בתחילת שנת 2011, לא תיארתי לעצמי שבסוף החודש העם המצרי יתחיל לכתוב היסטוריה חדשה למצרים. מובארק ישב על כס הנשיאות במשך כ-30 שנה, ובספטמבר 2011 היו אמורות להתקיים בחירות על הקדנציה השישית שלו. אף אחד לא ידע מה יהיה, משום שמובארק לא הכריז אם יתמודד לעוד קדנציה. גם במשך תקופה ארוכה לפני, שרר ויכוח גדול על השאלה אם מובארק צריך לעזוב את השלטון בכבוד ולערוך בחירות דמוקרטיות. הייתה גם תחושה שהוא הולך להוריש את השלטון לבנו גמאל. באופן אישי, תמיד הייתה לי תחושה שמצרים הולכת והופכת לממלכה, במובן של הורשת השלטון. מובארק חשב שהוא יכול לרמות את העם המצרי, והתחיל להכניס את הבן שלו לעניינים ולהכין אותו לתפקיד. תמיד תהיתי למה לא הופכים את מצרים לממלכה - שמובארק יהיה המלך, אשתו סוזן תהיה המלכה, ושני בניו יהיו הנסיכים. הכול, כמובן, בתנאי שיתנו לנו לבחור את הממשלה באופן דמוקרטי לגמרי.
פעם אחת שאלה אותי ידידה בפקולטה למדעי המדינה מהו לדעתי הפתרון למצב. עניתי לה: "אין סיכוי לפתרון. העם התרגל למצב, ואין מי שיכול להעיר את העם מתרדמתו - אין מפלגות אמיתיות, אין פוליטיקאים אמיתיים, אין התנגדות אמיתית ואין מנהיג שיוביל מהפכה". לתדהמתי, אזרחי מצרים הם אלו שבסופו של דבר הובילו אותה והצליחו תוך שבועיים להפיל את מובארק. צריך להודות שהרבה דם נחסך הודות לצבא המצרי הגדול. כולנו הרי ראינו מה קרה בלוב, בתימן, וקורה עד היום בסוריה. הצבא המצרי עמד לצד העם ולא לצד השלטון. תמיד קיוויתי שמובארק לא יעזוב בצורה הזאת. הרי אם הוא היה מוותר על הקדנציה האחרונה שלו, לא היו זוכרים לו את זה, אך הוא כנראה העדיף להרוס את ההיסטוריה שלו למען בנו.
אחרי שהמהפכה הצליחה, מצאנו את עצמנו במצב שבו לא ידענו מה לעשות. בן לילה הפכה מצרים ממדינה הנשלטת על ידי רודן לדמוקרטיה מלאה. העם לא ניסה את המודל הדמוקרטי קודם לכן, ויש אנשים שפירשו את הדמוקרטיה בצורה שגויה. הם חשבו שדמוקרטיה - פירושה לעשות מה שאתה רוצה, אפילו אם זה יזיק לאחרים. האנשים נסעו בכיוון הנגדי בכבישים וחשבו שזו דמוקרטיה. כל צד התחיל להאשים את הצד השני: הליברלים האשימו את הדתיים, הדתיים האשימו את החילוניים וכך הלאה. מדי יום שישי, התקיימו הפגנות מיליונים, ובכל פעם הועלו שם דרישות שונות. המצב הביטחוני הרעוע, שנוצר בעקבות המהומות בתחילת המהפכה, ובעקבות בריחתם של אסירים רבים מבתי הכלא, לא עזר לשפר את המצב.
המצב היה קשה בהתחלה. גם חוסר הניסיון של המועצה הצבאית בניהול ענייני המדינה, ורצונה לרצות את כל הצדדים ואת הרחוב התוסס, לא עזרו להחזרת היציבות. מה שהחמיר את המצב עוד יותר היו שביתות העובדים, שרצו לקבל את הזכויות שלהם "עכשיו ולא מחר". הם חסמו כבישים והפסיקו את העבודה, מה שפגע קשות בכלכלת המדינה. כל אלו ביחד הביאו להארכת "תקופת המעבר" מחצי שנה לשנה וחצי.
גם אני הצבעתי לאחים המוסלמים
בחודש ינואר 2012, הצבעתי בפעם הראשונה בחיי בבחירות לפרלמנט המצרי. זו הייתה תחושה טובה. עד אז אף פעם לא יצאתי להצביע כי התוצאות היו קבועות מראש. הפעם הצבעתי בבחירות דמוקרטיות ראשונות, שהכניסו את האחים המוסלמים ואת הסלפים לחיים הפוליטיים בצורה חוקית. המוסלמים ניצחו בבחירות האלה ברוב גדול. גם אני, אגב, הצבעתי בעד האחים המוסלמים, על אף שמעולם לא נמניתי על תומכיהם, והיום יש לי הסתייגויות מהתנהלותם בפרלמנט. על אף שרבים מתחרטים היום שבחרו במפלגות הדתיות, לאור תפקודם בפרלמנט, אני חושב שאין על מה להתחרט. כמו שאומרים: "תמיד יש פעם ראשונה". אם לא ננסה אותם, לא נוכל לשפוט אותם. בבחירות הבאות אנחנו בהחלט נשפוט אותם, לטובה או לרעה, לפי תפקודם.
עכשיו אנחנו על סף בחירות נשיאותיות דמוקרטיות, לראשונה בהיסטוריה של מצרים. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של העם המצרי שבה הוא בוחר את הנשיא שלו. בבחירות מתמודדים 13 מועמדים, חלקם איסלמיסטים, חלקם ליברלים וחלקם עצמאים. חלק מהמועמדים נעצרו בתקופת משטר מובארק כמה פעמים, על חלק מהמועמדים מעולם לא שמענו, ויש גם כמה מועמדים שכיהנו תחת משטרו של מובארק ומכונים ברחוב, בשל כך, "פולול" ("גרורות", דהיינו שרידי השלטון הקודם). הקרב בין המועמדים חם מאוד: המועמדים הדתיים משתמשים בדת לצורך משיכת מצביעים. הם מבטיחים לתומכיהם שהשריעה (ההלכה המוסלמית) תיושם ושהם יאסרו את כל מה שאסור באיסלם, כמו יין ועירום. יש מועמדים שמפחידים את העם מהאיסלמיסטים, בטענה שיחזירו את מצרים אחורה, לא יתנו לה להתקדם ויסבכו את מצרים עם המדינות האחרות, כאשר הכוונה היא כמובן לישראל.
יש מועמדים, גם מקרב האיסלמיסטים וגם מקרב העצמאים, שמנסים להפחיד את הבוחרים מפני המועמדים הנמנים על שרידי השלטון הקודם, כמו עמרו מוסא ואחמד שפיק, בטענה שהמדיניות שלהם תהיה זהה למדיניותו של מובארק. בוחרים רבים מרגישים שהם נבוכים ולא יודעים במי לבחור. גם ערוצי הטלוויזיה הפרטיים לוקחים חלק בחגיגה, כשהם מנצלים את כוחם כדי לנסות ולהשפיע על הבוחרים. ערוצי הטלוויזיה הדתיים, לדוגמה, מבהילים את הציבור באומרם שמי שלא יצביע למועמד דתי כלשהו, יגיע לגיהינום ומי שכן יבחר בו יגיע לגן עדן.
למרות כל זאת, אין לי ספק שכל המועמדים רוצים בטובתה של המדינה, וכל אחד מנסה, בדרכו הוא, להוכיח שהוא הטוב ביותר. אם אנחנו רוצים באמת את הדמוקרטיה, אני קורא לעם המצרי לקבל כל תוצאה שתושג בבחירות ולנסות לעזור לנשיא החדש יהיה אשר יהיה - לממש את תכניותיו, כדי להציל את מצרים מהמצב שאליו נקלעה בגלל השלטון הרודני של מובארק. אם ייכשל במשימתו, תהיה לנו הזדמנות בעוד ארבע שנים לבחור במישהו אחר. אני גם קורא לכל אזרח מצרי לשים את האינטרס של מצרים במקום הראשון, כפי שלימד אותנו שגריר מצרים בישראל לשעבר, מוחמד בסיוני, ואת האינטרסים האישיים לשים במקומות נמוכים יותר. רק כך נצליח להפוך למדינה מתקדמת.
רוצה להודות לצבא שתמך במהפכה
אני רוצה להודות לצבא המצרי הגדול ולמועצה הצבאית העליונה, למרות כמה הסתייגויות על שיטת ניהול תקופת המעבר, על כך שתמכו במהפכה של העם המצרי ולא בחרו לעמוד לצד השלטון. לולא תמיכתם העזה, הרבה דם היה נשפך עד שהיינו מצליחים להגיע ליום ההיסטורי הזה. הלוואי שהצבא הסורי יחקה את הצבא המצרי ויפסיק להרוג חפים מפשע, כי ההיסטוריה לא תשכח לו את זה לעולם. אני גם שולח מסר לאזרחי ישראל - שלא ידאגו ממה שמתרחש במצרים: השלום עם ישראל, לפי דעתי, הוא גם אינטרס מצרי בדיוק כפי שהוא אינטרס ישראלי, ואנחנו צריכים אותו לצורך בניית מדינתנו החדשה המתקדמת.
ההתרגשות לקראת הבחירות אמנם קיימת, אך לדעתי ההתרגשות האמיתית תתגבר רק לאחר התוצאות, ובעיקר בטקס ההשבעה של הנשיא החדש. אנו חווים חוויות היסטוריות, לטוב ולרע, ויש תחושה שאנו חיים את ההיסטוריה. אנחנו עדי ראייה למעבר היסטורי של חיי המדינה. את כל מה שאנו חווים כעת ילמדו בבתי הספר. הכול ייכתב בספרי ההיסטוריה. את הכול נספר לנכדינו בעתיד כשיישבו על ברכינו וישאלו אותנו איך הכול התחיל.
הכותב הוא מתרגם בן 40, תושב קהיר, חוקר לענייני ישראל, ממייסדי מכון "אפאק" ללימודים מזרחיים וממייסדי קבוצת "מדברים שלום" בפייסבוק.