ההסלמה שהובילה למבצע "צוק איתן" איננה עוד סבב טקטי מוגבל של אלימות כבעבר, אלא חלק ממהלך אסטרטגי של חמאס המבקש לנצל את הנסיבות על מנת להיחלץ ממצבו הגיאופוליטי, הכלכלי והפנים-פלסטיני הקשה. ההצהרה הישראלית "שקט יענה בשקט" מבטאת אי-הבנה של כוונותיו האסטרטגיות של חמאס ושל השינוי שהתחולל בכללי המשחק שאפיינו את סבבי האלימות הקודמים. מאז התמוטטות הפיוס הפלסטיני חמאס איננו חפץ בשקט, שכן באין מוצא מדיני הוא רואה במבצע צבאי ישראלי פתח לשבירת הכיתור המדיני והכלכלי הקשה בו הוא נתונה.
מבצע "צוק איתן" - כל הכתבות
מבצע "עמוד ענן" בנובמבר 2012 היווה נקודת שיא עבור חמאס. הוא הפגין יכולות מבצעיות, זכה במענק קטארי בסך 400 מיליון דולר שהובטח לו לפני המבצע, ובמצרים שלט הנשיא מורסי מ"האחים המוסלמים". הגיבוי המדיני והכלכלי לו זכה איפשר לחמאס לנטוש את ציר ההתנגדות ולוותר בכך על חלק מהתמיכה הכלכלית והצבאית לה זכה עד אז מאיראן המובילה את הציר. אלא שבחלוף חצי שנה מ"עמוד ענן" נקלע חמאס למשבר גיאופוליטי וכלכלי חמור: מורסי הודח וצבא מצרים השמיד את מרבית מנהרות ההברחה שהיוו צינור חמצן כלכלי לרצועה בכלל ולהכנסות חמאס ממסים בפרט. ביוני האחרון אזל גם המענק הקטארי וחמאס נותר ללא יכולת לממן משאבים חיוניים, ואף לא לשלם את משכורות עשרות אלפי עובדיו. נסיבות אלו היוו מניע עיקרי מבחינת חמאס לפיוס עם הרשות הפלסטינית, עליו חתם באפריל מתוך עמדת נחיתות כשהוא מקבל את רוב תביעות הרשות. בתמורה, ציפה שהרשות תקל על מצוקתו ותשלם את משכורות עובדיו.
על רקע זה היוותה כנראה חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים הישראלים אירוע לא-רצוי מבחינת הנהגת חמאס. ההיסטוריה של חמאס גדושה בדוגמאות בהן התארגנויות מקומיות, כגון חוליית סילואן שרצחה את נסים טולדנו ב-1992, ביצעו פעולות בשמה. במרבית המקרים חמאס אימץ פעולות כאלו משום שהתאימו לתפיסת המאבק שלו. אולם, בעיתוי הנוכחי לא יכול היה הארגון לנהוג כבעבר בגלל הסכם הפיוס עם הרשות הפלסטינית שגינתה את החטיפה. אלא שההימנעות מלקיחת האחריות לא עזרה לחמאס, ואבו מאזן ביטל באופן מעשי, גם אם לא רשמי, את הפיוס. המשכורות שהובטחו לעובדי חמאס לא הועברו, ומנגנוני הביטחון של הרשות שבו לפעול נגד התנועה בגדה המערבית.
דיברו בשני קולות
ההתפתחויות הללו מצאו את הנהגת חמאס בימים הראשונים למשבר החטיפה ללא אסטרטגיה ברורה, דבר שהוביל את דובריה לדבר בקולות סותרים: מצד אחד הכחישו מעורבות בחטיפה, ומצד שני העניקו לה לגיטימציה וברכו את החוטפים. אולם, ככל שהתבררה רצינות כוונותיה של הרשות לסיים את הפיוס, הלכה והתגבשה בחמאס אסטרטגיה נצית הן כלפי הרשות והן כלפי ישראל. ב-23 ביוני הכריז ראש ממשלת חמאס, איסמעיל הניה, כי האינתיפאדה השלישית בגדה המערבית כבר החלה. אמירה זו הבהירה את עומק המשבר בזירה הפלסטינית שכן היא עמדה בניגוד בוטה להתנגדות המוצהרת של הרשות לאינתיפאדה חדשה ואיששה את חשדותיה כי חמאס חותרת לערער את היציבות בגדה. הרשות מודעת לניסיונות הללו מזה זמן ולכן, בין היתר, היא מחזקת את אחיזתה ברחוב באמצעות מנגנוניה הלא-פורמליים, ובראשם ארגון התנזים של הפתח.
