"פקדתי על חיילי לירות".
"והם ירו?"
"כן".
"והוא נפל?"
"כן".
"ומת"?
"כן".
זהו קטע קצר מתוך תמליל משפטי יבש, מחודש אוקטובר 1949, בו משיב רב-סרן מתתיהו גולדמן בבית המשפט המחוזי בירושלים, לשאלות התובע יעקב שפירא במשפט שנוהל נגד סא"ל איסר בארי (בירנצווייג), ראש מחלקת המודיעין בצה"ל. בארי הואשם בהריגת טוביאנסקי והיה הקצין הבכיר ביותר בעלילה שנרקמה נגדו ושהובילה להוצאתו להורג, בפרשה שגרמה בשעתו לזעזוע בצבא הצעיר ובמערכת הפוליטית.
שנה וארבעה חודשים קודם למשפט נגד בארי, ב-30 ביוני 1948, בשעה 19:15, היה זה גולדמן שנתן פקודת אש לארבעה מחייליו, אחרי ששניים אחרים אמרו כי לא יוכלו למלא את הפקודה ושוחררו מהמשימה. הכדורים שנורו מרובי החיילים פגעו בסרן מאיר טוביאנסקי שעמד מול כיתת היורים ועם גבו לקיר אבנים, בתוך בוסתן בכפר הנטוש בית-ג'יז, בדרך לירושלים.
68 שנים חלפו מאז הוצא סרן טוביאנסקי להורג בידי חיילי צה"ל, בתום "משפט" שנערך בבית דין שדה ושארך שעה וחצי. בתום הדיון נקבע כי טוביאנסקי בגד ועונשו מוות. רק בדצמבר 1948, ובעקבות תחנוני האלמנה, החל המסע לטיהור שמו של טוביאנסקי. בן-גוריון הורה לחקור את הפרשה. החקירה העלתה כי טוביאנסקי לא בגד. עצמותיו הועברו להר הרצל והוא הוכר כחלל צה"ל וקבור בחלקת חללי תש"ח.
אלא שיש הסבורים כי למרות שמשפטית טוהר שמו של טוביאנסקי, הרי שמבחינה מוסרית המדינה עדיין חבה לו ולמשפחתו חוב גדול. אולם במקום להשיב את החוב, היא העדיפה לאורך השנים לקבור את הפרשה ולהשכיחה.
ביום ראשון השבוע התכנסו 150 בני אדם לאירוע שיזמו שני אזרחים, כדי להביא לתיקון מוסרי והיסטורי, ולהציב במקום הראוי את מקרה העוול הקשה שהוביל להוצאתו להורג של סרן טוביאנסקי באשמת בגידה.
בטקס צנוע שנערך בקיבוץ הראל, שהוקם במקום בו נורה למוות טוביאנסקי, הוסר לוט משלט להנצחתו, בו מתוארת בקצרה הפרשה. לאחר מכן נערך במקום ערב עיון לזכרו, בו השתתפו, בין השאר, הפרקליט הצבאי הראשי, תא"ל שרון אפק, ושופטת בית המשפט העליון לשעבר, דליה דורנר. האירוע נערך בשיתוף ובסיוע של קיבוץ הראל והמועצה לשימור אתרי מורשת.
מארגני האירוע היו זאב זמיר, חבר הנהלת קיבוץ הראל, וסא"ל (מיל.) גדעון מיטשניק, חוקר מורשת ויזם חברתי שפרש לפני כשלוש שנים מצה"ל ושימש בין השאר כראש ענף היסטוריה ומורשת באגף המודיעין.
יעקב בנטוב, בנו של טוביאנסקי, היה בן 11 כשאביו נרצח. לוואלה! NEWS אמר כי התרגש מאוד כשיוזמי האירוע עדכנו אותו בכוונתם. "במשך השנים לא היה אירוע כזה, או דבר אחר שינציח את אבי. ציפיתי שזה יהיה, אבל זה לא קרה". בנטוב סבור כי האירוע נדחק לשוליים "מאחר שהממסד רצה להדחיק את הפרשה. הגיע הזמן לספר את הסיפור ולהתמודד איתו".
"זו פרשה שכבר לא זוכרים היום", אומר מיטשניק, "נוח להדחיק אותה ולכן מעולם לא נעשתה כל פעולת הנצחה. אפילו שלט קטן לא מצאו לנכון להציב".
מיטשניק שעורך הרצאות רבות בנושא ההיסטוריה של צה"ל, נחשף לחלל התודעתי העמוק ופנה לבנו של טוביאנסקי כדי להבין ממנו מה עשתה המערכת הצבאית לאורך השנים. "שאלתי אותו: 'לאורך השנים מישהו תמך בכם, חיבק אתכם, התעניין בכם?'". מתברר כי למעט שני מפגשים שבן-גוריון ערך עם האלמנה, דבר לא נעשה. הפרשה הושכחה והודחקה.
מיטשניק משוכנע כי "מדובר בסיפור מזעזע שמשום מה לא זכה לכל אמירה או להנצחה. סיפור שנוח לא לדבר עליו. לאורך השנים חיה כאן משפחה שלא היה לה כוח להתמודד ולדרוש כי הסיפור יסופר ויונצח. טוביאנסקי ופרשת הוצאתו להורג נשכחו ויש אפילו השואלים עד היום - האם הוא אכן לא בגד?".
מאיר טוביאנסקי היה פעיל בארגון "ההגנה". במלחמת העולם השנייה שירת באירופה כקצין בחיל ההנדסה הבריטי. בחודש מרץ 1948 מונה לארגן את בסיס הקבע הראשון של צה"ל בירושלים - מחנה שנלר. לאחר מכן התמנה כאחראי על שדה התעופה בעמק המצלבה בירושלים, היכן שהיום גן סאקר והתבקש להתחיל בתכנון שדה תעופה חדש ברכס גבעת שאול. במקביל, וכנהוג באותם ימים עבד לפרנסתו בעבודה נוספת, כפקיד בכיר בחברת החשמל הירושלמית.
בתחילת חודש יוני 1948, בקרבות הקשים שהתנהלו בירושלים הנצורה, הופגזו בעיר בתי מלאכה לנשק, מפקדות ארגוני המחתרת ומפעלים חיוניים. התחושה הייתה כי מרגל העביר מידע לאויב. "אנשי ירושלים, אשר גילו אומץ לב ומשמעת אשר קשה למצוא דוגמתם, נתפסו בכל זאת פה ושם לחשדנות ולרינונים על ריגול ובגידה, דברים שהם טבעיים ואנושיים מאד במצב עניינים כזה", אמר התובע במשפט בארי, בנאום הפתיחה.
חשדו של ראש הש"י (שירות הידיעות של ההגנה, שבהמשך הפך לשירות המודיעין של צה"ל) בירושלים, בנימין גיבלי, נפל על טוביאנסקי. במשך כשבעה ימים נאסף מודיעין לפיו טוביאנסקי העביר את המידע החסוי. גיבלי הציג את תוצאות החקירה למפקד העיר, האלוף דוד שאלתיאל. שאלתיאל שכבר כיהן לפני כן בשתי תקופות כמפקד הש"י ב"הגנה", סירב לקבל זאת ודרש המשך חקירה. לדבריו החומר שהציג בפניו גיבלי היה חמור, אך לא היה בו די כדי להדיח את טוביאנסקי מתפקידו ויש להמשיך ולהשגיח עליו. שאלתיאל אף טען בהמשך כי לא הרגיש כלל בריגול בירושלים.
גיבלי העדיף לפנות עם המידע לראש הש"י, איסר בארי, ודיווח לו כי "הבוגד" נתפס. מיטשניק טוען כי "החשדות נבעו מעדויות אנשים שעבדו עם טובינסקי בחברת החשמל". לדבריו "הוא היה שונה, מרוחק, לא התחבר לשאר העובדים. אם היום עושים 'שיימינג' ברשת, הרי שלטובינסקי עשו 'שיימינג' בדרך של אותם ימים; השחירו את פניו ויצרו רושם כי הוא התקדם באופן מוזר ובזכות התחנפותו לבריטים".
בדו"ח שחובר על טוביאנסקי, טרם מעצרו, נכתב כי בחברת החשמל הוא היה כפוף כמנהל עבודה לאנגלי בשם גרשהאם, "שטיפח אותו וטיפח כמו כן ערבי בשם אימאס". עוד נכתב שם כי "יחסו של טוביאנסקי לחייליו היה גרוע והדעה הכללית עליו היתה גרועה גם כן". עוד עולה באותו דו"ח סימן שאלה על כך שטוביאנסקי הפך לפקיד עם המשכורת הגבוהה ביותר בקרב העובדים היהודים, למרות הטענה כי ניסיונו היה מועט מניסיונם של אחרים. כן מצוין שם כי גרשהאם הבריטי ואימאס הערבי "עורכים כיום נסיעות נרחבות בארצות הערביות וישנם רמזים המעידים כי גרשהאם עלול בנקל לבקר בירושלים העברית ובחברה".
גיבלי טען כי טוביאנסקי מסר לאנגלים מידע, "לא מתוך כוונה רעה. הוא עשה זאת מתוך לויאליות לאנגלים, מתוך טיפשות, ובמידה רבה מתוך נאיביות וחרדה לגורלו ולגורל משפחתו במצב שהיה אז בירושלים. באותה תקופה קשה, שהייתה חרדה שירושלים תיפול, והוא כפרט חשש שמא יאונה לו דבר רע". את הדברים אמר גיבלי במהלך משפטו של איסר בארי, כשהוא עצמו משום מה לא נמצא כמי שצריך לשבת גם כן על ספסל הנאשמים.
