סצנת הסיום של הסרט האמריקני "מלחמתה של חנה" מציגה בפירוט את הוצאתה להורג של הגיבורה היהודית חנה סנש ב-7 בנובמבר 1944, בדיוק לפני 75 שנים. דמותה של חנה, שעברה עינויים קשים בכלא, נראתה כעת נקייה מחבלות, שערה מסודר, מובלת בידי שוביה בחולצה לבנה במסדרונות הכלא אל החצר, שם היא מוצבת בפני כיתת יורים. היא מסרבת לכסות את עיניה ומביטה מבט אחרון בשמיים. הקצין יורה פקודות, ההדקים נלחצים, חנה מתמוטטת וצונחת לשלג (היה כזה במציאות בתחילת נובמבר?). המצלמה מתמקדת בצעירה השרועה כשהיא פקוחת עיניים זמן ממושך יחסית, אולי רמז לעדות לפיה סנש לא מתה מיד מהירי.
הסרט מ-1988 בבימויו של מנחם גולן התבסס בין היתר על ספרו של אחד מצנחני היישוב יואל פלגי, ויחד עם ספרו של עודד בצר "הצנחנית שלא שבה" היה מקור מרכזי ללימוד על סנש בתרבות הישראלית בדור האחרון.
ומה קרה ברגעים שלאחר מותה? היכן נקברה הצנחנית היהודייה שהוצאה להורג בכלא בבודפשט בגלל אשמת בגידה במולדת, כיצד ועל ידי מי הובאה לקבורה? איך נראתה מצבתה, כיצד נודע מקום קבורתה לאמה - ומה אנחנו יודעים על מסעו של הארון של הגיבורה הלאומית לארץ?
פרטים אלה אינם חקוקים בזיכרון הקולקטיבי או ידועים לציבור הרחב; חלקם נותרו עלומים עד היום והם קרקע לגרסאות ופרשנויות. סיפור נשכח ומעניין במיוחד הוא סיפור האנדרטה הייחודית שהוצבה במקום קבורתה שנה לאחר מותה והובאה לישראל 57 שנים לאחר שהועלו עצמותיה של סנש.
סליחה מאימא
אניקו (חנה) סנש נולדה בבודפשט ביולי 1921 למשפחה אמידה ומתבוללת. אביה בלה שנפטר בגיל צעיר היה סופר נודע בארצו וגם היא הצטיינה בתחום זה. כשנמנע ממנה לכהן במועצה הספרותית של בית ספרה הנוצרי בגלל יהדותה, התחדדה תודעתה הציונית ובספטמבר 1939, כשהייתה בת 18, הגיעה לארץ ישראל המנדטורית; ראשית לבית הספר החקלאי בנהלל וכשנתיים אחר כך לקבוצת שדות-ים שבחולות קיסריה.
ב-1943 התנדבה סנש לצבא הבריטי והצטרפה לקבוצה בת 37 צנחנים עבריים מהיישוב. תכניתם, לאחר אימונים רבים, הייתה לצנוח בארצות מוצאם באירופה, לארגן שם את היהודים לעלייה לארץ ולהצילם מהצורר הנאצי; אבל בדיעבד - ואולי גם בזמן אמת - זו נחשבה משימת התאבדות שערכה הסימבולי עלה על סיכויי הצלחתה.
במרץ 1944 צנחה ביוגוסלביה והצטרפה לקבוצת פרטיזנים מקומית, שלושה חודשים לאחר מכן חצתה את הגבול להונגריה ובאותו יום נתפסה בקרבת הגבול. היא נלקחה לבית כלא צבאי בבודפשט והואשמה בריגול ו"בגידה במולדת", שכן נולדה בהונגריה. בכלא סנש עברה עינויים לאחר שסירבה לגלות מה האות הסודי של משדר הרדיו שהיה עמה. בין היתר, סופר על כך שהוכתה וציפורניה נעקרו, בעבר נכתב גם ש"רגליה נשברו ולחייה הוורודות היו מכוסות פצעי מוגלה".
לקריאה נוספת:
הגרמנים החלו בכיבוש הונגריה כמה חודשים קודם לכן, אבל ריכוזם ושילוחם של היהודים בבודפשט נדחה לשלב האחרון. זו הסיבה שאמה של חנה, קתרינה סנש, היתה עדיין בחיים ואפילו הסתובבה בחופשיות יחסית בעיר, בהתחלה מבלי לדעת שבתה עצורה שם.
"יום אחד קצינים גרמנים הגיעו לדירה של סבתא שלי", מספר איתן סנש, בנו של גיורא שהיה אחיה היחיד של חנה. "לקחו אותה איתם ואז הכניסו את חנה לחדר, כשהיא הייתה חבולה ופצועה מהחקירות. זה היה המפגש הראשון ביניהן אחרי שהן לא התראו כמה שנים". ההונגרים השאירו את קתרינה סנש עוד חודשיים במעצר כאמצעי לחץ על בתה, אך ככל הנראה עם כיבוש העיר הסופי בידי הגרמנים היא שוחררה.
באוקטובר 1944 החל משפטה של חנה, שבו הודתה כי באה להציל יהודים, ועל פי עדויות נשאה "נאום אמיץ בבית המשפט". לאחר שנגזר עליה גזר דין מוות, קצין מבית הסוהר נכנס לתאה והודיע לה כי היא עומדת להיות מוצאת להורג. הקצין הציע לה לבקש חנינה, אך היא סירבה ודרשה להגיש ערעור. בקשתה לא כובדה ובשעה 10 בבוקר, לפני שהסתיים משפטה, הובלה חנה לחצר הכלא והוצאה להורג, כשהיא בת 23.
"באותו יום סבתא שלי באה לפגוש את השופט שלה בבית הכלא, וכשהוא הגיע לחדר הוא אמר לה שעכשיו הוא חוזר מהוצאה להורג של הבת שלה", נזכר איתן סנש. בבגדיה של סנש נמצאו לאחר מותה שני מכתבים שכתבה כמה ימים לפני מותה. אחד מהם יועד לאמה: "אמא אהובה! רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. וסליחתך אבקש אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין כאן צורך עוד במילים... באהבה אין קץ - בתך".
לפי ד"ר אנה סלאי, חוקרת ספרות ילידת הונגריה, הכלא הצבאי שבחצרו בוצעה ההוצאה להורג נמצא ברחוב מרגיט בבודפשט. מקום קבורתה הראשון של סנש נמצא בבית הקברות היהודי הגדול שברחוב קוזמה, בית עלמין ענק הכולל על פי הערכות מאות אלפי קברים. המרחק בין שני האתרים - 18 קילומטרים. "הכלא היה בבודה, החלק המערבי, והשני בפשט, החלק המזרחי. לגמרי שני חלקים שונים של העיר", מסבירה השבוע ד"ר סלאי.
עד השלב הזה הצטברו עדויות שונות על קורותיה של סנש - היומן שכתבה או עדותו של יואל פלגי, אחד הצנחנים ששהה עמה בכלא - אולם בנקודה זו הדברים מתערפלים. עד היום לא ברור מי בדיוק נטל את גופת הצנחנית היהודייה לאחר ההוצאה להורג, מי טיפל בה והביאה לקבורה בצד השני של העיר, או איזה טקס נערך לה.
"את הפרטים האלה אני באמת לא קראתי בשום מקום וגם סבתא שלי או אבא שלי לא סיפרו על זה", אומר השבוע האחיין איתן סנש לוואלה! NEWS. "אבל הרי הקהילה היהודית ידעה על המעצר והמשפט של חנה. סבתא שלי הייתה שם, היא שכרה עורך דין שיעזור בהגנה של חנה, היא גם ביקשה מקסטנר שיעזור לה לקבל אישורי כניסה לכלא", הוסיף. "ממה שאני מבין, גורמים מהקהילה היהודית, שידעו שחנה יהודייה, הסיעו את גופתה לבית העלמין היהודי".
האלמונים מבית הקברות
פרופ' יהודית באומל-שוורץ מאוניברסיטת בר-אילן, שחקרה את המיתוסים סביב צנחני היישוב, פוסקת אף היא כי "אף אחד לא יודע מי לקח את הגופה". עם זאת, היא מזכירה שבאופן כללי היהודים בהונגריה, בטח בעיר הגדולה, היו מעורים לגמרי בחברה הכללית, בוודאי משפחת סנש המורחבת שכמה מחבריה נישאו להונגרים. "לא מופרך שאיזה שומר בחצר שם הכיר וידע וסיפר. ההונגרים לא עברו איזו אינדוקטרינציה כמו בגרמניה בשנות ה-30' וזה לא שכל הונגרי שנא יהודים".
על פי פרסומים שונים, סנש נקברה בחלקת "המרטירים" - "הקדושים". ד"ר סלאי, שסייעה לאיתן סנש בביקוריו בבודפשט ומכירה את האזור לא זוכרת כזו חלקה: "יש שם אזור לרבנים ולראשי הקהילה אבל אני לא יודעת לגבי חלקה מסוימת שבה חנה נקברה. מה שבטוח, זה לא רחוק מהקבר של אביה". היא הוסיפה כי "לאחר הקבורה שמו מין סימן כזה ששמים בתוך האדמה לפני שיש מצבה, שאולי לא כתוב עליו השם אלא איזה מספר".
אישה ללא פנים
זמן קצר לאחר הוצאתה של סנש להורג, החל ריכוז היהודים בגטו בודפשט והאם קתרינה סנש נלקחה לצעדת מוות, ממנה הצליחה בהמשך להשתחרר. "רק לשמוע על הסיפור הזה ייקח חמישה ימים", מחייך הנכד. "רק אחרי הכיבוש של בודפשט בידי הצבא האדום והשחרור מידי הנאצים, סבתא שלי הצליחה להגיע בחזרה לדירה שלה בבודה, שם היא פגשה אדם שידע על מקום קבורתה של חנה. הוא לקח אותה לבית הקברות והראה לה".
קתרינה סנש ביקשה לכבד את זיכרון בתה בבית הקברות היהודי והחליטה לפנות לאמן ההונגרי אנדראס בק. "הוא היה ידוע בהונגריה באותה תקופה, בגלל זה היא פנתה אליו", מספרת ד"ר סלאי. "ביקשה ממנו לעשות פסל אבן עם תבליט של אישה".
"בגלל האיסור של 'לא תעשה לך פסל' סבתא שלי דאגה שיתקבל אישור מהקהילה היהודית להציב אותה במקום", ממשיך איתן סנש. "זו הייתה אישה ללא פנים וזו למעשה הייתה המצבה. מתחת היה השיר 'אשרי הגפרור' ועליה היו גם הפרטים של חנה". את המצבה קתרינה לא הספיקה לראות בשנים אלה במו עיניה. כשזו הונחה על הקבר בבודפשט, אמה של הצנחנית כבר הייתה בארץ, לאחר שחצתה את הגבול לרומניה והגיעה באמצעות אוניית מעפילים.
מסע הלוויה כמו של הרצל
גורמים בקהילה היהודית בבודפשט אולי ידעו על מותה של סנש, אבל עברו מספר שבועות עד שליישוב העברי בארץ הגיעו הידיעות על גורל שבעת הצנחנים שנתפסו ונרצחו. המאמצים הראשונים להביא אותם לקבורה בארץ נעשו חודשים ספורים לאחר שנודע דבר מותם, אבל הם נתקלו בין היתר בסירוב ממשלת הונגריה וגם התנגשו בנוהל הבריטי לפיו יש לקבור חיילים רק במקום נפילתם.
לאחר הקמת המדינה נוצר חלון הזדמנויות שאפשר את מבצע העלאת עצמותיה של חנה סנש, וזה יצא לפועל בחורף 1950. חלקו הראשון, שמתואר בפרוטרוט בספרה של פרופ' באומל-שוורץ: "גיבורים למופת: צנחני היישוב במלחמת העולם השנייה ועיצוב הזיכרון הקולקטיבי הישראלי", היה עתיר תקלות, או כפי שיהודה וגמן, אחד מאוצרי התערוכה בבית חנה סנש, ניסח זאת בחיוך השבוע: "האישה האמיצה הזאת לא הפסיקה לעשות צרות גם לאחר מותה".
לפי התכנית, לאחר הוצאת העצמות מהקבר בבודפשט, הארון של סנש היה אמור להגיע לאיטליה דרך וינה ומשם להפליג ארצה. ההפלגה לארץ יצאה לדרך בליווי של זאב פרדס, חבר קיבוץ שדות-ים וידיד של חנה; מנחם כהן, איש המדור להנצחת החייל במשרד הביטחון, ואחיה של סנש, גיורא.
אבל האיטלקים סירבו במפתיע לאפשר את מעבר הארון ברכבת בטיעון של שמירה על בריאות הציבור.
"המשא ומתן נמשך אחד-עשר ימים ומריטת העצבים היתה גדולה", סיפר בעבר פרדס. לפי עדותו בפני ד"ר באומל-שוורץ, הם נשלחו על ידי הנהלת מדור להנצחת החייל פעמיים לאופרה ופעם אחת למועדון לילה בווינה כדי להעביר את הזמן. "מה חשבתם, שיום ולילה נעמוד כמשמרת כבוד סביב הארון"? תהה בבדיחות.
השיבוש הבא התרחש בגבול אוסטריה-איטליה. המלווים של הארון לא ידעו שבנקודה זו מתחלפים הקטרים, ועם התנתקות הקטר התנתק גם קרון המשא שבו היה הארון עם עצמותיה של סנש. "לא ידענו מה לעשות", סיפר גיורא סנש על הסצנה הקפקאית.
