האירוע - ודונלד טראמפ הרי אוהב אירועים - היה אמור להתרחש בקמפ דייוויד, האתר הכה מזוהה עם מפגשים דרמטיים שמניבים לעתים גם פרסי נובל. הנשיא אמור היה להיפגש עם אויבי העם, הפעם לא כמליצה, אלא במובן ממשי מאוד. מנהיגי הטליבאן הוזמנו לקודש הקודשים האמריקני, ואלה לא סתם אנשים עם דם על הידיים, אלא הארגון שארצות הברית מנהלת נגדו מלחמת חורמה כבר קרוב לעשרים שנה, זה ששלט באפגניסטן, ועדיין מנהל בפועל חלק ניכר ממנה, תוך שהוא מעניק מחסה ותמיכה לאל-קאעדה.
הסמליות כמעט עוצרת נשימה - טראמפ ביקש לחתום על הסכם עם הטליבאן ימים ספורים לפני יום השנה ה-18 לפיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה, שבו רוסקו שלושה מטוסי נוסעים על המגדלים שהיו סמלי ניו יורק ועל הפנטגון, ואחד נוסף צלל אל סופו המר רק בגלל התערבות הרואית של החטופים. מנהיג הטליבאן מולא עומר אף חיתן את בתו עם לוחם שהגיע מערב הסעודית הרחוקה כדי להילחם את מלחמת הג'יהאד נגד הכופרים, אוסאמה בן לאדן שמו. וטראמפ רצה להעניק להם את ההכרה האולטימטיבית, מתנה דיפלומטית יקרת ערך.
לא התנגדות של הממשל מנעה את המפגש - והייתה התנגדות מרה (אם כי הדחת ג'ון בולטון, ימים ספורים אחרי הפיאסקו של ביטול הפסגה, הייתה בין השאר על רקע התנגדותו הגלויה לקיומה - אך כמובן גם קשורה ללוחמנותו והתנגדותו לכל פשרה באפגניסטן, צפון קוריאה וכמובן איראן) - אלא פיגוע שגרתי בקאבול שהתרחש יום קודם לכן, ובו נהרג חייל אמריקני. טראמפ ביטל, והודיע ששיחות השלום בין הצדדים מתות. איזה מין ארגון, תהה, הורג בני אדם כדי להגביר את הלחץ? התשובה היא, כמובן, ארגון טרור וגרילה שרוצה להדגיש בפני הצד השני מה המחיר לאי-חתימה על הסכם שלום.
אבל מי באמת מאמין שהטליבאן יכבד הסכם חתום עם ארצות הברית? מי מאמין בכלל שיבוא שלום לארץ הזו? ובכוונה נכתב "ארץ", כי המילה "מדינה" גדולה מאוד על אפגניסטן. נכון, היה שלב שבו הייתה ממלכה אפגנית רבת עוצמה, בין הודו לפרס, שהתפשטה אל שכנותיה הגדולות והעשירות, אבל לאורך מרבית ההיסטוריה זו ארץ מקוללת הנודעת בטרשיה, לוחמיה מטילי העוצמה והאופיום המשובח הגדל בה. וכמובן, היותה זירה שבה אימפריה אחר אימפריה הובסה והושפלה.
במאה ה-19 הייתה זו האימפריה הבריטית, הטובה מכולן בהתמודדות עם עמים ילידים, שיצאה להודו, היהלום שבכתר, כדי להשתלט על הארץ השכנה. 20 אלף חיילים מעולים יצאו, עם זהב ותותחים ומה לא. הם כבשו בקלות את מצודת עזאנה, שנחשבה בלתי ניתנת לכיבוש, הפילו בקלות את קאבול, אך שנתיים אחר כך חזרו שלושה חיילים בלבד. עצמות השאר מלבינות לכל אורך הדרך מקאבול למעבר חייבר המיתולוגי. נכון, הם סבלו מפיקוד קטסטרופלי, אבל בכל זאת. רודיארד קיפלינג, משורר האימפריה הגדול, הבהיר טוב מכולם מה צריך לעשות חייל בריטי בסכנת נפילה בשבי הפתאנים של אז (פשטונים היום): לשמור את הכדור האחרון לעצמו.
לפני 40 שנה בדיוק היו אלה הסובייטים. נכון, כבר לא הצבא האדום מטיל האימה, אבל השבטים האפגנים גם הם לא היו בדיוק הוורמאכט. לברית המועצות היו מסוקי קרב, כוחות אדירים וחוסר במעצורים. הם כבשו את המדינה בקלות - ויצאו מובסים אחרי עשור, משאירים מאחור ממשלה אוהדת שתופל כמעט מיד. אז גם נוצר שיתוף פעולה בין השבטים והמיליציות שלהם, מתנדבים מרחבי העולם האסלאמי שהגיעו להילחם בכופרים ונקראו מוג'הידין, ובין ארצות הברית, שהשתמשה בהם במאבק הגלובלי נגד ברית המועצות. הסי.איי.איי. אימן את הלוחמים האלה בבסיס סודי (התרגום המקומי למילה בסיס, אגב, הוא אל-קאעדה), בלי להבין כלל שבעיניהם הם כופרים לא פחות - ואף יותר מהרוסים שבהם הם נלחמים. לימים, לאחר שהטליבאן כבש את מרבית אפגניסטן ונתן מחסה לאל-קאעדה, הגיעה הפעולה הגדולה ביותר של העולם הערבי נגד המערב היהיר, לפחות מאז נפילת ביזנטיון.
