אמרו לא לזקן: המחאה באלג'יריה העירה לתחיה את האביב הערבי

כששליט אלג'יריה, עבד אל-עזיז בוטפליקה, הודיע השבוע על כך שהוא אינו מתכוון להתמודד על כהונה חמישית, התגובה האינסטינקטיבית הייתה - המחאה העממית הצליחה, המנהיג הוותיק והחולה זז הצדה. אבל בהכרזתו, שניתנה עם שובו משוויץ שבה אושפז בזמן שהרחובות היו גדושים במפגינים, הייתה טמונה מלכודת - הוא לא ירוץ שוב, אך הבחירות נדחו ולא יתקיימו בחודש הבא אלא בתום תקופת מעבר שאת זמניה לא הגדיר.

לקריאה נוספת:
בלחץ מחאת הענק: נשיא אלג'יריה הכריז שלא יתמודד לכהונה נוספת
בצל המחאה נגדו: שליט אלג'יריה שב למדינה אחרי אשפוז של שבועיים
הסטודנטים רוצים להפיל את הנשיא, אז ממשלת אלג'יריה שלחה אותם לחופשה מוקדמת

הטקטיקה שנקט בוטפליקה בן 82, או האנשים שלמעשה מושכים בחוטיו של הנשיא המשותק והמוגבל, היא אינה חדשה. משיכת זמן היא דרך מוכרת של שליטים ומשטרים לעמעם את ההפגנות נגדם, אולם לרוב זה לא מחזיק מים. כך היה כשחוסני מובארק, שליט מצרים, הבטיח רפורמות. זה לא ריצה את ההמון ששבר את מחסום הפחד מהרודן הוותיק.

אלג'יריה נמצאת במצב דומה. הפגנות הענק נגד בוטפליקה והממסד שמחזיק אותו, המכונה Le pouvoir ("הכוח"), היו שלוות ברובן והצבא עומד מהצד, משקיף ומבטיח לשמור על יציבות המדינה הצפון אפריקנית.

זהו הדגם התוניסאי ל"אביב הערבי", שבו השליט נופל ללא שפיכות דמים משמעותית ושלטון חדש, פחות או יותר, מוקם על שרידי המשטר הישן. זה התחיל כך גם במצרים, אבל התחלף במהרה לדגם הסורי, רגרסיה של המשטר הישן והפעלת אגרוף פלדה ואמצעים דרקוניים נגד המתנגדים.

בוטפליקה שרד את "האביב הערבי" ב-2011 גם בזכות המשאבים הרבים שעמדו לרשותו - גז ונפט - שבאמצעותם יכול היה להבטיח שינויים מידיים. יתרה מכך, אלג'יריה כבר חוותה על בשרה את הכאוס שהחריב חלק ממדינות ערב, שני עשורים קודם לכן. בתחילת שנות ה-90 אפשר הצבא בחירות חופשיות, האסלאמסטים זכו והתוצאות בוטלו. האירועים הללו התנקזו לכדי אורגיה של מעשי זוועות במלחמת אזרחים איומה, שבה נהרגו כ-200 אלף איש.

עם שובו למדינה אחרי גלות במפרץ, בוטפליקה שינה כיוון למורת רוחם של הגנרלים. הוא הציע חנינה למורדים שיניחו את נשקם והצליח להביא לדעיכת האלימות כמעט לחלוטין. הלהט המהפכני שאפיין אותו כשר חוץ בשנות ה-70, בשיאה של המלחמה הקרה, התחלף במדיניות פרגמטית שנועדה לשמור על יציבות המדינה בתקופה שלאחר מלחמת האזרחים.

בתחילת העשור, רבים מהאלג'יראים עוד חששו למחות נגד השלטון לאור צלקות העבר הדי טריות, אך ההידרדרות במצבו הרפואי של בוטפליקה, שלקה בשבץ ב-2013 ומאז מיעט להופיע בציבור, סדקו את הטאבו.

רבים הבינו כי הוא אינו כשיר עוד להנהיג את המדינה, והוא נותר כלי שרת של המושכים בחוטים מאחורי הקלעים. שלטונו הריכוזי והטיהורים שערך בשירותי הביטחון בשנים האחרונות לא הותירו יורש מובהק, אלא שורה של פוליטיקאים, אנשי עסקים ואנשי צבא מזדקנים שניצלו עד הטיפה האחרונה את סיפורי הגבורה ממלחמת העצמאות בצרפת.

הדור האלג'יראי החדש מאס במצב הנוכחי, שבו כרבע ממנו מובטל, בעוד שראשי המשטר מדושני העונג בוזזים לכיסיהם את ההכנסות ממשאבי הטבע הרבים של המדינה. ההבטחות של בוטפליקה לפקח על תקופת המעבר לא עשו רושם על המפגינים, הממשיכים לפקוד את הרחובות בצמא לשינוי כאן ועכשיו. בוטפליקה לא יהיה המענה שלהם, אבל הצבא נותר השחקן המרכזי. הרמטכ"ל הזהיר לא אחת כי היציבות והביטחון יישמרו בכל מחיר, במעין מסר כפול הן למפגינים והן לפוליטיקאים.

דומה שהאלג'יראים עיקשים בדעתם למהפכה, ולא מסתפקים ברפורמות רחוקות שאותן מבטיחים אותם פרצופים מזדקנים ושנואים. הם אמרו "די לזקן" ואילצו את בוטפליקה לסגת, גם אם לא ברור באיזה קנה מידה, ויש להם תמיכה מכל שכבות האוכלוסייה. אפילו מחוקקים משורות מפלגת השלטון הוותיקה, FLN, פרשו ממנה וחברו למפגינים. "הוא היסטוריה", אמר אתמול בכיר לשעבר במשטר.

במערב הגיבו באיפוק להפגנות. ההתלהבות מהמהפכות בעולם הערבי דעכה במרוצת השנים לנוכח המלחמות בסוריה, לוב, תימן ובעיראק, והדבר האחרון שאירופה רוצה זה משברים הומניטריים מעבר לים. אף על פי כן, גם צרפת, שנותרה בעלת השפעה רבה על אלג'יריה גם כיום, הביעו תמיכה באופוזיציה ותקווה לתקופת מעבר קצרה ושלווה.

יחד עם המחאה שמתחוללת בסודאן בשלושת החודשים האחרונים, "האביב הערבי" קם לתחיה, עם הקריאה המפורסמת "העם רוצה להפיל את המשטר" הנשמעת ברחובות.

בסודאן, בחר הרודן עומר אל-בשיר את הדוגמה הסורית כמענה לדרישות האזרחים האומללים, כשהכריז על מצב חירום ופעל בברוטליות נגד מתנגדיו.

באלג'יריה, לעומת זאת, כמות המפגינים גדולה מכדי להכיל אותה במצב חירום בלבד ואלימות משטרתית. לאור העובדה שהצבא רוצה להימנע משפיכות דמים והכריז על כך שלו ולעם האלג'יראי יש חזון משותף, ניתן לדמיין בזהירות חילופי שלטון בסגנון תוניסיה השכנה, שרשמה התקדמות לא מבוטלת בכמה תחומים בחברה האזרחית בשנים האחרונות.