רועי פרמפשס-גבעוני בן ה-35 ובת זוגו, מיכל פרמפשס-וקסלר בת ה-36, עוסקים בשנה האחרונה בהפעלת סדנאות קרקס למחייתים, לצד פעילות חברתית. את כל אלה הם עושים באמצעות הקראוון שלהם, שבו הם מתגוררים ועמו הם נודדים ברחבי הארץ.
הרעיון לגור בקראוון עלה במוחם לפני שנה. כיום הם כבר לא מסוגלים לדמיין חיים אחרים. "הנורמה של הבית הקבוע לא כל כך ברורה לנו. חיינו ככה כי זה מה שהיה, אבל כשעלה הרעיון אמרנו 'למה לא'. הרי זה הכי נוח". מיכל הוסיפה: "אנחנו יכולים להיות היום בבאר שבע ומחר בגולן. זה הלו"ז שלנו. לא הגיוני לחזור כל יום הביתה. בעבר עבדנו כל היום בשביל לשכור דירה ולא היינו כמעט בדירה כי צריך לממן אותה, אין בזה שום הגיון".
עוד בוואלה! NEWS:
"ישראל אחראית": האסירים ששבתו רעב ומתו במהלך הזנה בכפייה
הפיצוץ בבנגקוק: מצוד אחר חשוד שזוהה במצלמות אבטחה
נעצר בחשד למעשה מגונה ברכבת: "לא ראיתי את אשתי זמן רב"
לדברי השניים, מהר מאוד הם הבינו כי השיעבוד, לדבריהם, למקום קבוע, אינו הגיוני. "עבדתי כל היום ובקושי הייתי בבית. היום במקום לחזור מרחוק הביתה מאוחר לפרוק את הציוד כדי שלא ייגנב ולקום מוקדם כדי להעמיס ולהגיע למקום הבא, אנחנו פשוט ישנים ביעד הבא שלנו לעבודה או להתנדבות ובבוקר יכולים להתחיל את העבודה בצורה רגועה ובלי לחץ", סיפר רועי.
השניים מציינים כי המבנה הקהילתי הקבוע אולי קצת חסר, אבל לדברי מיכל, הם "מכירים חברים חדשים" בכל מקום שהם מגיעים אליו. "וחוץ מזה, לא חסר לנו כלום", הוסיפה.
אל הפעלת קרקס נייד וסדנאות הגיעו השניים במקרה. "לפני זה הייתי פעילה פוליטית בכל מיני מסגרות ובגדול אדם מאוד כועס. רציתי לשרוף את המדינה על כל העוולות שהיא עושה לאנשים פה", סיפרה מיכל.
במהלך פעילות בכפר בדואי בבקעת הירדן שבו היא הפעילה סדנה בסגנון קרקס, באה לה הארה, כהגדרתה: "במהלך הפעילות הזו, שהייתה כולה של חיים, יצירה, צבע והנאה - הייתה לי התגלות. הבנתי שאפשר לעשות עשייה פוליטית משמעותית רדיקלית מתוך שמחה והחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים". רועי, מצדו, חיפש כיוון ולדבריו עבד בלא מעט תחומים לפני כן, וכך גילה "מה הוא לא רוצה ולא אוהב לעשות".
השניים נפגשו וחייהם השתנו. היום הם מפעילים סדנאות בשכר ובהתנדבות כחלק מהפעילות החברתית שלהם. לדברי מיכל היא ראתה שהפעילות הזו לא רק משנה את התודעה שלה, אלא גם את התודעה של הסובבים אותה. כיום, היא כמעט ואינה לוקחת חלק בהפגנות כבעבר, אלא מנסה לפעול דרך הסדנאות שלה כדי לגרום לשינוי חברתי.
תלונה במשטרה בגלל "חוב" של שני שקלים על מים לתחנת דלק
לצורך מחייתם בקראוון צורכים השניים כשתי קוב מים לחודש והם ממלאים פעמים בשבוע את המיכל שלהם בתחנות דלק שונות על פי מסלולם, שמסתכמים בכשני שקלים בערך למילוי.
לפני כמה חודשים הגיעו השניים לתחנת דלק בתל אביב ולאחר שתדלקו במאות שקלים את הקראוון שלהם ביקשו למלא מים אך נתקלו בסירוב מצד המתדלק במקום, כפי שרועי מתאר בפוסט שפרסם בפייסבוק. "מכיון שאנחנו נודדים עם המשאית בכל רחבי הארץ אין לנו חצר עם ברז שממנו נוכל למלא את החבית, אנחנו בדרך כלל ממלאים את החבית בברז בתחנת הדלק", סיפר.
