נושאים חמים

תל אביב לא מבינה איך הקימה נגדה את ארץ הליכוד

השורות אולי מידלדלות, אבל במחסן בבניין עיריית תל אביב מתכנסים מאז רצח רבין חברי משמרות השלום הדמוקרטיה. הם שרים על השלום - אבל ששים אלי קרב: כועסים על הימין, על הביקורת נגדם, על כך שנשארו לבד במערכה. מסע בארץ הליכוד, חלק אחרון

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

(ריאיון באולפן וואלה עם דינה פלר וגבי ברלין)

מתחת למדרגות הכניסה של עיריית תל אביב מסתתר מחסן קטן שבתוכו כיסאות פלסטיק ישנים, ערימות שירונים, ומי-חם הסתדרותי גדול. עמוס אזולאי, תושב תל אביב בשנות ה50 לחייו, גורר החוצה את הכיסאות ומסדר אותם בחצי מעגל. "אני הפועל השחור של משמרות השלום והדמוקרטיה" הוא מציג את עצמו וקורץ. "קוראים לי עמוס, אבל את יכולה לקרוא לי כפרה".

כבר תשע שנים הוא מקפיד להגיע לכאן, בימי שישי וערבי חג, לטקס השירה בציבור המסורתי. "אנחנו רק שני מרוקאים בכל הקבוצה הזו, בעצם אחד וחצי. השני קצת מתכחש למוצאו". אזולאי שולף חבילת ופלים ישנה, מביט בה ומתחרט. "זה לא כשר לפסח", הוא אומר. ממול, המסעדות ברחוב אבן גבירול הרבה פחות בררניות.

מסע בארץ הליכוד - הכתבות הקודמות בסדרה:
מסע במדינה שלא מתה על נתניהו - אבל מפחדת משינוי
"כל החיים ליכוד": נתיבות, העיר שאסור לה להשתנות
מי שרוצה לדעת למה הליכוד ניצח - שיבוא לירושלים

יום הבוחר בכיכר רבין. תל אביב 17 במרץ, 2015 (ניב אהרונסון)
תל אביב נותרה אדומה, כמעט לבדה. כרזת תמיכה במחנה הציוני ביום הבחירות (צילום: ניב אהרונסון)

19 שנים חלפו מאז רצח רבין, וחברי משמרות השלום והדמוקרטיה מוסיפים להתכנס באותו המקום ובאותה השעה לשירה בציבור. כסף שמגויס מהחברים מדי שנה מממן את הכיבוד הצנוע והטקסים השנתיים, ואת המחסן מספקת עיריית תל אביב. נאוה קלוסקי, מהוותיקות בחבורה, מתיישבת מאחורי שולחן קטן, אוחזת במיקרופון ומבקשת להתחיל. רוב הכיסאות במחסן. זה ערב חג, ורק חמישה עשר איש - מרביתם בגיל העמידה - הגיעו לשיר ביחד. קלוסקי שואלת האם מישהו מעוניין בשירון. "אנחנו יודעים בעל פה" עונים לה. היא פותחת ב"ארצנו הקטנטונת". השירה מנומנמת מעט והרוב אינם שרים. גבי ברלין נקרא לחזית להחיות בקולו את השירה. ברלין, זמר ותיק ומחלוצי השירה בציבור, סוחף עם כישורי השירה שלו את כולם. מסביב נעצרים סקרנים ותיירים, מביטים ארוכות, מצלמים. חלקם מצטרפים ומזמזמים את המילים, מיעוטם מתיישב לצד החבורה, אבל כמעט אף אחד לא נשאר. מעל היושבים נישא פסל בדמותו של רבין. מבטו נעוץ קדימה, הרחק מעליהם.