אחרי 11.9 ארצות הברית פלשה לאפגניסטן עם ברית נאט"ו. בדיוק כמו בשני המקרים הקודמים, קאבול והמדינה כולה נכבשו בקלות, משטר הוקם - אך מלחמת הגרילה והקזות הדם לא פסקו. כן, גם במקרה הזה ניהול המערכה האמריקני לא היה מזהיר - על סף מה שנראה כניצחון ארצות הברית הוציאה כוחות כדי לפלוש לעיראק (והסתבכה גם שם, כמובן), למשל - אבל זו הרי מלחמה צודקת, ונסיגה אמריקנית לא רק תפיל מיד את המשטר, אלא גם תרסק כל הישג - חינוך לבנות, לדוגמה - ותהפוך את אפגניסטן שוב לבסיס טרור שיש לו מדינה.
אבל המחיר - בחיי אדם ובכסף - לעומת התמורה - המשך הדשדוש במקרה הטוב - הובילו לפתיחת שיחות השלום. שוב, המקבילה ההיסטורית - שיחות השלום עם וייטנאם, בשלהי המלחמה - היא בלתי נמנעת. כולם יודעים שארצות הברית רק משתוקקת לצאת, ואיומיה להישאר ולהמשיך להילחם הם איומי סרק, וכך הבינו הוייטנאמים אז והאפגאנים היום שהם רק צריכים לחתום על התחייבות ריקה מתוכן - ולהמתין מעט. האמריקנים יצאו תוך הכרזות על השלמת המשימה, הפסקת האש תופר לאט-לאט, ואז תופל הממשלה החלשה.
טראמפ שקל אם להזמין לתמונת הניצחון שלו את נשיא אפגניסטן, האדם שארצות הברית עומדת להכתיב לו את גורל המדינה שבראשה, לכאורה, הוא עומד. גם השיחות שניהל ממשל ניקסון עם צפון וייטנאם נעשו מעל לראשו של מנהיג הדרום, בצירוף התחייבות נשיאותית חתומה לפעולה צבאית חריפה אם ההסכם יופר. פרסי נובל לשלום חולקו, ניקסון התפטר, ויורשו פורד לא עשה דבר כשהטנקים של צפון וייטנאם דהרו לארמון הנשיאות בסייגון, שתהפוך להו צ'י מין סיטי. בעצם, הוא כן עשה משהו - חילוץ של האמריקנים והפקרת בני בריתם לנקמת מי שראו בהם משתפי פעולה עם המערב.
כן, כל האנלוגיות תקפות. ועדיין, מה אמורה לעשות ארצות הברית? חייליה ממשיכים להיהרג באפגניסטן (במספרים נמוכים לאין שיעור מבעבר, אבל עדיין). מספר פיגועי התופת עולה שוב, בעיקר בקאבול. ארצות הברית ניסתה להקים ולייצב ממשלה ולשפר את חיי התושבים. היא הצליחה, אך כוח השבטיות, השנאה למערב, האסלאם הקיצוני ואפליית הנשים לא נעלמו רק כי חיילים אמריקנים מפטרלים כיום במקומות שבהם פיטרלו הסובייטים, הבריטים, ופולשים נוספים, לרבות אלכסנדר הגדול.
טראמפ רוצה הסכם, לא מעורבות צבאית ולא הסכמים רב-לאומיים שעלולים לסבך את ארצו במלחמות. אבל אפגניסטן אינה עיראק: האמריקנים זוכרים היטב שמשם ניתנו ההוראות לרצוח אלפים לפני 18 שנה. בסופו של דבר, ארצות הברית תצא מאפגניסטן, אך הטליבאן כבר הודיע שהעלבון - ביטול הפגישה בקמפ דייויד - יעלה בחיי אמריקנים נוספים. כמו קודמותיה, גם ארצות הברית לא יכולה לשלוט בארץ הזו. כמו קודמותיה, היא יכולה לכבוש אותה, אפילו בקלות יחסית, ורק אז להגיע לקטע הבלתי אפשרי. טראמפ אולי ניצל מבחינה פוליטית, היות וצילום שלו עם הטליבאן היה גורר זעם רב וביקורת בפיגוע הראשון, אבל הסכם יהיה. זהו אינטרס משותף.
גם בצפון אירלנד ישבו אנשים עם דם על הידיים, פעילי טרור לשעבר, וחתמו על הסכם שלום עם פוליטיקאים. ההבדל הוא ששם הם אכן התכוונו לכך, וההסכם, עם כל בעיותיו, מחזיק מעמד. באפגניסטן איש אינו מאמין שבעתיד הנראה לעין יבואו שלום ושלווה לארץ רוויית הדמים.