לדבריו הם כבר נתקלו "בלא מעט מתדלקים אטומי לב ואוזניים שלא מוכנים לתת למלא 'כל כך הרבה מים' בברז שמיועד לשימוש ציבורי, ולא מוכנים להקשיב לקול ההיגיון ולא למוסר והגינות בסיסית. אנחנו מאוד משתדלים לדבר באדיבות ולפתור את העניין ואם צריך לעבור לתחנה אחרת שבה לא יוטרדו מהצורך ה'בזבזני' שלנו שיעלה להם המון כסף".
"קרה המקרה והגענו לתחנה בתל אביב בשעת לילה מאוחרת, היינו חייבים למלא מים ולחנות ללילה, ולא היה לנו זמן לנסוע, להסתובב ולחפש תחנה אחרת אז עשינו כמיטב יכולתנו להסביר את העניין למתדלק, שסירב בתוקף להבין. מכיוון שהייתה שעת לילה מאוחרת ולא יכולנו לדבר עם בעל התחנה, ביקשנו להשאיר כרטיס ביקור על מנת שאם יש בעיה יוכלו ליצור עמנו קשר ולהסדיר את העניין. מילאנו מים למורת רוחו של המתדלק, והלכנו לישון ולהמשיך בשגרת חיינו", סיפר. בכך חשבו רועי ומיכל שהעניין הסתיים.
אלא ביום חמישי האחרון, כמה חודשים לאחר המקרה, התברר לשניים שהוגשה תלונה במשטרה ורועי זומן לחקירה. "שם הובהר לי שאין ברירה וחייבים לפתוח לי תיק פלילי כי הוגשה נגדי תלונה ואני נמצא בחקירה", כתב. "בסוף החוקר שמע את הסיפור ובעיקר התייאש שבמקום לטפל בדברים חשובים הוא צריך לטפל בשטויות. תראו מה קורה כשכולם רק ברגים קטנים במערכת ורק עושים מה שהם חייבים".
בסופו של דבר הסדיר רועי את הנושא עם מנהל התחנה וכעת הוא רק מחכה לסגירת התיק במשטרה. לדבריו, כל בחירותיהם נעשו לא מחוסר ברירה אלא מדרך חיים, וכך הוא מסביר גם את ההחלטה לפרסם את המקרה.
"הפוסט לא נכתב כתלונה. הרעיון היה לדבר על שורש של כמה בעיות מאוד עמוקות בחברה שלנו", סיפר. "בדוגמה הזאת יש בן אדם שאין לו בית וחשבון מים ובגלל זה אין לו דרך לקבל מים. הבעיה זהה בין אם אתה גר בקראוון מבחירה או שאתה הומלס או דייר שזרקו אותו לרחוב. אין לך איך לרכוש מים גם אם אתה רוצה לשלם עליהם. ככה המדינה פועלת. יוצרת בעיה ואחר כך מאשימה את הפליטים את מחוסרי הדיור ולא דואגת להם לפתרון. הבעיה המרכזית היא שאנחנו כבר לא מוכנים לתקשר, ואם רק הייתה תקשורת הבעיה הזו לא הייתה צצה בכלל".
"זה לא רק עניין של שירות, אלא יש פה בן אדם שצריך עזרה ובן אדם אחר שפועל רק לפי כללים קבועים ואם יש סיטואציה שחורגת אפילו במעט מהכללים והנורמה הולכים ישר ל'לא, אין דבר כזה', למרות שאין איסור לעשות את זה", הוסיפה מיכל.
בסוף הפוסט כתב רועי: "בחייאת - תתעוררו! ואז תעירו את מי שלידכם כדי שנפסיק לבזבז אנרגיה על מלחמות מיותרות ונתחיל לפעול יחד להפוך את העולם הזה למקום יותר טוב. זה מתחיל מלתקשר אחד עם השני".
ומה הלאה? לדברי השניים, בכוונתם להמשיך לחיות לפי מה שנכון עבורם ולהוסיף טוב לעולם. "אנחנו רואים את עצמנו ממשיכים עם הבית הקטן והנעים שבנינו ויש בו את כל מה שאנחנו צריכים. אנחנו מאוד נהנים לעשות סדנאות ג'אגלינג ואם נרצה לעשות משהו אחר נעשה ונתאים את החיים שלנו לזה", סיכם רועי באופטימיות.
לפניות לכתב שבתי בנדט: sben72@walla.co.il