ב"ד, בן כ-60 ממרכז הארץ, נחקר לפני כשנתיים באזהרה בחשד לתקיפה ואיומים. הסיבה: ריב שבמהלכו תפס אדם אחר ואמר לו "אני אזיין אותך". הוא התלונן על האדם השני שהשתתף בוויכוח, שאף שלף במהלכו סכין, אך לבסוף מצא דווקא את עצמו מתמודד עם כתב אישום. "השפילו אותי, לקחו ממני DNA, טביעות אצבע", הוא מספר. "אם היום אני אראה רצח מול העיניים שלי - אני לא אתלונן במשטרה".
התחושות של ב"ד אינן חריגות. במהלך שנה האחרונה ריאיינו וואלה! NEWS והתנועה לעיתונות ציבורית 45 אנשים שעברו חקירות משטרה. מטרת הראיונות הייתה אחת - להבין כיצד נראים חדרי החקירות מעיניהם של הנחקרים. הממצא העיקרי הוא שעבור רבים מהם, מדובר בחוויה מפחידה או משפילה. לעתים הסיבה היא עצם הפיכתו של אדם מהיישוב לחשוד בפלילים, לעתים אלו תנאי החקירה או המתקן המשטרתי, ולעתים הגורם הוא התנהגות החוקרים.
"אדם שמזומן למשטרה ולא מורגל בזה, זה כבר אירוע לא נעים עבורו", מסביר סגן-ניצב גלעד בהט, ראש מדור חקירות באגף החקירות והמודיעין של משטרת ישראל. "כשאדם חשוד בביצוע עבירה פלילית, אי-אפשר לבוא אליו הביתה, לשבת בסלון על כוס קפה ולהגיד לו 'תשמע, אני חושב שאתה כך וכך, מה אתה אומר ומה מתאים לך'. חובתנו על פי חוק להגיע לחקר האמת, ולא מגיעים לשם על ידי ליטופים וקריאות שבח לאותו אדם. זה לא עובד. חקירה צריכה להיות בסיטואציה שאדם ידע שהוא צריך לומר את האמת והשוטר יוכל גם לבחון זאת עד כמה שניתן".
עוד באותו נושא
עו"ד טל לויטס, מנהלת מחלקת מעצרים במחוז תל אביב של הסנגוריה הציבורית, רואה את הדברים אחרת. "חקירה היא אירוע קשה וטראומטי מבחינת הנחקר", היא אומרת. "ועל המשטרה מוטלת החובה לשמור על זכויותיו. החשש הגדול הוא שהפרת הזכויות, מלבד כמובן הפגיעה שלה בנחקר, עלולה להוביל אנשים להודות במעשים שלא ביצעו".
רוב משתתפי הפרויקט רואיינו כשהגיעו לדיונים בעניינם בבתי משפט השלום בתל אביב, ירושלים ובאר שבע. המשמעות היא כפולה - ראשית, מדובר באנשים שהתיק נגדם לא נסגר לאחר חקירתם, אלא הפך לכתב אישום. שנית, מדובר בעבירות פחות חמורות, שנדונות בבתי משפט השלום. אין בין המרואיינים כאלו שנחשדו בעבירות כאונס, רצח או שוד מזוין, למשל. המשתתפים נחשדו בעבירות כגון איומים, תקיפות קלות, עבירות סמים בכמויות קטנות או עבירות רכוש. 19 מהם העידו כי לא היה להם עבר פלילי לפני המקרה שאותו תיארו בריאיון.
המשתתפים הסכימו להתראיין בתנאי שזהותם לא תיחשף - גם בפני המשטרה - ולאחר שהוסבר להם כי הדבר לא יוכל להשפיע בשום צורה על ההליך המשפטי. בשל כך, לא ניתן היה לעמת את המשטרה עם טענות לגבי חקירות ספציפיות.
19 מתוך 45 חשו מאוימים או מושפלים
גרושתו של י"ג, צעיר בשנות ה-20 לחייו מדרום הארץ, טענה כי בעט ברגלה במהלך ויכוח ביניהם. הוא נחקר בחשד ל"תקיפה סתם", קרי תקיפה שלא גרמה נזק. "החוויה של החקירה זוועתית", הוא אומר, "כבר כשפונים אליך, מרגישים שאתה הפושע הכי חמור בעולם, רואים אותך כעבריין מדרגה ראשונה". על החקירה עצמה הוא מספר: "החוקר הדליק סיגריה מולי, שאלתי אם אפשר גם והוא אמר לי 'לא, אם תדליק אני נותן לך אלף שקל קנס'. הוא לא רצה לתת לי לצאת להשתין. אחרי 20-30 דקות לא יכולתי יותר, אמרתי לו שאני משתין לו במשרד, רק אז הוא לקח אותי. הוא אמר לי 'אני יכול להרוס לך את החיים אם לא תגיד לי את האמת. אני יכול להחליט מה שאני רוצה'".
"החוקר רוצה להראות את הכוח שלו", ממשיך י"ג. "דבר ככה, אל תגיד ככה, זה ניסיון להפוך הכול כדי שתגיד מה שהוא רוצה שתגיד, לא כדי לברר מה קרה באמת". עוד טען י"ג כי לא הסכים לחתום על טופס ההודאה הכתוב, משום שלדבריו חלק מהדברים שאמר עוותו, ורק לאחר שהתעקש הסכים החוקר לתקנם. נגד י"ג הוגש כתב אישום לאחר אותה חקירה, אולם כמה חודשים לאחר מכן החליטה המדינה לחזור בה וביטלה את האישומים נגדו לחלוטין.
רוב הנחקרים שהתראיינו סיפרו בצורה כללית יותר על חוויית החקירה. אחד מהם, בן 57 ללא עבר פלילי מיישוב מבוסס יחסית במרכז, נחקר בחשד לתקיפה ואיומים. "הרגשתי השפלה. זה לא נעים, החוקרים עוד לפני החקירה מתייחסים אליך כאילו אתה אשם", סיפר. נחקר אחר, בן 29 מאזור המרכז שנחשד באלימות כלפי חברתו, אמר: "מתייחסים אליך כמו סמרטוט". א"ס, בן 40, נחשד בעבירות אלימות במשפחה. הוא נחקר כבר כמה פעמים בעבר, ומספר שבאחת מחקירותיו הרגיש רע וסבל מבחילות קשות. לדבריו, החוקר חיקה אותו מנסה לא להקיא, מה שגרם לו "תחושה של השפלה לאורך כל החקירה".
12 מתוך 45 המרואיינים ספרו שחשו מושפלים, ושבעה חשו מאוימים. אף שלעתים מדובר על תחושה סובייקטיבית של הנחקר, שעשויה להיות מועצמת על ידי ההלם שנגרם כתוצאה מזימון לחקירה, או כתוצאה מעצם המעצר עצמו, ולא בהכרח נובעת מהתנהגות החוקרים - מדובר על ממצא משמעותי. "עצם המעמד, הזימון לחקירת משטרה, עצם זה שמטיחים בך האשמות שאתה צריך לספק להן תשובות - זה מעמד שאנשים לא אוהבים להיות בו", מסביר סנ"צ בהט. "הוא מעמד לא נוח ואני מניח שזה גורם לאנשים לתגובות לא נעימות, וגם להקצין את ההרגשות שלהם".
לגבי הנחקרים שחשו מאוימים, אמר בהט: "אני סבור שגם מי שאמר שהחוקרים איימו עליו, ייתכן שאמרו לו 'אם לא תשתף פעולה ותגיד את האמת, אתה יכול לשבת בכלא'. בעיניו זה יכול להישמע כאיום, אך אין בכך פסול, כיוון שהחוקר רוצה לשמוע את האמת ואי-אמירתה יכול לסבך את הנחקר. אנשים לא אוהבים לשמוע את זה, וזה יכול להישמע גם כאיום, אבל זו טענה שהיא נכונה. אם אתה משקר בחקירה - יש לזה השלכות".
