בשבת לפני שבועיים חלף דונלד טראמפ על פני עוד ציון דרך בנשיאותו: שנתיים וחצי בבית הלבן. יותר מג'ראלד פורד, יורשו הבלתי-נבחר של ריצ'רד ניקסון; רק ארבעה חודשים פחות מג'ון קנדי.
לא מדויק לומר שבתחום מדיניות החוץ סך כל הישגיו של טראמפ הוא אפס. המאזן הנכון הוא מינוס. כל נשיא מקבל מקודמו תשתית מסוימת ואמור לבנות עליה. טראמפ בא להרוס מה שהותיר לו ברק אובמה. הוא מצטלם ומצייץ כתחליף להתקדמות. אין לו הצלחה אחת ויחידה. הקו העולמי שלו סובל מסתירה בלתי-פתירה: בדלנות, התכנסות בתוך מצודת אמריקה, מחייבת הידוק בריתות עם מדינות נוספות, שימלאו את הריק שטראמפ רוצה להשאיר, לא ריסוק שלהן; אבל זה מה שטראמפ עושה, מנאט"ו ועד לחזית שהפיקה את הסכם הגרעין עם איראן לפני ארבע שנים.
טראמפ נותן הכשר להתעלמות מיסודות של המשכיות ורציפות ביחסים הבינלאומיים. אם מותר לו לשקץ כל מה שאובמה נגע בו, אין משמעות לשום מחויבות של ממשלה כלשהי ברחבי תבל; תבוא הממשלה הבאה ותתעלם ממנה.
כשנוח לו, למשל בסוגיות ירושלים כבירת ישראל וסיפוח הגולן, טראמפ מסביר שהוא פשוט מעשי: זאת המציאות, נקבעו עובדות בשטח ומוטב להכיר בהן. טיעון מצוין, המועיל לרוסים באוקראינה, לסינים באיים המלאכותיים המרחיבים לטענתם את ריבונותם הימית ולכל הגורמים הכוחניים בעולם. ספק אם כבעל נדל"ן בניו יורק היה טראמפ סובלני כל כך כלפי פולשים לנכסיו.
לצד צפון קוריאה ואיראן, כדוגמאות קוטביות לכישלון חיזוריו מכאן ולחציו מכאן, מבליט סכסוך ישראל-ערב את חדלונו של טראמפ. ישראל-ערב ולא רק ישראל-פלסטין, כי אין שלום בין ישראל לבין סוריה ולבנון. אם טראמפ גיבור כה גדול, איך זה שאינו מצליח אף להביא את עיראק, המשתתפת היחידה במלחמת 1948 שלא חתמה על הסכם שביתת-נשק עם ישראל והפטורה מגבול משותף איתה, ליישר קו עם מצרים וירדן?
העקביות היחידה שניתן לאתר במדיניות האזורית של טראמפ היא בהצגת מופע האין כלום כי לא היה כלום המתקרא "עסקת המאה", אותה התרברבות בדבר יכולתו להצליח במקום שהכשיל את כל קודמיו. והנה, שנתיים וחצי נמוגו וההתקדמות היחידה היא לאחור - אלא אם מתבוננים במצב מזווית הראייה של תומכיו האוונגליסטים, המייחלים לבוא משיחם בעקבות מלחמת גוג ומגוג. הם רשאים לחוש סיפוק. ארמגדון אמנם לא עכשיו, אבל ההמתנה לו התקצרה.
זה 30 חודש משוטטים החתן ג'ארד קושנר והשליח ג'ייסון גרינבלט, שורפים דלק סילוני וצוברים נקודות נוסע מתמיד, ואין אף לומר שהם מעלים חרס בידם. אולי מחרס אפשר היה ללמוד משהו על העבר ולהקיש ממנו על העתיד. סוכנים-נוסעים עם מזוודה ריקה, שהבטחות שווא נושרות ממנה ומתפוררות במגען עם האוויר.
על רקע זה כתב השבוע נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" שטראמפ שוקל - מתנגדיו יאמרו זומם - לערוך ועידה אזורית נוסח קמפ דייוויד עוד במרוצת ששת השבועות הקרובים, לפני הבחירות החוזרות לכנסת; מי ייתן ובכך יתרום למסע הבחירות של בנימין נתניהו (מבקר המדינה יברך) ויקפיץ אותו מעל למשוכת 60 הח"כים. הדיווח רציני, הרעיון לא.
הכותרת "קמפ דייוויד", ואין הכוונה ליקיר המתנחלים דייוויד פרידמן, ההרסני שבכל השגרירים האמריקנים מאז הקמת המדינה, מכוונת לצירוף של שני מופעים דיפלומטיים: מפגש ישראלי-ערבי ותיווך אמריקני בדרג הבכיר ביותר. ההנחה הגלומה בקמפ דייווידיות היא שהמיקוח בין הצדדים צמצם את הפערים ביניהם ונותר צורך בגישור נשיאותי, כי רק הנשיא מוסמך להעניק לצדדים, כפיצוי על ויתורים הדדיים ולהרגעה מפני התממשות סיכונים, ערבויות מדיניות, ביטחוניות וכלכליות, שאותן יידרש לשווק לקונגרס. לכך אין די בשר חוץ, גם אם הוא מעולה כהנרי קיסינג'ר או ג'יימס בייקר. ודאי לא יועץ משפחתי בסדר הקוטן של עירד כוש-נר, הלא הוא ג'ארד קושנר.
ודווקא קושנר מתאים חלקית לקמפ דייוויד, כי קירבתו לטראמפ היא מהדורה עכשווית של קירבת דייוויד אייזנהואר לניקסון, אביה של רעייתו ג'ולי. דייוויד, ששמו הונצח במעון הנופש הנשיאותי בהרי מרילנד, היה נכדו היחיד והקט (בן ארבע בהיבחרו) של הנשיא אייזנהואר, שניקסון היה סגנו. השושלות התאחדו, כמנהג המלוכות באירופה, הפעם שוויונית ולא בהכרח שוב אייזנהואר מעל ניקסון, אך שלא כמשפחות קנדי, בוש וקלינטון, לא היה למיזוג צאצאי הנשיאים הרפובליקנים המשך פוליטי.
טראמפ מסוגל להפוך בהבל פה את קמפ דייוויד לקמפ ג'ארד, או - הולם אותו יותר - קמפ איוונקה. הוא אינו יכול לשנות את עובדות היסוד במזרח התיכון.
קמפ דייוויד הוא הסוף, לא המבוא. מנחם בגין ואנואר סאדאת התארחו אצל ג'ימי קרטר אחרי שנה דחוסה של מגעים, מיקוחים ומשברים, חלקה חשאית (פגישות חסן תוהאמי עם משה דיין במרוקו) וחלקה גלויה, מביקור סאדאת בירושלים ואילך. קרטר נתן לשנה זו חסות ונפגש בנפרד עם שני הקברניטים. יוזמתו להפגיש אותם - וליתר דיוק, בגלל השוני הנפיץ ביניהם, לתווך ביניהם בעודם ממעטים להיפגש - נועדה להיות החוליה האחרונה בשרשרת. כך היה, ועדיין נותרה מחצית השנה של מאמץ מייגע להשגת השלום הישראלי-מצרי. איפה קרטר ואיפה טראמפ, וכנ"ל נתניהו ואבו מאזן, אך חשוב מכך, העולם אינו יכול להיברא בקמפ דייוויד, רק לקבל שם דחיפה אחרונה והכשר.
במערכת רב-קוטבית, נחוצות מעצמות נוספות. ביל קלינטון הבין זאת כשהזמין לבית הלבן, למעמד חתימת הסכם אוסלו - שבדומה לתקדים המצרי, תחילתו במגע חשאי בין הצדדים, ללא מעורבות אמריקנית - גם את נציגי רוסיה ואירופה. המסגרת הרדומה של הרביעייה, כולל האו"ם, תתבקש להתעורר. עכשיו גם סין תרצה לשקף את מעמדה, המעשי והרשמי, כחברה קבועה במועצת הביטחון. זו לא תהיה הצגת יחיד. מילא הצילומים - למעצמות הנוספות תהיה תשומה מדינית אחרת, מאזנת, שונה, בודאי פחות פרו-נתניהו אך לא בהכרח אנטי-ישראלית.
בדירוג או ביחד. שתי דוגמאות מוצלחות לתיווך בין ישראל לבין מדינות ערב הן שיחות רודוס 1949 ומדריד 1991. ברודוס נרשם ההישג על שמו של דיפלומט אמריקני, ראלף באנץ', אך בכובעו כשליח האו"ם. באנץ' החתים את מצרים, ירדן, לבנון וסוריה על סידרת הסכמים עם ישראל. כל ממשלה ערבית בחנה את מצבה גם מול אחרות, ולא רק לנוכח דעת הקהל מבית, אבל לא כונסה מליאה שהשפעתה בהכרח מקצינה. במדריד אירגן בייקר ועידה להיוון הברית המערבית-ערבית נגד סדאם חוסיין. הייתה בה מליאה שהתפצלה לוועדות. ניצול ההצלחה מוסמס בגלל הפסדו של בוש (האב) לקלינטון, אובדן בייקר ומינוי וורן כריסטופר הישנוני והסטייה מהרחוב הראשי של מדריד לסמטת אוסלו.
לא תחליף, תוסף
ממשלות או ארגונים. כשיצחק רבין הקים את ממשלתו הראשונה, ב-1974, היה בה סיכוי למתינות, בזכות רבין, שר החוץ יגאל אלון והשרה החדשה שולמית אלוני ולמרות הקו הימני של שר הביטחון שמעון פרס והרמטכ"ל מוטה גור, עם גולדה מאיר שבגמלאות כהשגחה עליונה. אבל רבין התמהמה בהשגת הסדר חלקי עם המלך חוסיין, ועידת הפסגה הערבית ברבאט חיזקה את אש"ף על חשבון ירדן, רבין הכניס את המפד"ל של גוש אמונים והוציא את אלוני, והרגע חלף. ההתנערות של חוסיין מהגדה המערבית, לאחר החמצת הזדמנויות נוספות, היתה תוצאה טבעית של התנכרות ירושלים לעמאן. ישראל נשארה תקועה עם הפלסטינים, ואחרי ניסויים כושלים כמו אגודות הכפרים, טיפוח הדתיים - חמאס - כמשקל נגד ללאומיים והכללת נציגי השטחים במשלחת משותפת עם ירדן לשיחות וושינגטון שבעקבות מדריד, התייאשה ויצאה לדבר עם יאסר ערפאת, כי לעומת כחלון נטו, זה היה ערפאת וטו. אלא שערפאת, גם בבואו מטוניס לעזה ולרמאללה, סירב לעמוד רק בראש ממשלה של רשות - הוא ראה בעצמו מנהיג של עם או לאום, שמיליונים מבניו בפזורה ותובעים להגר למולדת. קושנר וגרינבלאט אינם כשירים להתיר סבך כזה.
מתונים וקיצוניים. מראשית ימי המגעים בין שתי התנועות הלאומיות, הישראלית והפלסטינית, ריחפה מעל המגעים עם המתונים שאלת יכולתם - ורצונם - להטיל מרות על הקיצוניים. ב-1936 פגש משה שרת את מוסה אל-עלמי המתון. כשהתגבש מתווה הסדר דרש שרת, מהותית או תכסיסית, להחתים עליו גם את המופתי אמין אל-חוסייני; ההסדר התפורר. ציפיה דומה, מוצדקת אך לא ניתנת להשגה, היתה לרבין מערפאת בהקשר של אש"ף מול חמאס, החזיתות העממיות, הג'יהאד וניצי פתח. ללא ודאות לאכיפת פשרה על מתנגדיה, אין טעם בעסקה. כך היה תמיד וכך ביתר שאת כאשר עזה בשליטת חמאס וסוף עידן עבאס מבצבץ.
איראן היא עיראק החדשה. אין שום ייחוד בחיפוש מכנה ביטחוני משותף בין המדינות הערביות במפרץ הפרסי לבין ישראל. בשנות ה-80' וה-90' האויבת המשותפת הייתה עיראק של סדאם חוסיין. בזכותה, על גב תהליך אוסלו והשלום עם ירדן, התהדקו קשרי ישראל עם המלוכות השבטיות במפרץ, שאינן דמוקרטיות יותר מהמשטר בטהראן, בין בתקופת השאה ובין תחת חומייני-חמינאי. סעודיה ושכנותיה שמחות להיעזר בעוצמה הצבאית והמודיעינית הישראלית ובקשריה עם הממשל והקונגרס בוושינגטון. אין לכך שום השפעה על מידת התמיכה בגדה המערבית של המפרץ בדרישות הפלשתיניות מישראל. היוזמה הסעודית מ-2002 ממשיכה לסמן את גבולות ההסדר הרצוי. העימות עם איראן, כמו עם עיראק לאחר פלישתה לכוויית, לא ריכך עמדה זו, כפי שקשריו החשאיים-למחצה של השאה עם ישראל לא מנעו ממנו להצטרף לאמברגו הנפט על המערב במלחמת יום הכיפורים ובכך להצר מאד את מרחב התמרון המדיני של ישראל בוושינגטון.