משמרות השלום והדמוקרטיה בכיכר רבין, אפריל 2015 (דרור עינב)
"המקום הכי מסוכן לעם היהודי זה כאן". שירה בציבור של חברי "משמרות השלום" (צילום: דרור עינב)

בבחירות האחרונות תל אביב נקלעה לקו האש בין השמאל והימין בישראל. אולי יותר מכל עיר אחרת, תל אביב הפכה מזוהה עם מחנה פוליטי, נצבעה בגוון אחד וספגה האשמות קשות על התנשאות וניתוק, לעיתים בצדק. תל אביב אינה סלחנית כלפי מי שידו אינה משגת, היא מקדשת את תרבות הצעירים הנהנתנית ומתחזקת עוד מראשית ימיה אליטה בוהמיינית וכלכלית. בירה מטעם עצמה, מלכת הכיתה שמסרבת להכיר בחברותיה. העיר שנולדה עם הפנים לים ועם הגב לעבר שאר ישראל, "מנשקת הקמעות".

אבל כשמסתכלים היטב, רואים שתל אביב אינה עשויה מקשה אחת. נתוני ההצבעה בה מגוונים: בבחירות האחרונות אומנם סחף אחריו המחנה הציוני את מרבית המצביעים, אך בבחירות הקודמות היה זה יאיר לפיד שכבש את לב התל אביבים, מותיר את המקום השני לליכוד. ככל שמתקדמים לעבר שכונות דרום מזרח העיר, אחוז ההצבעה למפלגות הימין עולה בהתאמה.

יום הבוחר בכיכר רבין. תל אביב 17 במרץ, 2015 (ניב אהרונסון)
כשמסתכלים היטב, רואים שתל אביב אינה עשויה מקשה אחת. כיכר רבין ביום הבחירות (צילום: ניב אהרונסון)

"אנחנו באים מידי שישי מאז רצח רבין", מסביר דינה לוין פלר, מייסדת הקבוצה. "שרים את כל שירי ישראל שרבין אהב. אנחנו אמינים שבימים ההם היינו קרובים לשלום. הרצח היה עברנו טראומה שאנחנו מתקשים להתגבר עליה. אנחנו אולי לא יכולים לעשות הרבה, אבל אנחנו שומרים את התקווה שהשלום יבוא".

לצד השרים נעצר אופנוע רחב. הסופר ישראל ויסלר (פוצ'ו) מרים רגל ויורד ממנו. "כשהתחלתי היו כאן המונים, רבין היה עוד קרוב אלינו. לאט לאט התמעטו האנשים והזדקנו. אני מרגיש מחויבות שיהיה נציג פלמ"ח, אני האחרון שעוד בא לכאן. רבין היה קרוב אלי, גדלנו באותו רחוב". האוויר נמהל בנוסטלגיה. "אפשר להגיד שאני משונה, אני עוד חי את הפלמ"ח והקיבוץ. זו הייתה התקופה שלנו. אני חושב שמדינת תל אביב קיימת כבר אז. הרגשתי את הנתק עוד כשהיינו במלחמת השחרור. היינו בסיני ולחמנו כל הזמן. ברגע שהייתי מגיע לתל אביב, הייתי מגלה עיר שוקקת, חיה, נושמת. שם מלחמה, וכאן עושים חיים וחוגגים, כאן הייתה שמחת הניצחון, ושם עוד נלחמנו. זה קורה גם היום. העיתון מלא בפרסומים על הופעות והצגות, חיים תוססים, וקשה להאמין שיש כאן אנשים שלא גומרים את החודש. ברחוב ובתי הקפה זה לא ניכר. אפשר לבין את הכעס על מדינת תל אביב".

הארץ נצבעה גם בבחירות האלה בכחול ליכודי, ותל אביב נותרה אדומה, כמעט לבדה. כאן, במחסן העירייה, ניתן לראות היטב עד כמה הידלדלו עתודות השמאל. גבי ברלין הכיר כאן את דינה לוין פלר, שהפכה לזוגתו בימים שהחבורה הייתה תוססת יותר. היום הקבוצה פתוחה לכולם, אבל איש אינו מצטרף. אין דור המשך, אין צעירים. חברים רבים כבר אינם בחיים. "זה לא קל להתמיד. היינו פה 300 איש והקהל היה בגילאי 40-30. אז היום הם בני 60-50. אבל אנחנו לא מתכוונים להפסיק. אנחנו לא מוותרים", אומר ברלין.

תל אביב- תעודת זהות ()

אולי זו המציאות הפוליטית שטופחת על פניהם שוב ושוב, אולי אלה השנים שעושות את שלהן. אבל בקרב הקבוצה שמרבה לדבר על אחווה ולשיר על שלום, יש כאלה שששים אלי קרב. "הטעות הכי גדולה שבן גוריון עשה היה להביא הביא את ההורים שלנו לפה", אמר ראובן קינן. "המקום הכי מסוכן לעם היהודי זה כאן, ואנחנו מסוכנים לעצמנו. אני אומר את זה בכאב. נולדתי כאן, להורים ניצולי שואה ואני מרגיש שהמדינה הולכת לאבדון. אנחנו מדינה שככל שהזמן עובר יורדת לרמה של השכנים שלנו, אנחנו הפכנו למדינת לבנט. שיגידו שאני גזעני. רמת השירותים הציבוריים יורדת, רמת השחיתות עולה. אין ציונות ואין פטריוטיות. וכל מי שחושב אחרת הוא בוגד. החיים שלי טובים אומנם, אבל אני מסתכל על הדור הבא, ואני דואג". פלר מתקשה לקבל את הדברים. "אנחנו עם אחד בסופו של דבר", היא אומרת, אך קינן בשלו: "אין משותף. האליטות בורחות מפה, ובלעדיהן המדינה לא תהיה קיימת".

גם פלר חוששת לעתיד המדינה. "הרבה שנים הליכוד בשלטון, ואני כל הזמן שומעת רק מה לא נעשה ועם מי לא נדבר. 'לא נחזיר את זה, ולא נקבל את זה ולא מאמינים לערבים'. אומרים לי שאני תמימה, ושהם באים ממדינות ערב ומכירים אותם. אבל מעולם לא הצלחתי לשמוע מה כן. הרי המדינה לא תתקיים בלי שנגיע להסדר או לפתרון. אני לא יכולה להבין איך נוכל להתקיים כמדינה קטנה, כי אנחנו רק מסתכסכים עם כל העולם".

אזרחים מבלים ביום הבחירות בים, 17 במרץ 2015 (ראובן קסטרו)
"אין דבר כזה מדינת תל אביב". חוף הים בעיר ביום הבחירות (צילום: ראובן קסטרו)

מנגד, היא דוחה את הביקורת על התל אביבים. "באים הנה מכל מרכז הארץ. מחצית האנשים אין להם דירה, הם עבדו קשה כל החיים. אנחנו אנשים עובדים ומתקיימים. גם לילדים שלי אין אוטו, אין סיכוי לקנות דירה. עובדים בכל מה שאפשר הם חושבים שאנחנו עשירים? ממש לא. עובדים קשה.
בעיני אין דבר כזה מדינת תל אביב. מגיעים לעיר הרבה צעירים, זו מדינה מכל הארץ".

טוני ובר, ארכיטקטית, ניצולת שואה, מתקשה גם היא להבין את הביקורת. "אני באה מהפועל המזרחי, הייתי חברה בקיבוץ יבנה. שום אידיאולוגיה לא הובילה אותנו לתל אביב. הפועל המזרחי הייתה תנועת סוציאליסטית ציונית, דתית. באופן טבעי הפועל המזרחי, הפסיק להתקיים כי הרוב פנה ימינה".

השעה מסתיימת. בהתאם למסורת שלהם, החברים נעמדים בחיבוק גדול לשיר "החברים". הקהל כבר התפזר. הם עומדים חבוקים, כולם יודעים את המילים, כולם מכירים את המנהג. "מכל הלטיפות, העלבונות והמכות נשאר לי רק אל תוך עצמי לברוח", מסכם שירו של שייקה לוי את האירוע. ואולי גם את הסיפור של תל אביב כולה.