נושאים חמים

כלא הכלאיים של הגזענות

רמי שני התבוננן השבוע בעיניים נוגות על השוטרים שהחזירו את האפריקנים ל"מתקן השהייה". המצב הוא מורכב והדילמות מרובות - אבל בתור התחלה, צריך להתייחס אליהם כאל בני אדם

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

מופרדים מנוסעים אחרים, התיישבו מהגרי העבודה האפריקנים בחלק מגרש התנועה של האוטובוסים בתחנה המרכזית של באר שבע, כאילו להסתתר, כאילו להתרחק באופן מכוון משאר הנוסעים. מוקצים ומופלים בשולי מגרש ההיסעים הגדול, מחובקים בידי פעילים מארגוני זכויות אנוש ואנשי רשות ההגירה. יציבות קולם העידה משהו על תחושתם כלפי הקור המקפיא ששרר מחוץ לדלתות השקופות ועל אמיתות דעתם בנוגע לעתידם. את החופש להיות אנשים הם מבקשים. את האפשרות לחיות הרחק מרודפי נפשם במולדתם השחורה, משם ברחו.

המוביל הדרומי - לכל הטורים של רמי שני

הפעילים סבלו פחות את מה שהמהגרים חשו על בשרם. הקור צבט, עורר חודים נסתרים ומכאיבים ולחץ על נקודות רגישות, שהביאו אותם לחפש להם ולבני חסותם מקלט ללילה. מהשוליים הנרדפים של ארצם, הם באו לאלו של תל אביב, של אילת, של ערד ושל עפולה; הם עברו לשולי הנגב, לשולי העיר באר שבע, לשולי הכביש בדרך לשוליים של ירושלים. חיים בשוליים, בצדדים המרוחקים, הבלתי נראים כמעט, אך אלו המסמנים את קווי הגבול של האנושיות החברתית, הקהילתית, בתנאי שהיא קיימת.

צעדת האפריקנים בנגב - מאירועי השבוע:
יום שלישי: 200 מבקשי מקלט עלו לירושלים - ונעצרו
יום חמישי: מרדף בנגב, מבקשי המקלט הוחזרו למתקן חולות
למה שהם לא יברחו שוב? / דנה ויילר-פולק
הפתעה: ה"מסתננים" התבררו כבני אדם / יותם גדרון

נתיב הבריחה, שהוביל אותם לישראל, הכיל בעיקר תקוות ומעט מאוד סימני אזהרה. מנקודת המבט של מדינות אפריקה, שבהן אזרחים נלחמים על חייהם, קשה לראות את הגזענות השולטת במקומות אחרים. עוד יותר קשה להבחין בסימנים בשעת מנוסה. ספק אם אפשר לתרגם לשפות שלהם את המשפט "ישראל היא מדינה שהגזענות מכתיבה את התנהלותה". כפי שהמדינה מפחדת ממושאי הגזענות, היא פוחדת לחשוף את ההגדרה המכוונת את דרכי קבלת החלטותיה. כשמתביישים בגיבנת, ממעיטים להביט במראה - ואז האיפור נוראי, הגילוח רע והתסרוקת היא בלגן על הראש.

בין הרס"ר לרופא

הגזענות הובילה ליצירת כלא כלאיים, שהוא לא כלא ולא מתקן שהייה. זה מזכיר לי סיפור: היה אחד, רחמו קראו לו, מין "החייל האמיץ שווייק" של מחנה 80. ביום קיצי חם, הוא סייד עצים. רופא המחנה ראה אותו ואמר לו: "שמע חייל, פתח את הכפתור העליון בחולצה, אחרת תזיע ותחטוף גרדת בצוואר". ראה אותו הרס"ר עם כפתור פתוח ושאג עליו: "הכפתור! מהר וסגור!". שוב עבר הרופא ושוב עבר הרס"ר ורחמו מתפתל בין הפקודות של שניהם. בסופו של דבר הוא הועמד למשפט כי הפר את הוראות שני הקצינים וקיבל עונש: שבוע מאסר פתוח על צווארון סגור ושבוע מאסר סגור על צוארון פתוח.

ההתנהלות כלפי המהגרים היא כמו כלפי רחמו, בהבדל אחד: ההנחיות ניתנות מפי "רחמו" בעצמו. מקבלי ההחלטות מנסים לצייר כלפי חוץ מדינה נטולת תכונות שנאה בהתאם לרוח מגילת העצמאות. כלפי פנים, הם מתנהלים בהתאם לקווי הגבול הגזעניים, תוך ניסיון לצבוע אותם בגוונים שקופים, בלתי נראים. בזבוז כספים? אולי. יש בזבוז בסעיף שנבחן במדדים שונים מכסף והוא קרוי "מדיניות קבלת החלטות". התוצאה היא יחס למהגרי העבודה כאל עבדים נסחרים. החזרת נוטשי מתקן חולות לכלא סגור תשאיר אותם שם למשך שנה-שנתיים. מה שיהיה אחר כך, לוט בערפל. האם הם יזכו למעמד של פליטים? האם יקבלו אזרחות? האם יוצאו מישראל? סעיף העבירות של מרביתם הוא כניסה בלתי חוקית לארץ. זהו סעיף שניתן לתרגם אותו לעונש כליאה של שנתיים. אחר כך צריך לגרש. אופס... בעייתי "לגרש". מילה קשה: לשלוח בחזרה לארץ מוצאו.

לכאורה מדובר במלכוד: השבה של המהגרים לארצם - אל קני הרובים של אלו שגזרו עליהם דין מוות. פתרון השאלה הוא הרבה יותר קרוב. הוא קשה, נכון; הוא מחייב שינוי של 180 מעלות במוח הקשיח, שקיבע את הגזענות כמדריך התנהלות. עם תום ריצוי העונש על כניסה בדרך עבריינית, יקבל כל שוהה אפשרות לחיות בהתאם לנוהל מהגרים. היא או הוא יוכלו לעבוד ולצבור כסף, ככל אזרח, תוך התחייבות שככל אזרח היא והוא כפופים לחוק הישראלי. החוק כולל סעיפים הקשורים לתום תקופת שהות מהגרים, בלי להתייחס לארץ מוצאם, וכך יש לנהוג כלפי העובדים הזרים מאפריקה: קביעת חוקים, תקנות וכללים וכן מוסדות פיקוח שיפעלו על פי צבע עור או מוצא, הם תולדה של התנהלות גזענית. אם זה מפריע להסתכל בראי, אפשר לשנות דרך ראייה ובעקבותיה את המדיניות.