ב-29 ביוני 1948, הגיע טוביאנסקי לתל אביב בענייני תכנון שדה התעופה החדש בירושלים. הוא לא יכול היה לדעת כי באותו יום הורה בארי לסרן שמואל גניזי מהש"י לעצור אותו. יום לאחר מכן מסר לגניזי "האיש שלו" כי טוביאנסקי הלך לשוק הכרמל לקנות מצרכים. "האיש" לא טעה; טוביאנסקי אכן הגיע לשוק כדי להצטייד במצרכים, לפני שובו לירושלים. איתו הייתה בת אחיו.
גניזי ושניים מפקודיו הגיעו לשוק, רכובים על ג'יפ, כעבור מספר דקות. טוביאנסקי נקרא על ידי החייל וניגש לג'יפ, שם נאמר לו כי הוא "נדרש לפגישה עם דוד שאלתיאל". אגב, שאלתיאל לא ידע על כך דבר. טוביאנסקי התפלא וביקש כי לפני כן יחזירו את בת אחיו לביתה והוא יוריד את המצרכים שקנה. לאחר מכן נסעו למשלט בבית ג'יז, כשבדרך הובהר לו כי יעמוד למשפט צבאי, ללא שנאמרה לו עילת המעצר והוא נדרש למסור לחיילים את אקדחו.
טוביאנסקי הובא למשלט שבכפר הנטוש בית ג'יז, שם התכנס בית דין שדה שהקים בארי ושבו ישבו שלושה מקציניו הבכירים, שהפכו בהנחייתו לשופטים לרגע. הארבעה יצאו בנסיעה משותפת מתל אביב, בשעה 14:00, בערך בשעה שטוביאנסקי נסע לעבר מותו. טוביאנסקי, ללא עו"ד, עמד בפני חקירה קצרה, בה הואשם בבגידה ולאחר דיון קצר מצא אותו חבר ה"שופטים" אשם.
כיתת היורים מחטיבת "יפתח" של הפלמ"ח כבר המתינה בחוץ. גזר הדין היה מוות. הביצוע עליו פיקח גיבלי היה מידי וללא שטוביאנסקי יכול היה לערער או להיעזר בייעוץ משפטי. גיבלי אמר לפני פקודת הירי כי הקצין נאשם בבגידה, במסירת ידיעות לאויב וכי הוא הודה באשמה ונידון למוות. הוא ניגש אליו, הסיר ממנו את כובעו וכותפותיו ואז ניתנה פקודת הירי, לאחריה ניגש בארי לסרן גולדמן ולחץ את ידו. "אני מקווה שלא יהיה צורך בדברים כאלה יותר", אמר לו גולדמן. עוד בטרם נקברה הגופה, צעדו ארבעת "השופטים" למכונית שחנתה בקצה הכפר ושבו לתל-אביב.
בבית נותרה אלמנה, לנה, וילד בן 11. כשנודע לה המעשה, פנתה בכתב לראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון. הוא הורה לרמטכ"ל, יעקב דורי, כי המקרה ייחקר וזה הטיל את המשימה על הפרקליט הצבאי הראשי, אהרון חוטר-ישי. בסיום החקירה נוקה שמו של טובינסקי. התברר אף כי הפגישה בה הועבר כנטען המידע לאנגלים, נערכה כבר אחרי שבוצעו ההפגזות על המבנים האסטרטגיים ובזמן ההפוגה וכי בכל מקרה המידע המקצועי בנושא חשמל לא יכול היה יכול לתרום כחומר מודיעיני בעל ערך.
במקביל בארי הועמד למשפט באשמת הריגה בכוונה תחילה. בארי כבר הודח מצה"ל לפני כן, בעקבות פרשה נוספת בה היה מעורב. מדובר היה בהוראה שנתן בנובמבר 1948, לחסל את עלי קאסם, סייען ערבי שנחשד כמי שרוצה לחצות את הקווים כדי לטהר את שמו. במשפט הריגת טוביאנסקי נידון בארי ליום מאסר ולאחר מכן הנשיא ויצמן חנן אותו. גיבלי המשיך להתקדם כמטאור והיה מעורב בפרשה קשה נוספת - פרשת "עסק הביש".
אולם מאז טוהר שמו של טוביאנסקי, הפרשה לא זכתה למקום הראוי לה. "זה לא נחמד להתעסק עם זה, לאף אחד זה לא נוח", סבור מיטשניק. "מעדיפים לחגוג 40 שנה לאנטבה או מבצעים אחרים. למשפחה הבודדה הזאת אין עמותה של יוצאי הפלמ"ח, האצ"ל או הלח"י. נשאר רק בן אחד, יעקב בן ה-80 שלבדו לא יכול היה להילחם בממסד".
ביום הזיכרון האחרון לחללי צה"ל היה מיטשניק האדם היחיד שפקד את קברו של טוביאנסקי. כעת, בעקבות טקס ההנצחה, הוא מקווה שהוא ונוספים יצליחו להתגבר על "הבורות וההדחקה", כהגדרתו והחברה והממסד הישראלי יידעו להשיב את החוב המוסרי הכבד שהם חבים לטוביאנסקי.