המהומות שפרצו בישראל בעקבות רצח הנער מוחמד אבו חדיר נתפשו בידי חמאס כראש-גשר לקידום שאיפתה להבעיר אש גם בגדה בתקווה שהתפתחות כזו תשפר את עמדת המיקוח שלה ותקל את הלחץ הפנימי עליה. על המדורה הזו ביקשה חמאס לשפוך שמן בדמות הירי שבוצע מרצועת עזה לישראל עד לפתיחת מבצע "צוק איתן". בתוך כך העלתה חמאס גם את רף הדרישות ותבעה כי בתמורה להפסקת האש מצדה תחדל ישראל לא רק מן החיסולים, אלא גם תסיר, וכמוה גם מצרים, את המצור מעל הרצועה ותשחרר את עצורי התנועה מהחודש האחרון. חמאס ידע היטב כי הסיכויים שישראל או מצרים יענו לדרישות הללו נמוכות מאוד, ומכאן שפנה לעימות הצבאי בעיניים פקוחות. אחת הראיות לכך נחשפה עם הפעולה הישראלית השבוע נגד מערכת המנהרות שתוכננו, כך נטען בישראל, לביצועו של פיגוע אסטרטגי בימים הקרובים. אם אכן אלו הם פני הדברים, הרי שהדבר מעיד לא על תכנית מגירה לשעת צורך, אלא על שינוי כיוון ומהלך אסטרטגי מודע של חמאס.
חמאס מניח כי המבצע הישראלי לא יסכן את שלטונו ברצועה, בעיקר בשל החשש הישראלי מפני פעולות קרקעיות רבות-נפגעים ובשל היעדר אלטרנטיבה לשלטון התנועה נוכח החלופה הגרועה של התחזקות הארגונים הרדיקליים יותר ברצועה. מנגד, פעולה צבאית ישראלית מציעה מבחינת חמאס סיכוי ל"פתיחת המשחק" ושינוי המציאות הקשה בה הוא נתון על ידי סיכומים מדיניים בתום המבצע שיהיו נוחים יותר מבחינתו. לכן, פרדוקסלית, פעולה ישראלית, עם כל נזקיה, איננה נתפשת כאיום חמור יותר מקריסתו הפנימית של חמאס. לכן, גם אם סבב האלימות הנוכחי לא יאפשר לחמאס להיחלץ ממצוקתו, ניתן להניח שהוא ינסה להימנע מקריסה באמצעות התלקחות נוספת שהיא עשויה ליזום בטווח הבינוני.
ביציאתה למבצע, על ישראל להיות מודעת למלכודת שמציב חמאס ולעובדה שמבחינתו לא מדובר בעוד סבב אלימות לצרכים טקטיים. זהו מהלך אסטרטגי מתוכנן המבקש לגרור את ישראל להתפתחות שהיא איננה בהכרח יודעת כיצד לפתור אותה. לפיכך, חשיבה בגבולות הטקטיים המסורתיים של "שיקום ההרתעה" לא תספיק, שכן הרתעה לבדה לא תוכל להוות פתרון ארוך טווח לעובדה שלחמאס במצב הנוכחי אין הרבה מה להפסיד. בהיעדר פתרון אסטרטגי מצד ישראל, חידוש האלימות בדרום הנו רק עניין של זמן. לכן עליה, ראש וראשית לכל, לגבש מדיניות מקפת וארוכת טווח כלפי הרצועה בכלל וכלפי שלטון חמאס בפרט, בין אם היא מתכוונת לשמרו או למוטטו.
הכותב הוא חוקר במרכז דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב.
המאמר מתפרסם בגרסה ארוכה בירחון המרכז, "צומת המזה"ת" בעריכת ד"ר מירה צורף והדס סופר-שבתאי
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד