בגין, נתניהו והשמאל – אז והיום

שיקולי בחירות ואגו אישי – אלה דברי הביקורת העיקריים המופנים כלפי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בנוגע לאפשרות שיורה על תקיפה באירן. המסר המרכזי החבוי בטיעון הוא שנתניהו כשל בתפקידו ועל מנת להסיט את תשומת הלב מכך, הרי שהוא מצא לו מטרה נוחה לעסוק בה. שיקולי בחירות ואגו אישי – אלו טענות שהופנו כביקורת גם כלפי ראש הממשלה לשעבר, מנחם בגין, לאחר החלטתו לתקוף בעירק. הפרסומים בכלי התקשורת באותה תקופה, בהם יו"ר האופוזיציה דאז, שמעון פרס, האשים את בגין בהפצצה "רק בשביל בחירות", הם ביטוי מובהק לכך.

הבעיה העיקרית בטיעון המתנגדים לנתניהו היום ולבגין אז, היא התעלמותם מעניין תום הלב והאמונה השורשית שבצורך שבדבר. הטיעון לדעתי הוא טיעון חלול. מדוע? מפני שהוא מתעלם מהעובדה שכישלון בפעולת תקיפה עלול להביא לכישלון בבחירות. אם נתניהו היה ציניקן ותועלתן הרי שהוא היה נמנע מעיסוק בבעיה ודוחה אותה עד אין קץ.

כמו כן, הטענה שמדובר בשיקול פוליטי מצדו של בגין נראתה גם באותה שעה מופרכת שכן זמן קצר לפני הפעולה בעירק, הפסיד ג'ימי קרטר בבחירות לנשיאות ארצות הברית, על רקע הפעולה הכושלת של צבאו להצלת 52 בני ערובה שהוחזקו בטהרן. בגין, שראה את הדוגמה של קרטר, לא נרתע אף על פי שנאמר לו במפורש שקיים סיכוי שהפעולה תיכשל ושני טייסים לפחות לא יחזרו – בהם היה אמור להיות אילן רמון.

השיקולים בעד ונגד דומים אם לא זהים, גם הנסיבות הפוליטיות. שכן, גם אז היה עימות עם הממשל האמריקאי, גם אז ראשי הממסד הביטחוני התנגדו, גם אז טען השמאל שמדובר בשיקולי בחירות. ראוי לבחון את ההתנגדות שוב מצדו של השמאל, משום שכאשר השמאל תוקף צבאית – המוזות שותקות. ונשאלת השאלה: מדוע כאשר השמאל תוקף צבאית זהו מהלך ענייני ולא פוליטי? הרי הסיכונים אותם סיכונים אבל השתיקה התקשורתית ולעיתים התמיכה בכך המתלווה לעניין – רועמת. ולא רק שהיא רועמת אלא גם שמנהיגי המחנה הלאומי לא מתנגדים לכך.

כך היה למשל כאשר פרס ורבין הובילו את מבצע יונתן שהיה רב בסיכונים. בגין תמך בהם כאשר אמר: "בעניין הזה אנחנו ביחד, גם אם חלילה המבצע ייכשל". כך היה כאשר שמעון פרס, כן, ההוא, יצא למבצע הצבאי "ענבי זעם", חודש וחצי לפני בחירות 96' בהיותו מועמד מוביל לראשות ממשלה. אז לא נטען כי מדובר בשיקולי בחירות. אז נתניהו, ראש האופוזיציה, תמך בפרס גם כאשר ידע שתמיכה שכזאת עלולה לעלות לו בבחירות.

נתניהו תמך גם באולמרט כאשר זה האחרון הפציץ את הכור הסורי בספטמבר 2007. מיותר לציין כי במקרים המדוברים קולם של המבקרים היום לא נשמע למרחק אז. פרס והמתנגדים טעו לפני 31 שנה והם טועים גם היום. נתניהו מוכרח לבחור: האם הוא מיישם את "דוקטרינת בגין" ברוחם של צ'רצ'יל, תאצ'ר ורייגן או שהוא ייזכר מבלי משים כממשיכו של צ'מברלין ומדיניות הפייסנות של המערב.

לקריאה נוספת:
איתן הבר: פרס חרג מגבולות תפקידו וצריך להתפטר
יצחק נבון לצד פרס לגבי אירן: "הייתי נוהג כמוהו"
ח"כים נעמדים לצד פרס: "מוטב לנתניהו שיקשיב לו"