פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מעצר, יצהר ויששכר

      צילום: צילום מסך, מג"ב

      הוא אולי אינו מועיל לטווח ארוך, אך לטווח המיידי טרם נהגה בידוד יעיל יותר בין סכנה לקורבן מהמעצר המנהלי. בתנאי, כמובן, שמדובר בערבים

      בוקר-בוקר פולט יומן המבצעים את הסיכום: במהלך הלילה עצרו כוחות צה"ל, שב"כ, מג"ב ומחוז ש"י של משטרת ישראל 14/22/המספר הנוסף של חשודים, שהובאו לחקירת כוחות הביטחון. לרוב אין זה מסע דיג של יריות, או חכות, באפלה. בכל עת יש ארבע, שש, עשר התרעות מפני צירי פיגועים קטלניים בתכנון ובהכנה. אך היומן אינו מספר שני פרטים - מה יקרה למי שלא ישוחררו לבתיהם לאחר חקירתם וכמה (רמז: אפס) מהעצורים משתייכים לקבוצת הבריונים אזרחי ישראל שתקפו ביצהר את אנשי הצבא השומרים בגופם עליהם ועל שכניהם.

      מאות ובתקופות שיא אלפי פלסטינים, המבוקשים בגלל מעורבות בפיגועים או בהפרות סדר, מובאים מדי שנה למעצר מנהלי, שאין בקצהו משפט ולכן גם סופו אינו קצוב וידוע. לעומתם, כתריסר יצהריסטים בלבד נעצרים לרגע ומשולחים בנפנוף נו-נו-נו. מה לעשות, קשה להבחין ביניהם. כה דומים הם, מקדים להחשיך, פניהם כוסו. אתגר כביר לחטיבה היהודית בשב"כ ולמפלג הפשיעה הלאומנית - מפש"ל, הס מלכנות אותו - במשטרת המחוז. ציתותים, צילומים, סוכנים? נגד נוער גבעות וימין קיצוני? ואז מה? מעצר מנהלי? לא דמוקרטי ובמיוחד לא יהודי. זה אמצעי כל כך יקר, עד שראוי להשתמש בו במשורה ולהשאיר אותו בימ"ח למערכה נגד השכנים.


      מעטים המונחים המטעים יותר מ"הכרח בל יגונה". כוונתו האמיתית הפוכה למחצה. יגונה, ועוד איך. גנאי על גנאי, בסתימת אף ובעקימת פה, אבל בסופו של דבר, הכרח, וגם את ההכרח מגנים אף שמגינים עליו. הב"י, אותו הכרח בל יגונה החוזר ונשנה עד שמוטב לקצרו, הוא תואר החיבה של המעצר המנהלי. נשמע כמו תלמיד תיכון המרותק לחדר המנהל כי נתפס בעישון בספריה, אך בחלק של המעצר זו שלילת חופש לכל דבר, כי המנהלי מתייחס רק לעוצר ולא לעצור. הצבא, מתוקף ריבונותו בגדה המערבית ולרוב ככיסוי לשב"כ, הוא העוצר, ולא בית המשפט. גם לצבא יש שופטים. זה מקצוע דומה אך לא זהה לשיפוט הרגיל, האזרחי. שופט בישראל שומע את הצדדים ומחליט אם לעצור חשוד. שופט בשטחים מקבל כנתון שהצבא עצר חשוד ומחליט רק אם לאשר את המעצר. ההבדל תהומי.

      מחקר חדש, העומד להתפרסם בהוצאת "נבו", מציג את סיפור המעצרים המנהליים מזווית מקורית - זאת של השופטים. לעצורים, לתובעים, לסניגורים, אולי גם לעדים-מומחים ובראשם אנשי השב"כ, חוויות והתנסויות חלקיות. לראשונה, מתקבל הסיפור מלמעלה. מכאן הוא נראה גם וגם. הוגן, סביר, מאזן זכויות פרט - כולל זכותם של קרבנות מיועדים לחיים - וביטחון לרבים, אך בה בעת מאד אישי ושרירותי, כי תלוי מי השופט, האם הוא כורע תחת העומס ונותן אמון חפוז בחומר שלפניו ועד כמה הוא ידידותי לשב"כ או תובעני כלפיו.

      מחברי המחקר הם משפטנים בכירים ומנוסים, בולטים בעיסוקיהם האזרחיים וסגני-אלופים במילואים בערכאות השיפוטיות באזור יהודה ושומרון. השופט עמית פרייז, סגן נשיאת בית משפט השלום בכפר סבא, שירת בפרקליטות הצבאית כתובע וכסגן פרקליט פיקוד הצפון. באיו"ש כיהן כשופט צבאי, סגן-נשיא בשומרון ואחראי לכל ההתדיינויות בתחום המעצרים המנהליים. בערכאה הראשונה. גם עו"ד איל נון, מומחה בין השאר לדיני צבא-חברה (סמכויות מלחמה, שירות לאומי), הוא מיוצאי הפרקליטות הצבאית וזה 17 שנה מכהן באיו"ש כשופט בערכאה הראשונה ובערעורים. שעות הטיסה של נון ופרייז במעצרים מנהליים מצטברות לאלפי תיקים. משמעותי יותר ממפתיע, כי בשנים מסוימות נדונו יותר מ-500 עתירות של עצורים מנהליים.

      במעצר רגיל, משטרתי, למעט בעצם ביצועו של פשע, אין די בתלונה או בהלשנה. מתחייב בירור. לחשוד בעבירה ניתנת הזדמנות לסתור את הטענות ואת מה שמוצג כבסיסן העובדתי. ברוכים הבאים לעולם המופלא של השטחים המוחזקים בידי הצבא, או - כביטוי מסוגנן יותר, כמו מענף ההיאבקות - "בתפיסה לוחמתית": כאן קובע הצורך הביטחוני, כתיאורו בפי המופקדים על הביטחון, בעוד שהמתוארים כפוגעים בביטחון אינם זכאים להתעמת עם מלוא החשדות. רצינות הדיונים מופגת בקריצה: אתה, החשוד הפלסטיני, הרי יודע מה עשית, אבל אם נגלה לך שידוע לנו בדיוק מתי והיכן ועם מי עשית, יבולע למקורות המודיעין ולשיטותיו, ולכן הבה נישאר עמומים; אתה לא תציג גירסה ואנחנו לא נגרוס אותך עד דק.

      טיב החומר מכתיב את סוג ההליך. רק אם אין בעיית חשיפה, מתקיים הליך פלילי. פרייז ונון מציינים שהדיון בבקשה לאישור מעצר מנהלי מתנהל בדלתיים סגורות ושהחומר חסוי כולו וכפוף לאפשרות גילוי, בהתאם לשיקול דעת השופט, אחת לשישה חודשים. גם לחיסיון יש דרגות: ליבת החומר החסוי לעולם לא תוצג בפני העצור. לכן "עלולה להיות השפעה סמויה, בלתי מודעת, על מידת הנכונות של השב"כ להשתמש בכלי המעצר המנהלי ולא בהליך פלילי".

      החלק המעניין ביותר במחקר נון-פרייז עוסק במעגל המודיעיני, העלול להיפרץ בבית המשפט. אם תיחשף זהותו של מקור אנושי, אפילו יחולץ בשלום (וישוקם כמשת"פ), ייגרם נזק ביטחוני מגריעתו מהשטח. עלולות להתגלות שיטות "הפעלת סוכנים, מעקב וכריית מידע הנוגע למודיעין אותות או חזותי" ולאפשר לגורמים עוינים לרדת למחתרת. "אין גם להקל ראש בנזקים כהקצאת משאבים רבים לשינוי שיטות הפעלה, שמות צופן, מנגנוני הצפנה ופיענוח; ואף אם שיטת עבודה נחשפה בעבר, כשגורם עוין שומע (בהליך המעצר) שהשיטה הישנה עדיין בשימוש ומופעלת כלפיו, הוא מתאים אליה את התנהגותו המודיעינית והמבצעית". זאת אינה "מחמאה מוגזמת ליכולות גורמי הטרור", לדעת פרייז ונון.

      כוח צה"ל במעצר מבוקשים ואיתור אמצעי לחימה במחנה פליטים קלנדיה. 16 בדצמבר 2015 (דובר צה"ל)
      כאן קובע הצורך הביטחוני. כוח צה"ל בקלנדיה, 2015 (תצלום: דובר צה"ל)

      שניים מהנכסים המעשירים את מחקרם של פרייז ונון נתרמו בידי שופטים בדימוס מבית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין ואורי שהם. לפני שרובינשטיין כיהן כיועץ משפטי לממשלה, הוא שירת במילואים כשופט בשטחים. שהם היה תובע צבאי ראשי, נשיא בית המשפט הצבאי לערעורים בשטחים ופצ"ר. התגבור הסדיר של סוללת קודמיו הוא אלוף-משנה נתנאל בנישו, הנשיא הנוכחי של ערכאת הערעורים באיו"ש, המעיד מניסיונו שזהו "ספר חובה למשפטנים, לאנשי ביטחון ולעוסקים במאבק בטרור, בארץ ובעולם". השלושה אינם מסתפקים במליצות; יש להם גם המלצות.

      המעצר המנהלי הושאר במדינת ישראל כרהיט שהועיל לדיירים הקודמים, הבריטים, ובמהרה התברר גם למי שנאבקו לסילוקם שהוא שימושי נגד האויבים החדשים. המשכו בחקיקה ישראלית מ-1979, לדברי רובינשטיין "בהשראת בגין, שוחר זכויות האדם", ובמקביל בתחיקת הביטחון בשטחים.

      רובינשטיין אינו מרוצה מהמצב הקיים. בל יגונה, אך טעון תיקון. הוא מציע להקים "ועדה בכירה ללימוד לקחי המעצרים המנהליים". ניחוש לא מאד פרוע: זאת תהיה ועדת רובינשטיין. על פיו, בית המשפט העליון מתייחס למעצר המנהלי כחריג, "ברירת מחדל קשה, שצריך שתישאר כזו", ולכן מנחה את הרשויות - זרועות הביטחון והפרקליטות להשתדל להביא עצורים לדין פלילי. העליון מתייחס בסבלנות לעתירות נגד מעצרים מנהליים, "אף שהן בעצם מין בקשות רשות ערעור בגלגול שלישי ולעתים עתירות סרק". כל עתירה כזו נשמעת בפני שלושה שופטים.

      "החלק החשוב בדיון בעתירה בעליון", לפי רובינשטיין, "הוא עיון השופטים בחומר החסוי המהווה בסיס למעצר. ההרכב מקבל לידיו אוגדן ובו החומר הגולמי הנוגע לעצור וכן סיכום שלו, כך שהשופטים יכולים לעיין גם בידיעות הגולמיות. נערך בהסכמה במעמד צד אחד - התביעה - שיח עם נציגי השב"כ והפרקליטות. לעתים, ואולי לרוב, מסתיים השיח בשכנוע השופטים כי יש מקום למעצר או להארכה המבוקשת. לא אחת אמרתי לבאי כוח העותרים כי שולחם מיטיב לדעת מהם מדוע נעצר. אך לעתים סבורים השופטים, ואומרים לנציגי המדינה, כי יש מקום לקיצור המעצר או לאי-הארכתו. יש ומוסכם שתהיה הארכה לתקופה קצרה שלאחריה ישוחרר העציר, בכפוף לחומר חדש שיתגלה נגדו. לרוב מתקבלת המלצת בית המשפט. אנשי השב"כ מתעדים שיח חסוי זה לצרכים פנימיים, אף שאינו מוצא ביטוי בפרוטוקול בית המשפט, אולם חשיבותו המעשית רבה והוא מהווה כלי פיקוח יעיל". בהיעדר הסניגורים מהאולם, השופטים הם "סניגורים לשעה".

