מבחן חומס: המחאה בסוריה עוברת מהפריפריה לערים

(צילום: רויטרס, יוטיוב; עריכה: יותם בן-דוד; קריינות: אביב אברמוביץ')

האם המחאה נגד השלטון בסוריה עוברת בימים אלו שלב, והופכת להתקוממות עממית נרחבת? סימן לכך ניתן לראות בכך שהמחאה שפרצה בחודש שעבר הגיעה השבוע לעיר חומס, השלישית בגודלה במדינה, בה נהרגו לפחות 20 בני אדם מאש כוחות הביטחון. המחאה בעיר נמשכה גם אחרי ההודעה הרשמית של הממשלה אתמול (שלישי) על ביטול חוקי החירום במדינה, וסרטונים שצולמו הלילה והופצו ברשת מתעדים מפגינים נסים על נפשם בעיר, בעוד כוחות הביטחון יורים עליהם. במקביל, נערכה אמש גם בפרבר זבדאני של הבירה דמשק הפגנת הזדהות עם תושבי חומס.

הגל הנוכחי של ההפגנות בחומס, הנמצאת כ-160 קילומטרים מצפון לדמשק, פרץ בשבת האחרונה, אז העבירו הרשויות את גופתו של השייח באדר אבו מוסא, מנהיג שבט פווארה, לידי משפחתו. אבו מוסא נעצר שבוע לפני כן, לאחר שהשתתף בהפגנה נגד השלטון. בעיר האשימו את השלטונות בהריגתו של אבו מוסא, והלווייתו, באותו יום, הפכה להפגנה סוערת שבה נורה למוות ילד בן 12. מאז, ממשיכה העיר לסעור. השיא היה בלילה שבין ראשון לשני, אז נורו, על פי ארגוני זכויות אדם, לפחות 17 בני אדם למוות. הלוויותיהם, בהמשך היום, הפכו למפגן מחאה עצום נגד השלטונות. בתקריות שנמשכו בעיר שלשום ואתמול נורו למוות עוד לפחות שלושה בני אדם.

כמו בערים אחרות במדינה, גם בחומס התעקשו השלטונות כי מאחורי המחאה עומדים "חמושים" שמתסיסים את הרוחות. ייתכן שיש בכך מידה מסוימת של אמת - גורמים שבטיים בעיר אכן שואפים לנקום בשלטונות על מותו של אבו מוסא - אולם מאחורי המהומות עומד בראש ובראשונה מרכיב של מחאה חברתית ופוליטית. גם השלטונות מודעים לכך, ולכן עצרו הלילה את מחמוד עיסא, פעיל שמאל ומתנגד משטר בולט בעיר. "מדובר באסיר פוליטי לשעבר ומנהיג מוכר", אמר הבוקר לרויטרס ראמי עבד א-רחמן, ראש "הארגון הסורי לפיקוח על זכויות אדם" הפועל בלונדון. "לעצור אותו, שעות אחרי ההודעה על ביטול חוקי החירום, זה דבר ראוי לגינוי".

בדיוק כמו בטוניסיה ובמצרים, גם המחאה הראשונית בסוריה פרצה על רקע קיפוח כלכלי-חברתי. גל ההפגנות החל בעיר הקטנה דרעא, במחוז העני בסוריה, בו חיה חברה שבטית וענייה שסובלת מאבטלה גואה, מהזנחה מצד השלטונות ומפגיעה קשה במקורות המחיה. עם הזמן, התפשטו ההפגנות מהפריפריה לערים בינוניות, כמו לאטקייה ובניאס, ולפרברים של הערים הגדולות, כשהמחאה הכלכלית-חברתית "מתרחבת" לקריאה כללית לזכויות, חירויות, דמוקרטיה ושוויון.

במחוז חומס, אליו הגיעה המחאה כעת, חיים כמיליון וחצי בני אדם, רובם מוסלמים-סונים, עם מיעוט מוסלמי-עלאווי ונוצרי. למרות ניסיונות המשטר להציג לעולם תמונה לפיה המחאה פרצה על רקע עדתי, דהיינו סכסוך סוני-עלאווי, מבהירים המפגינים שאין שום אמת בטענות: "לא סונים, לא עלאווים, חופש זה כל מה שאנו רוצים", הם קוראים בהפגנות. ניסיונות נוספים מצד המשטר לטעון כי המפגינים הם מוסלמים קיצוניים נתקלים אף הם בקריאות הכחשה ולגלוג מצד המפגינים: "לא סלפיים, לא אחים מוסלמים, חופש אנו מבקשים".

המחאה בסוריה התחילה למטה, בערים הקטנות, ולאט לאט היא מטפסת למעלה. על אף גודלה, האווירה בחומס נותרה פריפריאלית יחסית, וזו הסיבה המרכזית שבזכותה הצליחו דווקא שם רוחות המחאה מדרעא להצית בהצלחה יתרה את הרחוב ולגרום לעשרות אלפי המפגינים להכריז על כיכר השעון בעיר "כיכר תחריר של סוריה".

עם זאת, התרחבות המחאה לחומס עדיין אינה מלמדת בהכרח על הבאות, והרבה תלוי בצורה בה ינהג כעת המשטר. אם לא יצליח לשכך את ההפגנות – בין אם באמצעות צעדים כדוגמת ביטול חוקי החירום ובין אם באמצעות שימוש מסיבי בכוח אש – הן יעברו שלב נוסף ויגיעו לערים הגדולות ביותר, חלב ודמשק. אז ייאלץ הנשיא בשאר אסד לקבל החלטה באיזו דרך הוא נוקט: בדרכו של קדאפי - להילחם בעמו בכל הכוחות שעומדים לרשותו; או בדרכו של מובארק - דהיינו להתפטר.