בשיטת המשפט בישראל - ההודאה אינה מספיקה להרשעה
"בהחלט בחקירות יש מקרים שחוקרים מרימים את הקול. זה מותר, ואין עם זה בעיה ככל שזה נעשה בצורה הוגנת ובצורה שמתאימה לחקירה", אומר בהט. "זה שאדם, בתחושה הסובייקטיבית שלו, הרגיש מפוחד ומאוים, אני בהחלט יכול להבין שאדם נמצא בסיטואציה לא נעימה ומפרש אותה בצורה כזו או אחרת. האם זה יכול לגרום לאדם להודות במשהו? התשובה היא שזה יכול לגרום לאדם להגיד את האמת, ובמקרים קיצוניים ונדירים אולי להגיד גם משהו שהוא לא עשה. לכן בשיטת המשפט הישראלית ההודאה כשלעצמה אינה מספיקה, וצריך דבר מה נוסף שמבסס את אשמתו של החשוד".
עו"ד לויטס מהסנגוריה הציבורית יוצאת נגד הדברים. "אני לא חושבת שהגישה של 'חקירה מנהלים בלחץ' צריכה להיות ברירת המחדל", היא אומרת. "צריך להשתמש בלחץ בתבונה, אבל אם התוצאה היא שבמרבית החקירות הנחקר נמצא בלחץ, הדבר יוצר קושי רב. אם השאיפה היא להגיע לחקר האמת - היא לא בהכרח תושג בדרך הזו, אלא להיפך - הלחץ עלול לגרום למצוקה אצל הנחקר שיכולה להוביל להודאת שווא, והאמת לא תושג".
אך לא כל הנחקרים התלוננו על החקירה. דווקא שני דרי רחוב מאזור המרכז, שנחקרו (בנפרד) על גניבת אופניים והסגת גבול, אמרו כי היחס אליהם מצד החוקרים היה הוגן. שניהם אף ציינו לטובה כי בתחנה שבה נחקרו היה מקרר שממנו יכלו לקחת כריכים באופן חופשי. גם א"צ מבאר שבע, שנחקר בחשד לאיומים, ציין כי היחס של החוקר אליו היה טוב, וכי הוא לא חש מאוים. "הוא אפילו הכין לי קפה, אם אני זוכר טוב", הוסיף. מה שהטריד אותו היה דווקא התנאים שבהם המתין לחקירתו. "מעכבים בן אדם ושמים אותו בתא כזה, לא בדיוק תא מעצר", הוא אומר. "זה מקום דוחה - סיגריות, טינופת, סירחון - אפילו בסרטים לא רואים דבר כזה. הייתי שם חמש-שש שעות עם עוד אנשים, ומעשנים שם ברמה שלא תיאמן. אי-אפשר לתאר את הסירחון. בן-אדם יכול לצאת משם חולה".
אף שרוב הנחקרים אמרו כי השוטרים יידעו אותם על זכותם להתייעץ עם עורך דין לפני החקירה, כנדרש לפי החוק, רק שמונה מהם עשו זאת בפועל. מדובר בשיעור נמוך משמעותית מזה שהופיע בדוח השנתי האחרון של הסנגוריה הציבורית שהתפרסם בחודשים האחרונים, והראה כי לראשונה, יותר ממחצית מהעצורים בישראל מימשו את זכותם להתייעץ עם עו"ד. ניתן אולי להסביר את הפער בכך שרק מחצית מהנחקרים שהשתתפו בפרויקט היו עצורים בזמן חקירתם, ונחקר שאינו עצור אמנם זכאי להתייעץ עם סנגור, אך לא עם סנגור ציבורי במימון המדינה. בנוסף, ניתן לשער שהעובדה שמדובר בעבירות פחות חמורות הביאה את החשודים לחשוב שיוכלו להסתדר ללא עורך דין.
לדברי עו"ד לויטס, עורך דין עשוי להבין את הסיטואציה אחרת מהנחקר, ולסייע לו להעלות את הטענות שיכולות להועיל לו ברמה המשפטית. "פגיעה בזכות ההתייעצות עם עורך דין עלולה להוביל למעצרים מיותרים ואף להודאות שווא", היא מסבירה. "אנשים שמגיעים לחדר החקירות גם בתיקים קלים נוטים להיבהל - ודאי אם מדובר באנשים שלא חוו חקירה בעבר. אם היה עורך דין שנפגש אתם, מרגיע ומסביר להם את המצב החדש שאליו הגיעו ואת הזכויות שלהם, היה ניתן מצד אחד למנוע מעצר מיותר שפוגע בחשוד ולצמצם את החשש להודאת שווא מצדו, ומצד שני זה היה מסייע לחוקרים להגיע לחקר האמת. לא הייתי מקלה ראש בתיקים קלים, כי גם הם יוצרים כתם שיש לו השלכה משמעותית על האדם ועל העתיד שלו".
לחץ בלתי הוגן על הנחקר
בחקירה עצמה, כשליש מהמרואיינים, 17 מתוך 45, טענו שהיו אזוקים בידיהם, ברגליהם, או בידיים וברגליים. לדברי סנ"צ בהט, "ככלל, השאיפה היא לא לכבול אדם בחקירה. עם זאת יש הרבה כללים מתי כן כובלים, והדברים מעוגנים בנהלים. למשל אם יש חשש שהחשוד ימלט או שהוא מסכן את החוקר. גם בהיבט הזה צריך להיות מאוד ער לחקירה הספציפית ולנסיבותיה".
עו"ד לויטס מעלה חשש כי השימוש באזיקים עלול ליצור לחץ נוסף על הנחקר, שממילא נמצא בסיטואציה קשה עבורו. "אמצעים כמו דינמיקה לא נעימה של החקירה, מסרים גלויים או סמויים שעוברים מהחוקר, מעצר או כבילה באזיקים ללא הצדקה, עלולים לפתוח פתח ליצירת לחץ בלתי הוגן על הנחקר, שיכול להוביל אותו לתת הודאת שווא, או לגרום לבלבול וחוסר ריכוז שכתוצאה ממנו הוא לא יעלה בפני החוקר טענות הגנה טובות שעומדות לזכותו".
לטענת עו"ד לויטס, הפתרון הוא לחשוב מחוץ לקופסה, או במקרה הזה, מחוץ לחדר החקירות. "הגישה הרווחת זה שנים רבות היא שהחשוד הוא מרכז החקירה, ואם המטרה היא להשיג הודאה מהחשוד, אז מכאן עלולות להתפתח אותן פרקטיקות שקיים חשש שיובילו להודאות שווא. החל מהתפיסה הבסיסית שחקירה לא אמורה להיות דבר נעים, ועד הפעלת לחצים של ממש". סנ"צ בהט, מהצד השני, מדגיש כי "החוקרים שומרים על רמות מאוד גבוהות של מוסר, אתיקה ושמירה על החוק. גם אם תמצא תיק אחד חריג, הכלל הוא שב-330 אלף תיקי חקירה מדי שנה במשטרת ישראל, נשמרים הכללים. אנחנו צריכים להגיע לחקר האמת, ואי אפשר להגיע לחקר האמת בלי לנהל חקירות. אי-אפשר לנצח גידול סרטני בלי ניתוח. זה לא עובד".
הפרויקט בוצע בשיתוף "התנועה לעיתונות ציבורית" - עמותה ללא מטרות רווח, שמטרתה לייצר עיתונות המערבת את הציבור בעשייה, בין היתר דרך שיתופי פעולה עם כלי התקשורת. בפרויקט השתתפו מטעם התנועה יעל אגמון נכט, יעל שוחט, יובל אלקלעי ויובל עומר.