"אני מחויב לחזון של שלום המבוסס על שתי מדינות לשני עמים ומתבסס על הכרה הדדית והסדרי ביטחון איתנים. אני מאמין שעלינו לנצל את ההזדמנויות החדשות, לחשוב מחוץ לקופסה ולראות כיצד ניתן לגייס את מדינות ערב לקידום סדר היום החיובי הזה", כך, בתרגום חופשי, אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא אובמה בפגישתם בבית הלבן באוקטובר האחרון.
ואם כך, מה פשר ההתנגדות האוטומטית של נתניהו והממשלה שהוא עומד בראשה לפנייה לאו"ם להכרה במדינה פלסטינית? התשובה פשוטה: חוץ מדיבורים והצהרות, לממשלה היוצאת אין ולא היתה משך כל תקופת כהונתה שום כוונה לקדם הקמת מדינה פלסטינית. ארה"ב, שאין חולק לגבי תמיכתה הבלתי מסויגת בפתרון שתי המדינות, מוצאת את עצמה במבוי סתום בשל רצונה לתמוך בישראל, וכך שוב התלבטה האם להטיל ווטו באו"ם על נוסח ההחלטה הפלסטינית. בנוסף, כמעט כל מפלגות האופוזיציה, חוץ ממרצ, מיישרות קו עם עמדתה הבלתי רציונלית של הממשלה.
ארה"ב שבה ומוצאת את עצמה בעמדת המתווך והמפשר. הפעם, במקום לנסות להשפיע על נוסח ההצעה ועיתוי ההצבעה עליה במועצת הביטחון, יכולה ארה"ב לפרסם ברבים את נייר המסגרת שהתגבש בסבב המו"מ האחרון.
אמנם לא הושגה בשעתה הסכמה בין ישראל לפלסטינים על נייר המסגרת, אלא רק על חלקים ממנו. ואולם, מסמך שכזה המתבסס על קביעת קו גבול לפי קווי 67' עם חילופי שטחים שוויוניים והפרמטרים המוכרים האחרים הכרה הדדית, הסדרי בטחון קפדניים, העברת השכונות הערביות בירושלים לריבונות פלסטין, וללא שיבת פליטים לישראל יכול להיות הסולם שיאפשר לצדדים כולם לרדת מהעץ הגבוה שטיפסו עליו, ולסלול את הדרך לחידוש המשא ומתן ולהמשכו.
לאחר הנחת הנייר האמריקני, תתאפשר קבלת החלטה במועצת הביטחון בנוסח מתון וקונסטרוקטיבי. אולם, אם הפלסטינים יתעקשו שמועצת הביטחון תתמוך גם בעתיד על נוסח דומה לזה הקיצוני למדי שהגישו השבוע, ארה"ב תוכל ללא היסוס להטיל עליו וטו תוך שמירה על הסולידריות שלה עם כל מדינות המערב.
החלטת או"ם שקוראת להיפרדות לשתי מדינות לאום, האחת יהודית והאחרת ערבית-פלסטינית, תוך אזכור תכנית החלוקה (החלטה 181 של העצרת הכללית משנת 1947) ובמסגרת משא ומתן שבו יוסכמו התנאים המפורטים להקמת מדינה פלסטינית, היא טובה לישראל. החלטה כזו תאפשר לצדדים לחזור לשיחות במתווה אזורי ובמתווה דו-צדדי.
במקביל ובלי קשר למשא ומתן, צריכה ישראל לפעול ליצירת מציאות של שתי מדינות. שהרי שתי מדינות לאום, שגבול ביניהן, הן האפשרות היחידה למימוש החזון הציוני. לצורך זה ישראל יכולה לנקוט, במקביל ובלי קשר לערוץ השיחות בשורה של צעדים אשר יבצרו את זהותה כביתו הלאומי, הדמוקרטי והבטוח של העם היהודי. בראש ובראשונה צעדים אלה צריכים לכלול הכרזה על כך שאין לישראל תביעת ריבונות על מרבית שטחי יהודה ושומרון, כלומר, השטחים שמחוץ לגושי ההתיישבות הגדולים. הכרזה כזו תשקם את האמינות של ישראל ותמנע את המתקפה המדינית נגדה, תחייב חקיקת חוק פינוי מרצון למתנחלים שמתגוררים בשטחים אלה, ותשדר לפלסטינים שעתידה של ישראל אינו בן ערובה בידיהם.
קשה אולי לצפות שממשלת ישראל הנוכחית תבצע צעדים כזה, בוודאי לא בתקופת בחירות. אך ניתן לקוות שארה"ב, ידידתה הגדולה והחשובה של ישראל, תתחיל את המהלך המתואר כאן. אז יוכלו לפחות מפלגות האופוזיציה שדוגלות בהתקדמות של ממש לקראת מציאות של שתי מדינות לדבר בקול צלול על מה ישראל יכולה לעשות כדי לקחת בידיה את גורלה ולהתקדם למדינה יהודית ודמוקרטית, שתחיה בביטחון לצד מדינה פלסטינית מפורזת.
הכותבים הם ראשי תנועת "עתיד כחול לבן"
לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד