נושאים חמים

כך נראה גיהינום: הבוקר האכזרי שאחרי אסון המסוקים שלא אוכל לשכוח

אבי אשכנזי, כתב וואלה! NEWS, היה לפני 20 שנה כתב הצפון של מעריב, כשקיבל שיחת טלפון שבישרה לו על תאונת מסוק. לא רק הפיצוצים והזעקות נצרבו בזיכרון – אלא הדממה שהופרה בידי צלצול טלפון של קרובי משפחה שקיוו לשמוע בצד השני את קול יקירם

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
צילום סטילס: באדיבות המשפחה, עריכת וידאו: ניר חן.

(בווידאו: פרויקט מימון המונים למיזם הנצחת הרוגי האסון)

אנדרטת אסון המסוקים שאר ישוב (יח"צ , זיו ריינשטיין)
אנדרטת שאר ישוב לזכר החללים (צילום: זיו ריינשטיין)

בדיוק לפני 20 שנה, כשעמדתי בתור בחנות מעילים, קיבלתי שיחת טלפון שבישרה לי על תאונת מסוק בצפון. הימים היו ימי נוכחות צה"ל בדרום לבנון, ימים שבהם בכל יום אירעה תקרית ביטחונית אחרת מעבר לגדר. אותה גדר שפעם כונתה "הגדר הטובה". תאונת המסוק נשמעה תחילה כעוד אירוע בשרשרת התקריות הביטחוניות שהכו באזור.

הנחתי שמדובר בהתרסקות של מסוק קל או מסוק קרב מסוג "קוברה" שנחת נחיתת חירום. חייגתי לעופר לפלר, שהיה אז דובר פיקוד הצפון. קולו סער: "בוא לשאר ישוב, שני מסוקי 'יסעור' התנגשו באוויר, כנראה שיש בין חמישים למאה הרוגים". עבדתי אז בעיתון "מעריב". התקשרתי למערכת, ועדכנתי את רכז הכתבים מילה במילה את שאוזני שמעה.

"טוב, צא לשטח ועדכן", השיב וניתק מיד את השיחה. אבל לא חלפו כמה שניות והטלפון הנייד שלי צלצל. הפעם שמעתי צעקות; הרכז שדיברתי איתו רק לפני כמה שניות, העורך הראשי שעמד לידו וראש המערכת, כל אחד מהם התחרה בשני על מי צועק עליי יותר חזק – "מהיכן הבאתי את המידע השחור משחור?". הבנתי מיד שגם הם הניחו שהתרסק מסוק קל, אולי עם נפגע אחד או שניים, אבל לא על עשרות נפגעים. עצרתי את שיחת הנזיפה המשולשת והסברתי לעורכים שלי שמדובר בשני מסוקי "יסעור", שכל אחד מהם מלא בעשרות לוחמים. ואז נפלה דממה רועמת. דממה שאני זוכר היטב גם היום.

עוד בוואלה! NEWS:
"לא רק שם": משפחות חללי אסון המסוקים מגייסות מימון להנצחתם
הפצוע הקשה ביותר מעופרת יצוקה נגד דוח המבקר: "צריך לסמוך על צה"ל"
דיווח: חמאס דחה הצעה ישראלית להחליף נעדר ישראלי באסיר מהארגון

אסון המסוקים מעל שאר ישוב יום אחרי האסון, 05 בפברואר 1997 (ראובן קסטרו)
הבוקר שאחרי אסון המסוקים (צילום: ראובן קסטרו)

כשהגעתי לשאר ישוב ראיתי בעיניי כיצד נראה גיהינום: אש ופיצוצים, ריח חריף של דלק שרוף, הרס וזעקות. זעקות של נפגעים שבכוחותיהם האחרונים הצליחו לקרוא, חלק לעזרה וחלק מכאב. זעקות של מפקדים וחיילים שניסו להתקרב לתופת ללא הצלחה בשל הפיצוצים והאש. עבדתי כמו רובוט. לא יכלתי להכיל את המראות הקשים. גם את הקור העז ששרר באותו הלילה לא הרגשתי, וגם לא את החשש שאולי אפגע מפיצוץ התחמושת.

לפנות בוקר, באור ראשון, הגעתי שוב לשאר ישוב. בכניסה כבר הוצבו מחסומים של המשטרה הצבאית. מפקד הזירה אלוף-משנה רפי אפשר לי להיכנס. צעדנו יחד כמה מטרים עד לצימרים של גרשון, שחלקו הקדמי של היסעור נחת בחצרו ואילו הרוטור דילג על הצימרים ונחת בשטח החקלאי של הנחלה. הבוקר היה מקפיא, אפילו הציפורים לא צייצו. היה רק שקט מצמית.

אסון המסוקים מעל שאר ישוב יום אחרי האסון, 05 בפברואר 1997 (ראובן קסטרו)
הבוקר שאחרי אסון המסוקים (צילום: ראובן קסטרו)

משום מה הבוקר שהאיר את המושב השכיח ממני את התמונות של הלילה. לרגע לא הבנתי היכן אני נמצא, והלכתי אחרי רפי כמו ילד שמחפש את הדרך, עד שנעצרנו מאחורי מטע העצים. עמדו לפנינו חמישה, אולי שבעה, אנשי הרבנות הצבאית שהיו עסוקים במלאכתם. משמאלי ראיתי עשרות קיטבגים של חיילים מסודרים במערום, ולצידם חבילות של ממתקים שנשלחו מהבית ללוחמים. מימיני הם שכבו בשורה על אלונקות צבאיות, מכוסים בשמיכות צמר אפורות שחורות שכיסו את כל גופם ופניהם, ורק הנעליים האדומות בצבצו מהן.

ואז מתוך השקט נשמע הצלצול. הוא נמשך כנצח. מעבר לקו הייתה אימא, אולי אבא או אח צעיר, שחייג לנייד בתקווה שיענו לו, שיוכל לשמוע את קולו של הלוחם. אבל כשהצלצול פסק פתח אחד מאנשי הרבנות את הצ'ימידן, הוציא את הטלפון הנייד ניתק את הסוללה והשיב את המכשיר לתרמיל.

את הרגע הזה אני נושא בזיכרוני מאז, יום יום. העבודה העיתונאית חשפה אותי ללא מעט סיקורים של קרבות, פיגועים רצחניים ואסונות. אבל הבוקר הזה בשאר ישוב היה האכזרי מכולם, בוקר שלא אשכח.

אסון המסוקים מעל שאר ישוב יום אחרי האסון, 05 בפברואר 1997 (ראובן קסטרו)
הבוקר שאחרי אסון המסוקים (צילום: ראובן קסטרו)