      והשב"כ עובר לניקוי הבא

      המונח "מעצר מנהלי" אינו לטעמו של רובינשטיין. מפריע לו המנהלי. הצעת הגשה: "מעצר מניעתי" ו"ראיות חסויות שהושגו באמצעים מודיעיניים, או ראיות מודיעיניות". הוא גם תומך בהצעת פרייז ונון להעביר את סמכות המעצר המניעתי ממפקד צבאי לשופט.

      רבים מהעותרים מוותרים על ההגעה לדיון בעתירה, "בגלל הטלטול ממקומות מעצרם". סיבה משונה ושימוש תמוה במונח "טלטול" בהקשר זה. העותרים גם ספקנים ומעריכים שסיכוייהם נמוכים. זאת טעות. אין להם מה להפסיד: ביום טוב ייצאו עם קיצור, או לפחות עם אי-הארכה.

      מהערות רובינשטיין יכולים עצורים וסניגוריהם להסיק שתמיד כדאי להם לעתור, לערער, לנדנד. המערכת עמוסה ומגיבה רק למי שטורח לאתגר אותה. היושב בשקט ימשיך לשבת. לא אחת המעצר הוא סוף במקום מבוא. העצור מטואטא לתא והשב"כ עובר לניקוי הבא. בפועל, לא ברור מי מעל מי, השופטים או השב"כ, כי חיוני לקיים חקירה של עצור מנהלי, "מה שלא תמיד נעשה בעבר", ולהציג בפניו אותו חלק מהמידע שאינו חסוי; אז מה. "הגם שהנחיית בית המשפט קוימה ככלל, וחקירות נערכו, לעתים קיומן היה פורמלי, לשם יציאת ידי חובת הפסיקה ולא במלוא ההעמקה. הערנו על כך לא פעם. מקווה אני שחל שיפור".

      בעיה מיוחדת יוצרות שביתות רעב של עצירים מנהליים, במחאה על המעצר ולהבדיל מאסירים השובתים רעב בנימוק כלשהו במרוצת שנות מאסרם. מהעציר המנהלי נשללת חירות כי הוא מסוכן לביטחון, אבל אדם חצי-מת חלש מכדי להמשיך ולהצדיק את תיאור הסכנה הגלומה בו. רובינשטיין: "אין לאפשר שחיקת הליך שאושר שיפוטית (המעצר המנהלי) על ידי שביתת רעב", אבל "בשלב מתקדם של שביתת הרעב, עלול העותר שלא להוות סיכון, בגלל מצבו הרפואי באותה עת". על כן ניתן "להתלות את הצו". בכך לא מסתיים הפלפול, כי "עדיין עולות שאלות באשר לסטטוס המעשי של העצור המותלה בעת ההתליה". כמעט מתבקש להציע שיתלו אותו ודי, אלא שהשלטונות רחומים יותר: רוצים ששובת הרעב יאכל לשובע, יבריא ויתחזק, כדי שיחזור למסוכנותו ולמלוא מעצרו.

      ולדימיר פוטין מכריז על פתיחת המשחקים סוצ'י 2014 (GettyImages , Pascal Le Segretain)
      אלופי העולם בהמרת נכסים. פוטין (תצלום: GettyImages)

      פרק מיוחד במעצר המנהלי מקדיש רובינשטיין לאנשים שהתעוררו ביום קודר אחד לגלות שהפכו לקלפים. נכסים להמרה. לא בני אדם, אלא בני ערובה. המשחק מתנהל בין מדינות קשוחות וארגונים נחושים. צדק ועוול הם מונחים יחסיים בשירות ערכים כפדיון שבויים - כל צד והשבויים שלו - ושבו בנים לגבולם והבאה לקבר ישראל/ישמעאל/ולדימיר. כשצה"ל פושט מעבר לגבול לתפוס קצינים סוריים שהמשטר בדמשק אולי יהיה להוט להחזיר תמורת טייסי חיל האוויר שצנחו לשבי, זה מבצע "ארגז" של הסיירת והקהל מריע. כשחוליית חמאס חוטפת את גלעד שליט ושחרורו עולה אלף מורשעים, זה מנוגד לסדר הטבעי. ולעתים, אירוע גורר אירוע - סיכול המזימה להפלת מטוס אל על בניירובי ומעצר הטרוריסטים שם חולל את חטיפת אייר פראנס לאנטבה במגמת שחרורם. אלופת העולם היא כמובן רוסיה, לגילגוליה. יודע כל רודולף אבל במסווהו האמריקני וגורדון לונסדייל בבריטי ואלכסיי בורקוב בישראל שתמיד ידאגו לו. אם מפגינים למען נעמה יששכר ומפעילים בכך לחץ על הממשלה בירושלים, מה טוב.

      רובינשטיין: "לפני שנחקק חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, כשהיו במעצר הלבנונים ("פלונים") שישבו שנים ארוכות כקלפי מיקוח, התמניתי ליועמ"ש. היו עתירות של העצורים, מול עמדת משפחת רון ארד (שהתנגדה לשחרורם, בתקווה להשפיע על איתור הנווט הנעדר ולהביא להחזרתו). ביקרתי בתאי העצורים, שאחד מהם לקה בנפשו. לימים הודעתי לרה"מ כי אם לא יושגו תוצאות במאמץ המדינה לעניין ארד בתוך שישה חודשים - לא נוכל להגן יותר על מעצר הלבנונים, שלא היו קשורים לנושא וישבו שנים ארוכות. במהלך אותם חודשים ניתן פסק הדין", שאסר על שר הביטחון להחזיק במעצר מנהלי אדם שאינו מסוכן לביטחון בעצמו.

      אורי שהם, שהיה פצ"ר בעת שרובינשטיין כיהן כיועמ"ש ולימים ישב לצידו בעליון, סיפק פיתול נוסף: ניתן להוציא צו מעצר מנהלי גם לגבי נאשם שזוכה במשפטו, אם נשקפת ממנו סכנה עתידית, אך לא בהמתנה להתבררות ערעור המדינה על הזיכוי. אין להכשיר צו שהוצא מטעמים זרים ושלא לתכלית ראויה. גם שהם מודה כי אף ש"לא מדובר באצבע קלה על ההדק, לעתים לא נעשה די מאמץ למיצוי החקירה ולהובלת ההליך לפסים פליליים; ובמקרים אחרים המעצר המצטבר ממושך מדי". משמע, אין לקבל את הגזירה בהכנעה - השופטים המתבוננים ממרום האולם רואים מרחב גמישות ותמרון.

      אל"מ בנישו מערעורים איו"ש סבור ש"הפסיקה שינתה מהותית את אופיו של המעצר המנהלי", כי "בית המשפט שם עצמו בנעלי הרשות המנהלית (צה"ל/שב"כ) ויכול להגביל את שיקול דעתה בהפעלת סמכותה בהמשך המעצר". היום ההליך הוא דו-חי, מנהלי-שיפוטי, אך שלילת החירות צריכה להיעשות בהחלטה שיפוטית בלבד. בנישו מציע לחייב את השב"כ לנהל חקירה פלילית מעמיקה ולמצותה עד תום, כחלופה המובילה לפני הוצאת צו מעצר מנהלי.

      המלצה נוספת, שתונח בודאי לנגד עיניה של ועדת רובינשטיין, אם יתמנו אי-פעם שרי ביטחון ומשפטים קבועים שיקימו אותה: לקבוע למעצר המנהלי תקופה מירבית. "אמנם אין כיום עצירים מנהליים היושבים שנים ארוכות, אבל חוסר הוודאות פוגע בתחושת העציר כלפי ההליך" מוצע גם לצרף הנמקה חסויה להחלטות השופטים, כדי לסייע לשופטי שתי הערכאות הבאות, הערעור ובג"ץ.

      שבוי סוד

      מתוקף היכרותם, הממושכת והמעודכנת כאחת, עם הכורח לאזן בין האילוץ הביטחוני והזכות הפרטית, מבהירים נון ופרייז כי אינם קוראים לביטול סמכות המעצר המנהלי, שעודנה נחוצה, אך גם אינם מתעלמים ממגרעות המצב הקיים. הוא ניתן לשיפור. לא לבטל, לא לקדש, כי לא כל רע הכרחי מוכרח להיות רע עד כדי כך.

      לדעתם כדאי, למשל, למנות סניגורים מיוחדים, שיאושרו ביטחונית לקרוא את החומר הסודי אף שייאסר עליהם לשתף בו את לקוחותיהם; ובית המשפט העליון, בשיג ושיח עם השב"כ אגב עתירה, יכול להמריץ את גורמי הביטחון למצוא פתרונות יצירתיים יותר ממעצרים מנהליים, או לפחות מחידוש תקופות מעצר דרך שגרה. העליון, כרגיל, יירתע מלשאת באחריות לביטול סיטוני של המעצרים.

      עדות השופטים: "ברוב המקרים החומר החסוי שעליו מבוסס המעצר המנהלי כולל ראיות רחבות, מוצלבות, הבאות ממקורות מספר ומאפשרות קבלת תמונה מפורטת על מעשי העצור המנהלי ועל הסיכון הביטחוני ממנו אם לא ייעצר; אלא שעקרונית, בעייתית ההתבססות על החומר החסוי, מוצק ככל שיהיה".

      מאחר שהסכנה הגדולה המוצגת לשופטים בידי השב"כ - והתובעים הצבאיים, "שרכשו לעצמם מומחיות שאינה נופלת מזו של נציגי השב"כ" - היא בחשיפת החומר הסודי, העצור שאין מטיחים בו מפאת סודיותן גם את הטענות המבוססות על החומר, הופך לשבוי של הסודיות. זה לא הדם על הידיים, אלא המידע בין האוזניים.

      פרייז ונון מספרים כי "יש והעצור המנהלי מנחש ניחוש מושכל בקשר לסיבת מעצרו, סניגורו מציג לגורמי התביעה או הביטחון שאלות חריפות, ואגב כך מצליחים העצור והסניגור, אף שהחומר החסוי כלל אינו בפניהם, להביא את השופט להבין סתירה בחומר החסוי, או לרדת לעומקו, או לראות דברים הכלולים בחומר באופן שונה לחלוטין מהצגתו בידי הביטחון; או שהשופט קורא את עשרות עמודי הבקשה ומאות עמודי חומר הגלם שורה אחר שורה ומגלה שהחומר החסוי כלל אינו משקף את הנטען". אלה חריגים, לא מאד שכיחים, אך קיימים. שופט חרוץ וחכם יגלה אותם.

      בתחום הביטחוני, החשבון פועל לרעת הפלסטינים. אם ייתכן, לא ודאי, שהיה מעורב בפעילות קודמת, ושיהיה מעורב בפעילות עתידית, ולוחשים לשופט שהסבירות אחורה וקדימה נאמדת ב-60 אחוז, הרי הוא מחבל ב-60 אחוז. המשפטן האזרחי הלובש מדי שופט צבאי מתקומם: חישוב ההסתברות מחייב מכפלה, כלומר יש רק 36 אחוז של סיכון שהעצור שישוחרר יפגע בביטחון. "זהו רף הסתברותי שלא היה מתקבל בשיטת המשפט בישראל אפילו לחיוב אזרחי ובודאי לא פלילי".

      לפנים הועמדה בפני חשודים ברירה: כניסה למעצר או יציאה לגלות. בשנים האחרונות, "בעקבות התבססות בכירים בארגוני טרור שונים במדינות זרות והפעלת רשתות הטרור בשטחים מהן, פחתה נכונות השב"כ להסכים לחלופת הגירוש".

      מהדיון כולו עולה נימה של אנחה: מה לעשות, זה לא מלוטש, המעצר אולי אינו מועיל לטווח ארוך - יש שיצאו ממנו חסידי שלום והידברות עם ישראל ויש שהשתכללו במעצר בתורת הקנאות ובמלאכת הפיגועים - אבל לטווח המיידי טרם נהגה בידוד (לא עונש) יעיל ממנו בין סכנה לקורבן. בתנאי, כמובן, שמדובר בערבים.