר שקד ומצביע על מתחם "הולילנד" הסמוך. מיד אחרי הוא מפנה את מבטי בהתלהבות לכמה עופרים שרצים לפתע לצד קבוצות התלמידים שהגיעו ליום סיור בפארק. "זה לא נהדר?", שואל. "העובדה שהצבאים לא חוששים לעבור כאן וללכת והם מוגנים פה, בין האנשים, זה נהדר. זה גן חיות. וזה לא היה עתיד להיות יותר מזה, אבל זו המהות של טבע עירוני".

קשה היום לדמיין בין בנייני הולילנד לשכונת גבעת מרדכי והקטמונים משהו אחר, אבל המאבק שם היה לא פשוט. כמו היום, על רקע הדיבור על משבר דיור, הוחלט לקדם במקום תכנית למאות יחידות דיור. "זה היה כמעט אבוד", הוא אומר. אך תושבים וארגונים חברתיים ובעלי חיים החלו לפעול נגד התכנית ולמען הצבאים. החברה להגנת הטבע הצטרפה למאבק.

"נחשפנו למה שקרה לצבאים הללו שהגיע לשיא בתמונה שהתפרסמה ב'כל העיר' של צבי משופד על ברזל זווית, הוא ניסה לקפוץ מעל הגדר בפחד. והיה ברור שאי אפשר לבנות כאן מבלי לטפל בצבאים", מתאר שקד. "הסתכלנו על זה ואמרנו שאנחנו לא רוצים שיפגעו בצבאים ולא רוצים שיבנו על גבם, אנחנו נגיש התנגדות, אבל קרוב לוודאי שכמו רוב ההתנגדויות שלנו באותה עת ובכלל הן תידחנה". אך הפעם הם דווקא הצליחו.

לצד מניעת קידום התכנית למגורים הוחלט גם על קידום פארק טבע עירוני בהתאם ליוזמה שהוביל עמיר בלבן מהחברה להגנת הטבע. "הצלחנו למנוע את התכנית, ולקדם תכנית של תושבים, ראשונה ויחידה, על בסיס תקדים בעתירת תושבי עין כרם שאישר שתושבים הם בעלי עניין שיכולים להגיד תכנית. אגב, תקדים שאוין על ידי ממשלת ישראל לאחרונה", הוא מוסיף.

אך כאמור, המקרה של עמק הצבאים אינו מייצג את הקריירה הארוכה שלו. שקד מספר שכשנכנס לתפקיד הוא גילה שאין קשר בין התאוריות והרעיונות שהכיר למה שמתרחש בשטח. די מהר הבין כי מדובר במאבק פוליטי של בעלי אינטרסים רבים, או כפי שהוא חוזר ומכנה את חלקם - "סרסורי נדל"ן" ו"ארגוני פשע".

שקד משתף כי חלו שינויים לטובה בנושא במהלך השנים, אך אינם מספקים. בין היתר הזכיר את כניסת הנושא הסביבתי למערכת התכנון וכן את השינויים שחלו בהרכב הוועדה המחוזית בעקבות עתירה של החברה להגנת הטבע. עם זאת, הוא סבור שמדובר כעת רק ב"פחות שחיתות". גם מגורמי התכנון עצמם הוא לא חסך שבטו והטיח ביטויים קשים במסגרת מאבקיו, ולכן כנראה יש גם מי שנושם לרווחה כעת עם פרישתו. "באיזשהו שלב לא שמעתי לעצת עצמי ועשיתי את הטעות להיות מעורב רגשית בכל מה שקורה כאן. כי זה היה מעצבן ומכעיס, ונעשה קשה יותר ויותר", אומר.

לאור ההזדהות העמוקה עם התפקיד והתנהלותו, מפתיע לגלות כי שקד הגיע לחברה להגנת הטבע בטעות. "לא הייתי לפני כן ואחרי כן ילד טבע. לא אהבתי לטייל", הוא מתאר. לקראת סיום שירותו הצבאי החל לעסוק במה יעשה אחרי כן ונתקל במודעה לגיוס צוות מדריכים ייעודי בסיני. "המודעה הייתה של החברה להגנת הטבע. לא ידעתי מה זה", הוא מספר, אך החליט בכל זאת לנסות. לקראת התפקיד הם יצאו לטיול ממושך בחצי האי, שבו הוא מתאר כי נתקל במראות מדהימים שלא ראה כמותם. "חזרתי בידיעה שמצאתי את מקומי".

אז החל לעבוד בבית ספר שדה "צוקי דור" בסיני ובהמשך ניהל אותו. ב-1979 נאלץ למסור את המפתחות במסגרת הסכם השלום עם מצרים. למשך כמה שנים היה לדבריו "פרסונה נון גרטה" בעמותה בשל סכסוך עם אחר המייסדים, ובתקופה זו הדריך טיולים וכתב לעיתונים. אך ב-1995 קיבל הצעה לשוב לחברה כרכז שמירת טבע במחוז ירושלים. וגם היום, הוא מדבר על סיני בערגה, וסבור כי אולי מעין קארמה הובילה אותו לתפקידו האחרון. "על מה זכיתי לזה?", הוא שואל בנוגע לתקופתו בסיני ומשיב: "אני לא יודע להגיד. אולי כי בנו עליי שאני אחזיר על כל השנים היפות שהיו לי בסיני בעבודה הזו ובייסורים על שמירת הטבע".

בניגוד למקרה של עמק הצבאים, למד שקד בתפקידו כי הניצחונות הם רק זמניים. כך למשל, במאבק נגד תכנית ספדיה לבניית עשרות אלפי יחידות דיור ממערב ירושלים על חשבון שטחים פתוחים. בשנת 2007, הצליחו הפעילים הסביבתיים ושקד ביניהם להביא לביטולה של התוכנית אחרי מאבק ממושך.

אך לאחרונה חרף ההתנגדויות הרבות, אושרה סופית התכנית לבניית כ-5,000 יחידות דיור ברכס לבן שבהרי ירושלים. "היו לנו ניצחונות והיו הרבה יותר כישלונות. כל הניצחונות היו טובים לשעתם", הוא מספר. "אפילו הניצחון הגדול ב-2007 על תכנית ספדיה, שהמועצה הארצית אחרי מאבק רב שנים בקונספט המוטעה של עיריית ירושלים והרשות לפיתוח ירושלים לצאת החוצה לכבוש עוד שטחים, קרס". שקד מוסיף כי "אנחנו במלחמה של נסיגה מתמדת. כבר למחרת היום התחילו להחזיר לחיים את תכנית ספדיה. לקח 12 שנה לבשל את זה".

שקד מבהיר כי מעבר לתכנית עצמה שתפגע גם במעיין עין לבן ובמסדרון האקולוגי שממנו עדיין עוברים צבאים, אישורה הוא רק הבקיע שמבשר על הבאות במלחמה הזו. "אמרתי לוועדה, 'אם אתם מאשרים את זה אתם לא תוכלו לעצור את ההמשך. וההמשך הוא - בעד רכס לבן, ובעד בעד רכס לבן'. כבר עכשיו מתכננים את מורדות עמינדב", אומר שקד ומזכיר שורת תוכניות שנמצאות על שולחן הרשויות, ובהן גם מצפה נפתוח, שבמורדות רמות תכניות לשכונות חדשות במבשרת ציון ותוכניות באזור בית שמש לצד שורת כבישים שמתוכננים.

לדבריו, "אני למדתי, ואת זה אני יכול להשאיר לך ולדורות הבאים, שככל שהתכנית היא רעה יותר ואנטי-סביבתית ומיותרת יותר, יש לה חיים משלה. היא כמו עוף חול, אתה חושב שהוא מת ונשרף, והוא קם לתחייה, זה מה שקרה כאן בירושלים".

עם אישורה של תכנית רכס לבן, זה ברור לשקד שזה לא ייגמר שם. שקד סיפר כי כל הרי יהודה מאוימים ואין מקום לא רגיש בהרים היום מבחינת הטבע והערכיות כשטח פתוח ומנגד המקום מאוים באופן בלתי פוסק. "בין אם מצד ירושלים ששוב מתפרצת ללא צורך מערבה ובין אם באזור בית שמש שמנסה להתפרץ צפונה", הוא מספר.

אזור נוסף שלשקד חשוב לדבר עליו הוא עין כרם. מהמנזר היפהפה ניתן לראות את הנוף המרהיב של הרי ירושלים אך גם את השכונות הבנויות הסמוכות. כשהבניינים המטים ליפול צפויים להפוך בהמשך לרבי קומות. שקד מתאר את עין כרם כ"אחד הפספוסים הגדולים ביותר של העיר ירושלים". המקום, שיכל להפוך לאתר מורשת עולמית, נמצא לדבריו גם תחת איומי תכניות בנייה מצדו המזרחי והיה צריך להפכו למוקד תיירות מוסדר בניגוד לכאוס המתחולל כיום.

"מה שעושה את הכפר עין כרם למיוחד זה לא רק הסמטאות והמבנים עם הוראות השימור החמורות שהופרו בלי סוף בבנייה בלתי חוקית או חוקית לכאורה", הוא אומר. לטענתו גם הטראסות, היער, השומרות ושרידי המבנים העתיקים שיש כמעט בכל פינה ביערות, ולכן צריך להגדיר טווח שמרחיק את הבינוי מאתר המורשת. לדבריו, ברשויות מתייחסים לכך בבוז.

כשהוא נשאל מה יקרה לדעתו עוד 25 שנים עם הרי יהודה, משיב שקד: "אני לא רוצה לחשוב על זה". לדבריו, "הבעיה הגדולה היא ששטחים ערכיים, הרצף של השטחים הפתוחים מתפרק, יישארו שטחים גדולים שלא ייבנו, יש שמורות טבע בחלקים גדולים מהרי יהודה ששמורים בצורת גנים לאומיים, אבל הרצף הולך ונפגע".

ברגע ששטחים ערכיים מנותקים זה מזה, בין אם זו רכבת או כביש או שכונה, התוצאה תהיה - שטחים שמורים ברמה כזו או אחרת אבל עם יכולת קיום של מגוון מינים של שמירת טבע פחותה. זאת כי הקישוריות בין השטחים המוגנים היא הדבר החשוב ביותר, והשארת כמה עשרות מטרים כמו שניתן לראות בהר יהודה ונאבקים בהם. לטענתו, "התוצאה לשמירת הטבע תהיה קשה. זה יהיה עולם אחר, טבע אחר, אחד המינים שייפגעו יותר מכל בגלל הניתוק הזה והפירוק לגורמים של המרחב של הרי יהודה זה הצבי הישראלי".

אך את העתיד הפסימי שקד תולה גם בציבור שלדבריו השתנה במהלך השנים והפך לאדיש יותר. "הציבור הולך ומשתנה ומתבדל, ונעשה אדיש ומיואש", הוא אומר ומזכיר את ההיענות הרבה שהייתה במאבק בתכנית ספדיה, בעוד נגד הבנייה ברכס לבן הצליחו לגייס רק עשרות אחדות: "מגמה ירוקה עשתה מופעים, נתלים על העצים בחבל ודברים כאלה, אקשן לא נורמלי". במקרה של רכס לבן סיפר שקד שהצליחו בגיוס 30-40 איש לצעוק, "וזה אותו הר לבן שעמד בסכנה וזה כל המעיינות שבסכנה".

לטענת שקד, "המערכת תדרוס הכל אם הציבור לא יקום. הבעיה שהציבור לא קם ולא עושה את זה". לדבריו, "אני מסתכל סביב מאין יבוא עזרי. כן יש אנשים שפועלים, יש את ועד עין כרם ויש את תושבי רמות במצפה נפתוח - נשות רמות למען הסביבה וחבריהן, שכבר שנים נאבקים במאבקים הסיזיפיים. אבל גיוס כללי, החברה לא מצליחה לגייס. לא חושב שאיזשהו ארגון מצליח לגייס הרבה יותר. לרוב אנשים מתעוררים למאבק רק ברגע שהדברים קורים לידם וכשמאוחר מדי".

טענה שנשמעת לא פעם היא שבסופו של דבר יש תושבים שצריכים מקום מגורים ופיתוח. "הילודה היא הסיפור האמיתי של מדינת ישראל ושמירת הטבע וכן הלאה. לא לשמירת הטבע ולא לחברה ולכל אינטרס אחר של מדינת ישראל לא יהיה עתיד אם לא ניתן דעתנו על הבעיה האמיתי של הריבוי הטבע של מדינת ישראל. שהוא יוצא דופן בכל מדינה מפותחת מדינת ישראל", הוא אומר. "זאת הבעיה הגדולה של ישראל, והיא תשפיע על כל אורחות חיינו. גם אם שמים בצד את שמירת הטבע. המדינה הזו קטנה בשטחה, מלקלוט את כמות התושבים החזויה פה בתקווה שישראל תשרוד עוד מאה שנה ואולי יותר. ועל זה אף אחד לא מדבר. אם לא יקדישו מחשבה לדבר הזה, לא רק שלא יהיה טבע, כל העיר הזו ובכלל הארץ הזו תהיה מקום עגום לחיות בו".

מבחינת שקד, "זו הייתה תקופה מאוד מעניינת, הייתה עבודה מאוד מאתגרת. היא תבעה ממני המון והשקעתי בה המון כוחות, הרבה רגש, פגעתי לא מעט באנשים אהובים עליי, התמסרתי". לדבריו, הוא חושש שרק הצליח לדחות את הקץ, ועל כן הוסיף "זו בהחלט הרגשה שאני הולך איתה רוב שנותיי בתפקיד. אמרתי את זה כבר לפני 20 שנה - בסופו של דבר במלחמה הסביבתית כולנו נפסיד".