נושאים חמים

הפתעה גדולה באיראן: המחנה הרפורמיסטי חי וקיים

לאחר הודעת הניצחון, התמיכה הנרחבת ברוחאני מעידה על התעוררות ה"ירוקים", שנמנעו ברגע האחרון מהחרמת הבחירות - ועל כך שהפעם, כנראה באמת סופרים קולות

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

הפתעה גדולה, ואף רעידת אדמה פוליטית של ממש - בהחלט ניתן להתייחס כך לתוצאות של הבחירות לנשיאות איראן: כ-51% מהקולות הלכו למועמד היותר מתון בין ששת המתמודדים, חסן רוחאני, ורק כ-17% למועמד במקום השני, ראש העיר טהרן מוחמד באקר קליבאף, השמרן שנראה ערב הבחירות כמועמד המוביל.

הבחירות באיראן - סיקור מיוחד בוואלה! חדשות
תוצאות חלקיות באיראן: חסן רוחאני על סף ניצחון
דרך האמצע: חסן רוחאני מתמרן בין שמרנות לרפורמה
שלום, אויב: ישראל עוד תתגעגע לאחמדינג’אד

הירוקים איחדו את השורות

אין ספק שהמערכת הפוליטית באיראן שונה ממה שאנו מכירים בעולם. העובדה שבמשטר שבעליל אינו דמוקרטי אין אנו יודעים מראש מי ינצח ימים ספורים לפני הבחירות, היא לא מקובלת בעולם, אך חוזרת על עצמה שוב ושוב באיראן (ראו בחירת חאתמי ב-1997, אחמדינג'אד ב-2005 ו"בחירתו המחודשת" ב-2009). גם העובדה שהיה דיון ענייני בין המועמדים, כולל שלושה סבבי "דיבייט" טלוויזיוני - שבהם היה ויכוח אפילו בנושאים של יחס לארה"ב ומדיניות בשאלת מו"מ הגרעין - יוצר חזות של בחירות ממחוזות אחרים. דומה שגם אם המשטר לא השתנה, קשה לו להתעלם מלקחי הבחירות של 2009 ו"האביב הערבי" של 2011.

מדרך התנהלות הבחירות הנוכחיות עד כה, נראה שהמשטר נרתע מחזרה על הפארסה של 2009, מחשש של זעם ציבורי. השלטון אמנם הצר את צעדיהם של מועמדים רבים (ביניהם הנשיא לשעבר אכבר האשמי רפסנג'אני), ומועמדים רבים נפסלו על-ידי "מועצת שומרי החוקה" (רק לשמונה מועמדים מתוך 686 ניתן אישור להתמודד ורק שישה אכן התמודדו) - ובכל זאת, המועמד שנחשב לקרוב ביותר לעמדות רפורמיסטיות גורף קולות כה רבים. הנתון הזה, לצד העובדה שבניגוד ל-2009, לקח הרבה יותר זמן לספור את הקולות - מצביע אולי על כך שהפעם אכן סופרים את הקולות, ובוחנים את התוצאות ואת דרכי ההתמודדות אתן.

ומהן המשמעויות של התוצאות הללו? היקף ההצבעה לרוחאני (ללא קשר למידת מתינותו בפועל) מצביע על כך שמחנה תומכי הרפורמה, שרבים ביכו אותו רק אתמול, חי ונושם. בניגוד לשמרנים, שהעמידו ביום הבחירות חמישה מועמדים (עם רמת הקיצוניות המשתנה של כל אחד מהם), החוגים הפרגמטיים יותר הסתופפו בסופו של דבר סביב מועמד אחד. אמנם המועמד המתון ביותר (מוחמד רזא עארף) פרש ברגע האחרון, אך המחנה - שבראשו עומדים שני הנשיאים לשעבר, רפסנג'אני ומוחמד חאתמי - נותר מגובש. זהו חידוש מרענן בכל הקשור לחוגי הרפורמה, שבדרך כלל נשארו מפולגים ואשר רבים מקרבם הכריזו כי יחרימו לחלוטין את הבחירות.

חזרה לימי חאתמי?

אכן, החוגים הפרגמטיים-רפורמיסטיים עמדו ערב הבחירות בפני דילמה: היה ברור שהמשטר יראה בכל קול בקלפי, לא משנה למי יינתן, עדות לחוסנו; מנגד, הימנעות מהצבעה הייתה מחלישה את מחנה הרפורמה. נראה כי בסופו של דבר, יותר ויותר השתכנעו ממש ערב הבחירות לצאת ולהצביע. זו לא הפעם הראשונה שמגמה חדשה תופסת תאוצה ממש סמוך לפתיחת הקלפיות - תופעה שמוכרת היטב לציבור בישראל.

ברור שהתוצאות מעידות על רעידת אדמה פוליטית בעלת משמעויות נרחבות - אף ללא קשר למידת היכולת של הנשיא הנבחר לחולל איזשהו שינוי ממשי במדיניותה של איראן - בין אם בתחומי הפנים והכלכלה, ובין אם במדיניות החוץ והגרעין. עוד מוקדם לומר לאיזה כיוון יוליך רוחאני את איראן, ובאיזו מידה יאפשר לו המשטר לממש את תכניותיו, אך דבר אחד ברור: היות שהוא אותת במהלך מסע הבחירות על נכונותו ליזום שינוי (גם בהקשר ליחסי חוץ), ולאור זהות ראשי המחנה שלו (רפסנג'אני וחאתמי) והמקורות מהם שאב את כוחו (בעיקר צעירים) - הרי שההצבעה הנרחבת לה זכה מעידה על הלכי הרוח: הייתה זו הצבעת מחאה נגד מדיניות הנשיא היוצא, שביטאה ככל הנראה גם ביקורת כלפי המנהיג העליון.

התוצאות מעידות גם על מגבלות מסוימות על כוחו של המשטר, שלאור לקחי 2009 ו-2011 אינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו בתוצאות הבחירות ולנקוט בצעדים בוטים להשפעה על תוצאותיהן. למרות זאת, חשוב להבהיר שעיקר הכוח החוקתי והמעשי באירן מצוי בידי חמינאי ומקורביו, ויש בידיהם אמצעים להכיל ולהגביל נשיא בסגנון רוחאני - כפי שידעו לעשות בימיו של הנשיא הרפורמיסט הקודם, חאתמי, שבחירתו העלתה תקוות רבת, אך בסופו של דבר הוא לא הוביל לשינויים מרחיקי לכת. יחד עם זאת, אין להתעלם ממסה כזו של מצביעים שבחרו לתמוך במועמד הכי פחות ממסדי מבין השישה. אלו בהחלט מצפים כי הפעם יינתן מענה כלשהו למאווייהם, והממסד לא יוכל להתעלם מכך.

התוצאות ללא ספק מצביעות על מורת רוח גוברת מהמצב באיראן, בעיקר בשני תחומים: החברתי-כלכלי (אבטלה, אינפלציה ועוד ועוד) והפוליטי (בעיקר העדר חופש וזכויות). אלו נשארים האתגרים העיקריים שיעמדו בפני הנשיא החדש, יהיה מי שיהיה, והקשיים הבולטים בפני המשטר האיסלאמי באיראן.

הכותב הוא פרופ' דוד מנשרי, מומחה לאיראן, נשיא המרכז הישראלי למשפט ולעסקים ברמת גן ופרופ' (אמריטוס) באוניברסיטת תל אביב

(עדכון ראשון: 16:05)