"רצתי לאחראי על התחנה ובכמה מילים באיטלקית שעוד זכרתי מימי הבריגדה ניסיתי להסביר לו שאני נמצא שם עם אחותי הפרטיזנית שאני לוקח הביתה". להפתעתו, בעל התחנה קיבל את סיפורו בהתלהבות, "בעל התחנה מבין ומתחיל להתלהב: 'פרטיזן, פרטיזן, גם אני הייתי פרטיזן, איפה האחות? אני רוצה להכיר אותה'. אז אני פותח את דלת קרון המשא ומצביע על הארון ואומר: 'הנה אחותי'". רק לאחר לילה נטול שינה התקבל אישור מהבירה האיטלקית וניתן היה להמשיך עם הקרון. אחרי עצירה להספדים בקהילה היהודית ברומא, הוא המשיך לנאפולי ומשם עלה על האונייה "קדמה".
כעבור ארבעה ימים של הפלגה יצאה לקראתם אוניית חיל הים במפרץ חיפה, וב-27 במרס הגיעה 'קדמה' לחיפה כשעל סיפונה מונח הארון כשהוא עטוף שחורים ומשמר כבוד של שישה צנחנים ממלחמת העולם השנייה וחברים מקיבוץ שדות-ים עומדים לידו. יחידה של חיל הצנחנים בצה"ל שימשה כמשמר כבוד עם הורדת הארון אל החוף, ובהמשך הוחלף הכיסוי השחור בדגל ישראל. באותה שעה המתינו על הרציף אלפים.
כך החלה ההלוויה הממלכתית בת היומיים של הצנחנית חנה סנש ששבה סוף-סוף למולדת. בניגוד לחלק האירופי של המבצע, חלק זה התנהל בסדר מופתי ותוכנן כמבצע צבאי לכל דבר, בדומה למסע ההלוויה הנרחב שנערך שבעה חודשים קודם ליהודי הונגרי אחר, בנימין זאב הרצל.
מהטקס בחיפה, הארון הועבר לטקס נוסף בקיבוץ שדות-ים, שם, בין היתר, הורדו זרי פרחים במצנח, ושלושה צנחנים שצנחו על חולות קיסריה הביאו את הפרחים אל הארון והצדיעו לו. מהקיבוץ הגיע הארון גם לתל אביב, שם נסגרו בתי מלאכה לאורך מסלול הארון לאות אבל לאומי, ומתל אביב יצא הארון להספדים גם בירושלים ולקבורה בחלקה הצבאית בהר הרצל.
בכבישי ישראל נסעה השיירה לפי הנחיות מדוקדקות: הארון ואחריו קומנדקר עם הזרים הרשמיים, מכוניות עם המשפחה, נציגי חילות הצבא, הקיבוץ, הממשלה, משרד הביטחון, הרמטכ"ל, צנחני מלחמת העולם השנייה ולבסוף הקהל המלווה. אופנועים של המשטרה הצבאית והאזרחית הובילו את השיירה ונסעו אחריה. המצבה שהונחה על קברה של חנה סנש בארץ הייתה מצבה צבאית "תקנית" ועליה סמל מצנח.
במסע המפואר הזה הובאו רק עצמותיה של סנש, לאחר שבמרץ 1950 הוצאו מהקבר בבודפשט בנוכחות נציג השלטונות, נציג של המשפחה בהונגריה, אנשי החברה הקדישא המקומית ונציגות דיפלומטית ישראלית. לוח האבן המפוסל ששימש כמצבה נותר במקום. לפי איתן סנש, קתרינה סנש ראתה אותו לראשונה רק כשהגיעה לביקור בהונגריה בשנות ה-60'.
"בשנת 94' עשיתי טיול שורשים עם אבא שלי וראינו את המצבה בבית הקברות", מסביר איתן. "בקושי מצאנו את המקום וזה עמד שם מוזנח, מלא קוצים ועזובה. כשהיו פה עדיין חברים מהמשפחה המורחבת שלנו הם עוד טיפלו בזה אבל גם זה נגמר", הוסיף. "זה מאוד הפריע לי, אז אמרתי לאבי שהמקום הכי נכון שזה יעמוד זה בית חנה סנש".
המצבה שנשכחה
אם כן, מדוע לא הועלתה המצבה כבר ב-1950? לדבריו של איתן, "זה לא מובן מאליו שבשנה הזו, עם השלטון הקומוניסטי בהונגריה, התבצעה בכלל הוצאת והעלאת העצמות. זה פשוט נותר לעמוד שם".