משלמים בסוף, לא בהתחלה. בנוסחת שטחים תמורת שלום, שההתחמקות ממנה על מנת להיאחז בהתנחלויות תדון את ישראל למלחמת נצח, מתקיים מתח קבוע בין מה שבתקופת המיקוח עם מצרים כונה "אוטובוס או מונית". באוטובוס משלמים מראש, במונית בתום הנסיעה, ולרוב יותר, הרבה יותר, תלוי במספר הנוסעים. בהסכם עם מצרים נמסרו שטחים ריקים רבים ומיושבים מעטים בפעימה הראשונה, מה שעיכב אך לא ביטל את התשלום המכאיב של ימית ואופירה. כך בשטחים, אבל יש גם תשלום, פשוטו כמשמעו, סיוע כלכלי של האמריקנים - דגם קמפ דייוויד ושל מדינות תורמות (אוסלו). זה אינו תחליף לשטחים תמורת שלום, רק תוסף. טראמפ ניסה להפוך את הסדר ולומר לפלשתינים, זו הכלכלה, טמבלים. הם שמעו, לא התרשמו ואמרו לו, אל תחשוב שתוכל לקנות את המאוויים הלאומיים שלנו בנזיד עדשים, טמבל.
מחיר הכשלון. טראמפ לא יפסיד מקמפ דייוויד. מה אכפת לו. יודיע שזאת עסקת המאה ועכשיו תור הצדדים לשבור את הראש, גם זה לזה. הצלחתם - הצלחתו, כשלונם - כשלונם. אבל הסיכון להתלקחות, לקראת ועידה שלא הוכנה היטב, והיא לא, או במהלכה, גדול מדי לנתניהו. התיאום הביטחוני עם אבו מאזן עלול להתמוטט. התגובה בעזה, בעידוד איראן או בלעדיו, צופנת חשש למערכה שתבליט עשור של רהב נטול ביצוע מצד נתניהו. מי שעלה למחרת "עופרת יצוקה", עלול לרדת במוצאי "בתה של עופרת יצוקה רוכבת שנית". בצה"ל אומרים שנתניהו פוחד ממערכה כזו פחד-מוות, הרבה מעבר לרתיעתו הרגילה מהסתבכויות צבאיות שיחשפו את חולשותיו (מנהיג חזק אינו זקוק לשלטים שיאמרו שהוא חזק). קמפ דייויד? בבקשה, אבל רק אחרי הבחירות, אם בכלל, פן אורחו הבא של טראמפ יהיה בני גנץ.
אין עסקים עם פושט רגל. נתניהו הוא בר-מינן דיפלומטי. מי פתי ויחתום על עסקה עם ראש ממשלה שימיו בשלטון ספורים, אף שעמיר פרץ מתאמץ להציל אותו ולהשאירו בכסאו על גוויית מפלגת העבודה; ושגם אם יצליח להרכיב ממשלה ינהל אותה כנאשם או, בתרחיש הנפלא ביותר מבחינתו, כמי שחסינותו מקפיאה את ההליך נגדו, אך נעדר כוח פוליטי ותוקף מוסרי להוביל תהליך מדיני (או מלחמה, נגד איראן, חיזבאללה, חמאס או אש"ף).
בלי קשר לתיקי נתניהו, ב-FBI רואים ברשות הפלסטינית מדינה לכל דבר ועניין. נציג הבולשת, המתקרא רשמית הנספח המשפטי בשגרירות האמריקאית בתל אביב, או למראית עין בשלוחת תל אביב של השגרירות בירושלים, מואמן ל"שתי מדינות - ישראל והרשות הלאומית הפלשתינית". הנה סיבה נוספת לעוינות טראמפ כלפי ה-FBI.
לא בקמפ דייוויד. גם אם למרות כל הנימוקים השליליים יחליט טראמפ לכנס בקרוב ועידת כמו קמפ דייוויד, הוא אינו צפוי לערוך אותה באתר שאירח את בגין וסאדאת ולאחר 22 שנה את אהוד ברק וערפאת. לא איש כטראמפ יחמיץ הזדמנות לשיווק המותג הפרטי שלו באחוזת שעשועים וגולף, בבדמינסטר שבניו ג'רזי או במאר-א-לגו שבפלורידה.