השנה היא 1600, תחילתה של מאה חדשה, מבטיחה אבל לא נטולת בעיות עבור אנגליה (עדיין לא בריטניה או הממלכה המאוחדת). יש פריחה אמנותית בלונדון, בתחום שגם האספסוף וגם האצולה אוהבים: תיאטרון. מדברים נכבדות על צעיר מוכשר בשם ויליאם שייקספיר, שחקן ומחזאי שבדיוק חיבר מחזה חדש על נסיך קודר ומתלבט בממלכת דנמרק. בשש השנים הבאות הוא יכתוב טרגדיות גם על מצביא מורי קנאי מאוד לאשתו, מלך אומלל ויחסיו עם שלוש בנותיו וכן מצביא סקוטי ורעייתו תאווי השלטון והרצחניים. אבל לא רק האומנות מככבת בשנה זו: ויליאם גילברט, רופא וחוקר טבע אנגלי, מעלה את ההשערה שכדור הארץ הוא בעצם מגנט עצום, ומשתמש בפעם הראשונה במילה שהוא עצמו המציא, חשמל. והבעיות? אנגליה היא ממלכה קטנה וענייה, יחסית למעצמה הספרדית הנסמכת על בזיזת אוצרות אמריקה ופורטוגל וסוחרת בהצלחה עם אפריקה, הודו ואיי התבלין.
ימיה הגדולים של המלכה אליזבת הראשונה מתקרבים לקיצם: היא שולטת בהצלחה אדירה כבר חצי מאה כמעט, והדפה רק לפני 12 שנים - בעזרת שודדי הים והימאים הנפלאים בהובלת פרנסיס דרייק, האדם השני שהקיף את העולם בהצלחה - את הספרדים שניסו לפלוש עם הארמדה העצומה שלהם. כל אנגלי יודע שהצי הוא המפתח לעתיד, להגנה על המולדת, ולתחרות על היציאה אל העולם.
לידתה של אימפריה
הפורטוגלים היו הראשונים, הספרדים באו בעקבותיהם ושתי המעצמות הקתוליות ראו ברכה רבה במעשיהן, מסחר התבלינים הפורטוגלי ועד ביזת הזהב והכסף הספרדית. האפיפיור הספרדי אף חילק בהסכם טורדסיאס את העולם כולו בין שתי המדינות, מעשה עוצר נשימה בחוצפתו ויהירותו. התגובה: זעם מצד שאר המדינות - שהתעלמו לחלוטין מהילידים שנכבשו והיו לעבדים, והתעסקו במעמדן בלבד - ויצאו אל הים, שוק קונים צפוף, בלשון קפיטליסטית מודרנית.
"האנגלים הם אומה של חנוונים", רטן נפוליון שלא הבין אותם. הם נכנסו מאוחר לעסקי ניצול העולם וכיבושו, ועשו זאת בדרך הייחודית להם. מלך חבש תיאודיסיוס אמר: "אני מכיר אותם. ראשית הם שולחים סוחרים, אחר כך מיסיונרים. ואז קונסולים להגן על המיסיונרים ואז גדודים שיגנו על הקונסולים. אני לא איזה ראג'ה מהודו ולא מוכן שיעשו ממני צחוק, אתייצב מיד מול הגדודים". הוא התייצב, הובס ונהרג.
האנגלים אכן התחילו בערמומיות ובשקט, ללא תרועת חצוצרות של צי המפליג למסע כיבושים ותגליות. ביום האחרון של 1600, כשהיא אינה יכולה לנחש או לנבא את משמעות המעשה, חותמת אליזבת על מזכר שמעניק זיכיון בן 12 שנים ל-the honorable east India company. בעלי המניות, 125 במספר, השקיעו יחד 72 אלף לירות שטרלינג ויצאו לדרך.
זו אולי החברה הראשונה המוקמת בבעלות משותפת, בעירבון מוגבל, וכאן חשיבותה - חברת הודו המזרחית האנגלית ויריבתה הגדולה, חברת הודו המזרחית ההולנדית, ממציאות בעצם את הקפיטליזם: עד אותה עת סוחר, איש עסקים ששלח אוניה למסחר, התעשר אם זו חזרה בשלום עם המטען, והפסיד את כל הונו ואם טבעה או נבזזה. מי שפשט רגל נכנס לבית הסוהר ומשפחתו הושלכה לרחוב. יצירת החברה בעירבון מוגבל תקים ישות משפטית חדשה: כך, אם החברה שבה איש העסקים השקיע פשטה רגל הוא עדיין איבד את הונו, אבל כבר לא הושלך לכלא לבעלי חוב, וסביר גם שהשקיע בכמה מקומות, וכך לא איבד את כל הונו. זה יאפשר לקיחת סיכונים גדולים יותר, והשקעות גדולות יותר במסחר, בתעשייה, ביזמות.
הזיכיון מהמלכה לא שינה את העובדה שהאנגלים הגיעו באיחור למשחק. מעבר לילידים הזועמים על גזילת אדמתם (אך נטולי חימוש), פעלו הפורטוגלים, הספרדים, הצרפתים וגם ההולנדים (באינדונזיה ואיי התבלין) בלי כל כוונה לוותר על סנטימטר. הבריטים החלו לשלוח את ספינותיהם לים, אבל יריביהם כבר שלטו בנמלים בדרך, וחתמו על הסכמי סחר עם שליטים מקומיים.
המסע השלישי של אוניות החברה למקומות חדשים, ניתנים לניצול, הביא אותן ב-1608 במקרה לחוף המערבי של הודו, שהייתה ברובה בשליטת המוגולים המוסלמים. כמו כל אירופי תאב בצע, הם מציעים לשליטים כסף, הון זמין תמורת זיכיונות, ואת המשחק הזה ידעו האנגלים לשחק לא פחות טוב מהשאר. הם קיבלו ב-1639 זכויות במדראס, ושלושים שנה אחר כך השיגו את השליטה בבומביי, כיום מומבאי. שלטון זה הושג בדרך האירופית הישנה והמוכרת - נישואים בין בתי מלוכה (המלך צ'רלס השני נישא לאליזבת מברגנזה מפורטוגל, וזו הייתה הנדוניה שלה). המלך מסר את השלטון בעיר לחברת הודו המזרחית תמורת סכום עתק של 10 לירות שטרלינג בשנה. ב-1690 תשתלט החברה על קולקטה, שתהיה מרכז השלטון הבריטי בהודו עד שיועבר לניו דלהי.
כך, תוך מעט יותר ממאה שנים, השתלטה חברה מסחרית על תת-יבשת. היא העסיקה צבא פרטי, צי פרטי, אנשי מנהל, גובי מסים, שופטים והנפיקה מטבעות. המהארג'ות והנאבובים האדירים לכאורה היו בשליטתה. היא הצליחה להרחיק את המתחרים הפורטוגלים, ההולנדים, השבדים, הצרפתים, הדנים וגם אנגלים. המשרד הצנוע בלונדון הוחלף במשרדים מפוארים, המשקיפים על התמזה, ושם הוקמו רציפים מיוחדים לחברה שבהם פרקו סוורים את הכותנה, התבלינים, התה, אבני החן, המשי והמחצבים.
המהפכה החלה
השפעת החברה הובילה להמצאות ופיתוחים נוספים. בית הקפה של אדמונד לויד בנמל לונדון, שבו התכנסו מלחים, סוחרים ובעלי אוניות, הוליד לימים את חברת לוידס המפורסמת, שבאותה תקופה ביטחה בעיקר סחר בעבדים. ב-1678 נולד שם גם הביטוח הימי, אבל משק כנפי הפרפר של החברה לא פסק לרגע. היא צברה הון עתק, וזה דרש השקעה. אחד המוצרים המרכזיים שייבאה, או ייצאה, בעצם, מהודו לאנגליה, היה כותנה. השילוב בין המדע האנגלי, הטכנולוגיות החדשות, ההון הזמין להשקעה והמוצר עצמו יוליד את מנועי הקיטור הראשונים, את מכונות הטווייה והאריגה ואת המהפכה התעשייתית.
בניגוד לימינו, שבהם ניתן למצוא חברות רב-לאומיות הנאבקות במדינה שבה "נולדו" בנושאי מיסוי, רגולציה, מעמד עובדים ועוד, כל נושא ההון-שלטון לא היה קיים אז. לכל היה ברור שחברת הודו המזרחית היא אמנם עסק, אך לכל דבר ועניין היא הזרוע הארוכה של האימפריה.
במונחיהם שלהם, הם באו להיטיב, לא לבזוז. הם כמובן העבירו מחצבים וסחורות והתעשרו מהם, אך לא השאירו אדמה חרוכה כמו הבלגים באפריקה. הם העריכו את התרבות ההודית (והתנשאו עליה). בימים אלה השתנתה נקודת המבט מקצה לקצה, אך ההתנשאות המערבית על מנהגי הילידים גם הועילה, לעתים: חיסול הסאטי, למשל - המנהג ולפיו אלמנות נשרפו חיים במדורת שריפת גופת בעליהן המנוחים, או חיסול הת'אגי - כת החונקים של האלה קאלי. הם גם סללו את כביש קולקטה-בומביי, עניין קטן של 2,400 קילומטרים, ופיתחו נמלים, מערכת משפט ורכבות. הכול למען החברה והראג' הבריטי, בהחלט, אבל גם לטובת הודו.