בשלב זה התחיל לנבוט "מבצע העלאת אבן המצבה", שהתגבש במשך כמה שנים, והיא אכן הועברה בסופו של דבר לבית חנה סנש בקיבוץ שדות-ים, על ידי אגף ההנצחה במשרד הבטחון, ובסיוע מפעל אבן קיסר. הפסלת יעל ארצי, בת הקיבוץ שעיצבה בין היתר את אנדרטת הבזלת לזכר רבין, שיפצה אותה ועיצבה את מקום הצבתה, ברחבת הדשא שמול בית חנה.
ב-7 בנובמבר 2007, 63 שנה לאחר מותה של הצנחנית שלא שבה, תם גם המסע הזה בטקס שנערך בקיבוץ בהשתתפות בני משפחה, אנשי ציבור, ומחלקת צנחנים שניצבה בפני המצבה שהפכה אנדרטה.
קתרינה סנש לא זכתה לראות את המצבה שביקשה לבנות מגיעה לארץ, ולמשפחה לא היה קשר עם הפסל ההונגרי. במקום הקבר המקורי בבית העלמין קוזמה ניצב היום לוח זיכרון עם כיתוב בהונגרית ועברית.
להחזיר עטרה ליושנה
בשנים שלאחר מותה, סנש הצעירה הפכה לגיבורה לאומית כשאחריה "במדרג" הזיכרון עמדו הצנחנים המבוגרים יותר אנצו סרני, שצנח בצפון איטליה, נתפס ונרצח במחנה דכאו וחביבה רייק, שנחתה בסלובקיה, נתפסה והושלכה קבר אחים מקומי. שאר ארבעת הצנחנים שנהרגו במבצע נותרו כמעט אלמונים.
"בסיפור של סנש היו כל 'הקריטריונים' להפוך אותה לסמל של מבצע הצניחה כולו ולעמוד ראשונה בפנתיאון הגבורה", מסבירה פרופ' באומל-שוורץ. "תיעוד המשפט שלה, הבחירה במוות במקום להיכנע לקלון אישי ולאומי, גילה הצעיר, נשיותה - אך גם תומתה - וגם נפשה הפיוטית והארכיון הספרותי שהיא הותירה אחריה".
שיריה המפורסמים ביותר הם "הליכה לקיסריה" ("אלי, אלי") שכתבה בשדות-ים ב-1942 ו"אשרי הגפרור", שנכתב ביוגוסלביה לפני שעברה להונגריה, שניהם הולחנו והחדירו את דמותה לתודעת הציבור.
הקיץ שמענו על שני מיזמים אמנותיים הקשורים בחנה סנש - בחו"ל. ג'ולי רוברטסון, אמנית אמריקנית ממוצא יפני הנציחה את סנש בציור קיר ענקי בסן דייגו, ובתיאטרון היידי בניו יורק עלתה הצגת יחיד על חיי הצנחנית העברייה, בכיכובה של שחקנית ממוצא ירדני.
דווקא בישראל הרימו פחות את כפפת ההנצחה בעשורים האחרונים. בית חנה סנש הוקם כבר ב-1950 כדי להנציח את זכרה של בת הקיבוץ, וב-1991 נפתח לביקורי קבוצות עד לינואר 2017. היום הוא סגור לשיפוצים ואמור להיפתח בחודש מאי השנה, עם אודיטוריום גדול ותערוכה חדשה ומקיפה, שם יוצגו תמונות שטרם פורסמו בציבור, חלקן מופיעות בכתבה זו.
"האירועים לציון 75 להוצאתה להורג נדחו השנה", אומרת אדוה פלגי, מנהלת בית חנה וחברת קיבוץ שדות-ים. "אבל אנחנו מקווים שעם פתיחת הבית המחודש תוחזר עטרה ליושנה, יגיעו מבקרים לראות את הבית, את האנדרטה שבחוץ ואת הסביבה המשודרגת שלה ויושלם עוד מעגל בסיפור המרגש הזה".
ואילו פרופ' באומל-שוורץ חותמת את השיחה השבוע בהתרגשות תוך אזכור דמותה של חנה: "היא הייתה מטורפת שהיא הולכת לסיפור הזה. היא הייתה יכולה להציל את עצמה כל כך הרבה פעמים. דחילק, תני להם את הקוד של הרדיו, המלחמה הולכת להיגמר. כמה צעירה. בגיל שלי היום ובגיל שבו היא מתה היא הייתה יכולה להיות הנכדה שלי. איזו בחורה היא הייתה, איזו גיבורה".