"אמנון היקר", פתח הנשיא שמעון פרס את הספדו לרמטכ"ל לשעבר, רא"ל במיל' אמנון ליפקין-שחק. "על פי רוב צלצלתי אליך. הפעם צלצלת אלי. לבי ניבא לי רעות. הרמתי את השפופרת ברעדה. קולך כמעט ולא נשמע. כגחלת לוחשת אמרת לי, שהגיע הזמן להיפרד". פרס המשיך: "דאגתך, גם ברגעים אלה, היו לעם, למדינה, לעתיד. סיפרת לי על החלטתך לא להמשיך. 'אני נפרד, לא נכנע', אמרת זאת בשקט אצילי, בדיעה צלולה. שקול בהחלטתך, אמיץ במסקנותיך, כתמיד. לא עמדה דמעה בעיניך, לא נשמעה אנחה בפיך. כן, גם על הקרב הזה פיקדת בעצמך. גם בקרב הזה החלטת על דרך סיומו. עליכם להמשיך, אמרת. עליך להמשיך. עד בוא הנכסף שבחלומותינו. עד בוא השלום. השלום האמיתי עם כל שכנינו. זה אפשרי. זו אחריותינו כלפי בנינו. כלפי בנותינו. כלפי צאצאינו. כן זה קשה אבל הכרחי. אין אלטרנטיבה".