במסגרת המחאה שעוררו השבוע הפרומואים לתכניתה החדשה של מיקי חיימוביץ' על "הפלישה החרדית", נשלפה עד מהרה הטענה בדבר "שנאת חרדים", שמעוורת את עיני החילונים וגוררת אותם להאשמות חסרות שחר. חסרות שחר? זה הזכיר לי שלפני כמה שנים פרצה מהומה קטנה בשכונה מעמד-ביניימית חילונית ברחובות, חמש דקות ממכון ויצמן, פינת רחוב "ישראל שומרת חוק" וסמטת "אליטה שמבוססת על השכלה ולא על ג'יפים וערסים". התושבים הוותיקים נדהמו לגלות שהמועצה הדתית השתלטה על גינה ציבורית, שינתה את ייעודה והחלה לתכנן במרץ מתחם של מקווה וכולל. היות שהשכונה חילונית לחלוטין ואין באמת מי שייהנה ממרכזי הדת החדשניים שיתפסו את קו הנוף במקום צמרות הברושים שייעקרו, החליטו השכנים להתאגד ולהילחם על אופי ביתם.
דעה אחרת: אני חילוני ואיש שמאל - ואוהב חרדים. די להסתה
ליוויתי אותם אז במאבקם במסגרת סדרת כתבות בערוץ 10. התחושה הייתה שזה לא כוחות: הם התייצבו מול ממסד דתי-רבני חצוף, כוחני, שזכה בגיבוי מלא של העירייה והיה עתיר בתקציבים. "אתם חנאנות", הטחתי בהם אז. "ילדים טובים. עושים לכם בית ספר, ובזמן שהתכניות לבנייה כבר מוגשות לוועדות, אתם עוד מעבירים ביניכם טיוטות של מכתבי מחאה". אבל הם לא התרגשו ולא ויתרו. במקום להתלהם, במקום להפוך שולחנות, הם ניצלו את כוחם היחסי - הראש. במשך קרוב לשנתיים הגישו תביעה ועוד תביעה, חשפו מסמך ועוד מסמך - עד לבית המשפט העליון, שהפך לבסוף את ההחלטה השערורייתית על פיה, ביטל את התכנית לבנות מקווה ומתח ביקורת קשה ונוקבת על המועצה הדתית והעירייה שהסתירו מידע מהציבור ושינו ייעוד של קרקע ללא דיון נאות.
או אז, חזרה הגינה הקטנה לפרוח, והשכנים משקים אותה בתורות. אבל את ההתאגדות הלפלפית (במובן הטוב של המילה) הם לא פיזרו. להיפך, במהלך מלחמתם, גילו שמדובר בסימפטום חוזר בכל רחבי הארץ: שכונות קטנות שבהן כל חלקה טובה נכבשת על ידי מוסדות דת. מכפר יונה ועד חיפה, מרמת אביב ועד פתח תקווה, מאשדוד ועד ערד - חילונים ושומרי מסורת עומדים מול שוקת שבורה, כשעמותות שקר-כלשהו משתלטות על קרקעות ציבוריות, לעתים כחוק ולעתים באופן פרטיזני, וכמעט תמיד בלב אזור אורבני שקט וחילוני באופיו.
עבודה בעיניים
לאט לאט החלה להירקם שרשרת של שכנים מערים שונות שנתנו ידיים ונשבעו זה לזה, ברגע של חולשה, שבפעם הבאה לא נגמור את זה יפה. הם החליטו לאחד כוחות דווקא במאבקים שבדרך כלל לא תופסים את התקשורת. לא רק בבית שמש - שם כבר נחצו כל הקווים, נגנבו תעודות הזהות, וראש העיר הטרזני והחשוך יצא להילחם באויבים ההומואים שלו - אלא גם במקומות שבהם ילדים "סתם" יוצאים מבית הספר ומותקפים בזעקות שבר "משיח-משיח", או מוחזרים בתשובה בעזרת מתנות ופיתויים.
"הפורום החילוני" שהוקם, עמותה המאגדת תושבים מ-60 יישובים שנלחמים על שאריות דמותה הציונית של מדינת ישראל, הוא התשובה האזרחית לרוב הדומם והפרזיטי, שמפטיר "כל המדינה הולכת פייפן", אבל לא טורח לצאת מהבית ולהצביע בבחירות המקומיות. הם מגישים תביעות לבתי המשפט, מארגנים הפגנות, ובבחירות האחרונות הריצו מועמדים עצמאיים למועצות כ"נציגי שכונות". זה עדיין לא מרי אזרחי, אבל במאבק הגדול הבא, ייתכן שהתשתית כבר כאן. הרטוריקה היא נקייה, נטולת-שנאה טומי-לפידית, ובמקומות רבים הם זוכים לשיתוף פעולה מרשים עם הציבור הדתי חובש הכיפות הסרוגות.
סקר גדול שהזמין הפורום, יחד עם תנועת "ישראל חופשית", שממצאיו מתפרסמים כאן לראשונה, מגלה תוצאות מעניינות. הסקר בחן את מידת הפתיחות של ערים בישראל לפעילויות בסופי שבוע. מדיניות פתיחת עסקים ומקומות בילוי בשישבת הוא תחום שהמדינה הותירה להחלטת מועצות הערים, כל אחת על פי אופיה. יעני. בפועל, ההצהרה הזאת היא עבודה בעיניים: הסקר מגלה פער עצום בין שיעור האזרחים המעוניינים בבתי עינוגים ותרבות שיפעלו במרכזי הערים שלהם (61% היו רוצים לבלות במסעדות, 66% חפצים בתחבורה ציבורית), לבין התוצאות בשטח. ברוב מוחלט של הערים, פחות מחצי מהמסעדות פתוחות בשבת. למעשה, רק בחיפה, הרצליה, תל אביב, בת ים וראשון לציון יש רוב של בתי קפה ומסעדות שפועלים בסוף השבוע. בחדרה, רמת גן, ירושלים, פתח תקווה, באר שבע, רמלה ובית שמש - פחות מ-20% מבתי הקפה והמסעדות פתוחים. הערים האלה הן, דה-פקטו, ערים בעלות צביון דתי - גם אם רוב תושביהן חילונים.
לפארק עם וודקה, או לבית המדרש עם אמנון יצחק
מאז המאבקים הגדולים של שנות השמונים והתשעים, כמעט בכל הערים מוקרנים סרטים בליל שישי. איך מגיעים אליהם? זה כבר סיפור אחר: ברוב מוחלט של הערים בישראל התחבורה הציבורית לא פועלת בסופי שבוע. מה האמירה החברתית המסתתרת מאחורי המדיניות הזאת? שאם אתה חילוני עם כסף ורכב - שפר עליך גורלך, תוכל ללכת לראות סרט. אבל אם אתה בחור צעיר ללא רכב - תצטרך לבקש מאבא שיקפיץ אותך. ומה אם גם לאבא אין אוטו? מה אם אבא לא נוהג בשבת? אז שגם הילד יישאר בבית. או שיילך לפעילות ב"כוילל" הקרוב. מצד שני, גם בעלי הרכבים לא יכולים ללכת לתיאטרון, כי רוב התיאטראות במרכזי הערים סגורים ומסוגרים בשבתות. לא הצלחתי להבין: האם צפייה בסרט הוליוודי עמוס באירוטיקה ואלימות מחלל פחות את השבת מהצגת תיאטרון?
אבל הממצא המדאיג ביותר בסקר נוגע לפעילותם של המתנ"סים במרכזי הערים. רוב מוחלט של המתנ"סים, כמעט בכל הערים בישראל, מושבת בסוף השבוע. השכם והערב מספרים לנו שלנוער בישראל משעמם: שהם מסתובבים בפארקים ומשתכרים, שנערות מתלבשות כמו זונות ושנערים מטרידים אותם מינית מגיל בר-מצווה. שוב ושוב מצביעים על כך שהאלימות בקרב בני נוער בעלייה, וקוראים להורים לבדוק לאן הילדים שלהם יוצאים לבלות בליל שישי. עוד ועוד חוקים למניעת אלכוהול נכתבים, נחתמים, ונאכפים בקושי. ובינתיים, לאן בני הנוער הולכים בשישי? האופציות ברורות: לפארק עם בקבוק וודקה, או לבית המדרש הקרוב עם אמנון יצחק. אלה אפשרויות הבילוי המתקבלות ביותר על הדעת בפריפריה.
פעילות במתנ"סים אינה בהכרח בגדר חילול שבת, בוודאי לא בפרהסיה. במתנ"סים יש פעילויות גם לנוער דתי. אפשר להגביל את הפעילות הזאת למקומות סגורים, והיא יכולה להיות ערכית וחינוכית, בחינם או בתשלום. ה"חילוניות הריקה" במקרה זה, יכולה להיות הפתרון לריקנות האמיתית. היות שאינני מכיר אנשים דתיים שבאמת פוחדים מהפעלת המתנ"ס בשישי בערב, אין מנוס מהכרה שהשבתת כמעט כל הפעילות של המועדונים החברתיים בישראל נובעת מכניעה מוחלטת לכפייה חרדית ולוויתור מרצון על ערכים תרבותיים שאינם קשורים בדת.
שנים נעלבים החילונים מהכינוי "עגלה ריקה" שהדביקו להם הדתיים. אז מה הם עושים כדי להילחם בסטיגמה? מרוקנים את העגלה מכל תוכן. במקום לפעול לשפע של פעילות תרבותית בשישי בערב, לפעולות במועדונים והצגות תיאטרון, פסטיבלים ואמנות, הרצאות וערבי עיון - הם מפקירים את הזירה ונכנעים לפרדיגמה במסגרת סטטוס-קוו חלול ומנוון. מי שגר בתל אביב מסודר כמובן. אבל החילונים בחדרה, ירושלים, אשקלון, באר שבע, פתח תקווה ורחובות - שמקבלות את הציונים הנמוכים ביותר ב"מדד הפתיחות" של הפורום החילוני - נאלצים להישאר לשבת לבד, בחושך, או להרחיק נדוד עד תל אביב או חיפה הפתוחות יותר. אז פלא שחוזרים בתשובה?
לכל הטורים של אבנר הופשטיין בוואלה! דעות
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il