המפגינים עמדו לצדם של האלפים שגדשו את הקומות הפתוחות של המבנה הנטוש, כשהם מנופפים בדגלי עיראק ומריעים. חלקם ישבו על הקצה, כשרגליהם מתנופפות באוויר בזמן שהם רוקדים לצלילי למוסיקה רועשת. הם נהנים ממבט מעין הציפור על בגדאד - ועל עשרות אלפי המפגינים שמתחתם.
בשעות הלילה, הם מאירים עם הטלפונים הסלולריים שלהם אל חבריהם שעל הקרקע. אז, הם עוברים לתוך המבנה, סועדים יחד, משחקים ושרים שירים פטריוטיים עד השעות המוקדמות של הבוקר. הם גם יכולים לצפות בכוחות הביטחון מתעמתים עם המפגינים.
המבנה בן 14 הקומות, שנבנה בתקופת משטרו של סדאם חוסיין על גדות נהר החידקל, הפך לסמל המחאה נגד הממשלה. המבנה ננטש לאחר פלישת ארצות הברית ב-2003, אבל עתה הוא נתון לשליטת המפגינים שלקחו אותו מידי כוחות הביטחון ב-25 באוקטובר. הם מבטיחים שלא לעזוב אותו.
המרכז המסחרי לשעבר זכה לכינוי "המסעדה הטורקית" בשל מקום מפורסם שבקומה העליונה, שמשך תיירים בשנות ה-80 בזכות הנוף הפנורמי שלו על העיר. כיום, יש לו כינויים אחרים - "סטלינגרד של בגדאד", "הגנים התלויים", ו"ג'בל אוחוד", כינוי המתייחס להר בצפון העיר מדינה שבערב הסעודית שבו התחולל קרב מפורסם בין מוסלמים לכוחות שבטיים.
המחאה בעיראק
למבנה יש עמדת תצפית ברורה על כיכר תחריר, על הגשרים הסמוכים ועל "האזור הירוק", שבו שוכנים משרדי הממשלה ושגרירויות זרות. זה הופך את מיקומו לאסטרטגי, והוא בעבר שימש את כוחות הביטחון ואת היחידה לפיזור מהומות של המשטרה. "המפגינים היו מאוד חכמים כשהם השתלטו עליו", אמר גנרל עיראקי, שדיבר בעילום שם. "הם יכולים עכשיו לפקח על תנועות כוחות הביטחון ויהיה קשה להשתלט עליו בחזרה בשל ההמון".
המגדל מלא באופן שגרתי בצעירים וצעירות, והוא מגלם את הלך הרוח המשוחרר השורר עם תחילת ההפגנות חסרות תקדים שפרצו ב-1 באוקטובר בבגדאד. ההפגנות הן ספונטניות, ללא הנהגה ברורה, והן מאורגנות ברשת החברתית על רקע תסכול רב-שנים, בין היתר בשל השחיתות הממשלתית, האבטלה והיעדר שירותים בסיסיים. הן הפכו במהרה לתנועת המחאה הגדולה ביותר שידעה עיראק מאז ומעולם.
עלי האשים, סטודנט לשעבר בן 19 הסתובב עם חבריו בקומה ה-12 בבניין כשהוא לבוש חולצה שחורה קצרה ומנופף בדגל עיראק. "הייתי צריך להפסיק את הלימודים כי אין לי שכר לימוד. בגלל זה אני כאן", אמר. ההפגנות אינן נתמכות על ידי שום מפלגה, כשהמפגינים יוצאים נגד הממסד הפוליטי שהתבסס לאחר הפלישה האמריקנית. הרשויות הגיבו בכוח נגד המפגינים החל מהיום הראשון, כולל שימוש באש חיה, בכדורי גומי ובגז מדמיע לעבר מפגינים בלתי חמושים. במהלך סבב ההפגנות הראשון, ירו חמושים וצלפים לעבר ההמון מהבניין. חלקם זוהו כאיראנים או כלוחמי המיליציות השיעיות הנתמכות על ידיה.
מחקירה ממשלתית עלה כי כוחות הביטחון הרגו לפחות 149 מפגינים ופצעו יותר מ-5,000 איש נוספים. בדוח שפורסם נאמר כי רוב הההרוגים נורו בראשם ובחזהם. לאחר הפוגה שלושה שבועות, התחדשו ההפגנות ב-25 באוקטובר, ויותר ממאה איש נוספים נהרגו מאז.
עם זאת, לא רק שהמפגינים לא נרתעו, נראה כי היד הקשה רק דרבנה אותם עוד יותר.
כיכר תחריר, הרחבה הגדולה והמרכזית ביותר בבגדאד השוכנת בגדה המזרחית של החידקל, הפכה למוקד המחאה. אלפים חונים בכיכר שבו ניצבת "אנדרטת החופש" המפורסמת למרגלותיהם של עצי דקל. מתנדבים מעבירים להם אוכל ושתייה, ואליהם חברו סטודנטים, ידוענים, אמנים ופעילים המתערבבים בבכיכר ודנים בעתיד המדינה.
בתוך הבניין, הצעירים מעודדים, רוקדים ועושים תמונות סלפי. הם מרימים סלי מזון, מים ואספקה אחרת, כולל מסכות פנים להגנה מפני גז מדמיע. גרם המדרגות הצר עמוס באנשים, העולים ויורדים. קבוצות של מפגינים עומדות באופן מסוכן בקצה גג הבניין, חלקן עוטות משקפי הגנה בצבע צהוב.
לעתים קרובות נורה גז מדמיע לכיוונם. הבניין מעוטר בכרזות של המפגינים המתים, כשדגלים בצבעי הדגל של עיראק נמתחים על פני כמה קומות. על אחד מהם כתוב: "בניין המהפכנים".
הנשים מתנדבות לפנות את האשפה שהותירו אחריהם תושביו החדשים של הבניין. "הנוכחות שלנו כאן היא גם מהפכה של נשים נגד המושחתים", אמרה אכלאס סדאם, מעצבת אופנה בת 42 ומתנדבת. "אנו עוזרים למפגינים באספקת מזון ובניקיון. אנו תומכים בהם למרות כל הגז המדמיע של כוחות הביטחון", אמרה.
רבים מהצעירים אומרים שהם לא יעזבו עד שהמהפכה שלהם תושלם. "אני כאן מאז 25 באוקטובר ומאז לא חזרתי הביתה", אמר האשים, הסטודנט לשעבר. "זה עכשיו הבית שלי".