שורשי הקפיטליזם
חברת הודו המזרחית התפשטה, ותחום השפעתה התרחב אף הוא, למרות קשיים נקודתיים. היו לה מתחרים, כמו צרפת למשל, והיא לא שלטה ישירות בשטח, אלא דרך שליטים מקומיים - מהרג'ות הינדים, נאבובים מוסלמים. אלה לא תמיד הבינו את משוואת הכוחות האמיתית. כך, ב-1756 עולה לשלטון בבנגל סיראג' א דאולה הצעיר, שחושד בבריטים, ובצדק. והוא מחליט לכבוש את מצודתם, פורט ויליאם, קולקטה. הוא מצליח ומטיל 146 שבויים לצינוק זעיר. כל הלילה הם נאבקו על חמצן ומקום, ובבוקר הוצאו בחיים רק 23. האירוע נכנס להיסטוריה כ"חור השחור של קלקוטה". החברה, והאימפריה הבריטית, לא יכלו לעבור עליו בשתיקה.
ב-23 ביוני 1757 התקיים הקרב המכריע, בדיעבד, על השליטה בהודו: כוחות צרפתים שהגיעו מדרום הודו באו לסייע לנאווב הבנגלי מול הכוח הבריטי. לבריטים היו 3,000 חיילים בלבד, לבנגלים ולצרפתים כ-50 אלף, אבל הגנרל הבנגלי הבכיר לא היה נאמן, וערק בשיא הקרב. הבריטים היו מאומנים יותר ובתום הקרב שלטו בבנגל, ולימים בהודו כולה. צי של מאה אוניות הפליג בנהר ההוגלי לקלקוטה, ומשם לאנגליה, ועליו מלקוח אדיר שנאמד בכ-2.5 מיליון לירות שטרלינג. רוברט קלייב, האדם המזוהה אולי יותר מכל עם החברה, לקח לכיסו 10%. מעתה הוא יהיה לורד פלסי, מושל בנגל, ובמהרה האדם העשיר ביותר בבריטניה.
כשנחקר על הדרך שבה "עשה לביתו", השיב: "הבאתי לבריטניה את כל אוצרות בנגל. בדיעבד אני משתאה על עצמי שהייתי כה צנוע". כשהתאבד, עקב התמכרות לאופיום, הוא כבר היה האדם השנוא ביותר במדינה. יורשו כמושל בנגל, וורן הייסטינגס, הועמד גם הוא לדין על שחיתות, וכך גם מושל מדראס שהתפוטר מאשמת שחיתות, יצא לחפש את גורלו בעולם החדש ושם ייסד אוניברסיטה. שמו: אליהו ייל. אגב, אחת ההשערות לגבי ההשראה לדגל המדינה החדשה שתקום באמריקה היא דגל חברת הודו המזרחית.
חובקי עולם
השפעת החברה על ההיסטוריה הייתה משמעותית בהרבה: ב-1773, למרות שהכנסותיה היו בסדר גודל של כ-5 מיליון לירות שטרלינג, סכום מדהים במונחי הזמן, הורגש מיתון באירופה ורעב בבנגל. מנהלי החברה חיפשו מקור מימון אחר, ופנו לפרלמנט הבריטי. הפוליטיקאים נעתרו, וכך נולד "חוק התה". החברה הורשתה להציף את המושבות הבריטיות באמריקה בתה זול, במהלך שעורר את זעם המתיישבים האנגלים שם. הדבר הבא שקורה הוא שכמה בריונים, שנשכרו כנראה בידי יבואנים ומבריחים שעסקיהם נפגעו בעקבות החוק, עולים על ספינה בנמל בוסטון ומשליכים את מטען התה לים. האירוע, "מסיבת התה של בוסטון", הוא גם הטריגר שהצית את המהפכה האמריקנית.
לפיתת החברה הורגשה גם קרוב יותר להודו. באותה שנה בדיוק , היא משתלטת על סחר האופיום בבנגל ועל שדות האופיום בתת-היבשת, ומתחילה לייצא לסין, כאפיק מימון לייבוא המשי והתה משם. הקיסרות הסינית מנסה לעצור את סחר האופיום, ואנגליה יוצאת להסביר לסינים שעקרונות מקודשים של סחר חופשי חשובים בהרבה מהתמכרות של מיליוני סינים לסמים. בתום המלחמה הקצרה היא תשתלט על הונג קונג, והמושלים הראשונים שם יהיו ג'רדין ומתיסון, עובדי החברה. הם יכונו טאי פן, מושלים, והחברה שיקימו, הקיימת עד היום ונקראת על שמם, הייתה גם המקור לספר "טאי פן" מאת ג'יימס קלוול.
ומדוע החברה רוצה את הונג קונג ולא, נניח, פיצוי כספי? כי החברה, והאימפריה הבריטית, תלויה בצי למסחר והגנה. הן מרחיקות ראות וחייבות לשלוט בדרכי הים. כלומר, בנמלים משובחים. הונג קונג לאחר מלחמת האופיום או סינגפור שאיש החברה סטמפורד ראפלס קונה מהסולטן של גוהור לפני 200 שנים בדיוק.
באמצע המאה ה-19 היו כוחות הצבא של החברה גדולים יותר מהצבא הבריטי, ולמעשה מכל צבא אחר פרט לרוסיה. הוא הורכב משכירים, בני גורקה האימתניים מנפאל, פנג'אבים, סיקים, בפיקוד קצינים בריטיים שלמדו במכללה הצבאית של החברה באנגליה, ורכשו גם ידע בשפה ההינדית. הם חיו באשליה, המקובלת על כובשים רבים בהיסטוריה, ולפיה הילידים הכבושים שמחים בחלקם, מאושרים על שנחסך מהם נטל השלטון העצמי, ומרוצים מהמתנות שהכובש מעתיר עליהם.
מראית העין הזו התנפצה במרד ההודי הגדול שהתרחש ב-1857. ההודים והמוסלמים המשרתים בצבא החברה התמרדו, והמיתוס מספר שהעילה המיידית למרד הייתה מעבר לתרמילי כדורים חדשים, ששומנו בשומן חזיר, חיה טמאה לשתי הדתות השולטות בהודו. שני הצדדים רשמו מעשי זוועה. בסוף המרד הועלה לפרלמנט חוק הודו, המעביר את כל סמכויות החברה ומנהליה לידי הכתר. החברה נאבקה, כמובן. אחד מעובדיה, ג'ון סטיוארט מיל, מגדולי הפילוסופים בהיסטוריה, מונה לכתוב את עצומת הנגד, אבל למרות, או אולי בגלל, כשרונו של מיל כפילוסוף, החוק עבר, ומיל פרש עם קצבה שנתית מכובדת כמו שאר העובדים. החברה התפרקה, הצבא הענקי הפך לצבא הבריטי בהודו, ותת-היבשת הפכה למושבה בריטית, היהלום בכתר המלכה ויקטוריה.
החברה התפרקה, אבל לה, ולשלטון הבריטי בהודו, היו ויש ספיחים שלא נעלמו גם עשרות שנים אחר כך. ב-1930 קיים מהאטמה גנדי את מחאתו המפורסמת ביותר, וצעד 400 קילומטרים אל חוף הים כדי להדגים שמלח הוא זכות בסיסית. ומדוע? כי המלח נמצא במונופול ממשלתי של הבריטים השולטים. המלח היה מוצר קריטי, היות ועד המצאת המקרר, הוא ופלפל היו הדרך היחידה לשמר אוכל, בעיקר בשר, באקלים חם. זה לא מקרה שהמילה הלטינית למשכורת, סאלדי, נגזרת מהמילה מלח. הלגיונרים הרומאים קיבלו את שכרם במלח כי הוא היה כל כך יקר וחשוב. והמונופול הזה עבר מחברת הודו המזרחית לממשלת הוד מלכותה ויקטוריה, וכך הלאה.
גנדי ניפץ את מונופול המלח, אבל המערב הכניס למלח הבישול מעט יוד, מוצר קריטי לבריאות. ובגלל שהמלח הממשלתי יהיה כה מזוהה עם הקפיטליזם האימפריאליסטי השנוא, נאבקו יצרני המלח ההודים נגד המוצר הממשלתי ובעד זה העממי, נטול היוד. כך, בהודו יש מקרים רבים מדי של זפקת ובעיות רפואיות מנטליות קשות. גנדי יידבק אף הוא, וזה מובן לחלוטין לאור ההיסטוריה האידיאולוגית המנוגדת לחלוטין: החברה קונה בזול את הכותנה ההודית, למשל, מעבירה אותה לבתי החרושת של לנקשייר, שם טווים, אורגים ותופרים בגדים, ומוכרים אותם במחיר גבוה מהודו ועד לונדון ואמריקה. על כן גנדי מורה להודים לעשות ההיפך. כלומר, כל הודי יגדל בעצמו את מזונו ויטווה בעצמו את בגדיו. זה אולי יפה בתיאוריה, אבל מעשית זו אינה דרך להאכיל ולכלכל יותר ממיליארד בני אדם.
גלגל הטוויה של גנדי יהיה במרכז הדגל ההודי עם קבלת העצמאות, ולימים יוחלף בסמלו של הקיסר אשוקה הגדול. השנאה המובנת לגמרי למונופול האימתני - זה שמילתו הייתה חוק בהודו ובחלקים עצומים אחרים של העולם - הביאה לכך שהודו שקעה בסוציאליזם מאובן שרק לאחרונה, אולי - מאה שנים ויותר אחרי שהחברה המסחרית החשובה בהיסטוריה נעלמה - היא מתחילה לצאת ממנו.