איש מתושבי ניו יורק לא העלה בדעתו שיום אחד הוא יקנה כרטיס לרכבת התחתית וייסע כמו בכל יום לעבודה ויום למחרת היא תוצף לחלוטין. אף אחד, כנראה, גם לא דמיין את שיבושי החשמל, את המנהרות החסומות ואת הבניינים הטובעים שכאילו ביקשו לשטוף את האדישות מיושבי "התפוח הגדול" ולהזכיר: העולם מתחמם, והאוקיינוס מעבר לדלת. מה שלא עשו ארגוני איכות הסביבה וההסברים המלומדים על אודות ההתחממות הגלובלית עשה הוריקן "סנדי", שהיכה בחוף המזרחי של ארצות הברית באוקטובר 2012 והותיר נזקים בסך של כ-19 מיליארד דולרים בניו יורק לבדה. הרוחות, אגב, לא היו חזקות כל כך המים הם שעשו שמות בבירת העסקים העולמית. באמצע המאה הנוכחית, כך מעריכים, יהיו כ-800 אלף מתושבי העיר נתונים לחסדיו של האוקיינוס הפראי, וכך גם רבע משטחו של האי מנהטן.
ניו יורק לא לבד. שש מתוך עשר הערים הגדולות בעולם נושקות גם הן לאוקיינוסים, ובארצות הברית לבדה חיים כיום כ-87 מיליון בני אדם בערים השוכנות מול אופק כחול 47 מיליון יותר מאשר בשנת 1960. מחקר שפורסם בחודש שעבר בכתב העת Nature Climate Change חשף את נזקי הענק שעלולים לגרום שיטפונות עתידיים ל-136 ערי החוף הגדולות בעולם. לפי המחקר, היקף הנזקים הכספיים צפוי להאמיר משישה מיליארד דולרים בשנה בממוצע ב-2005 ל-63 מיליארד דולרים בשנה ב-2050, ובמקרה הקיצוני, אם לא יינקטו כלל צעדים בנושא תג המחיר עלול להגיע לטריליון (אלף מיליארד) דולרים בשנה. זאת עקב הגידול באוכלוסייה והצמיחה הכלכלית המואצת בערים אלה מצד אחד, ומצד שני עליית המפלס של הים והשקיעה האטית של הקרקע בחלק מהערים.
המחקר בחן את ההפסדים הכספיים שיספגו הערים תוך התחשבות באמצעי ההגנה מפני שטפונות שברשותן וכן בתוצר המקומי הגולמי שלהן מדד המאפשר להעריך כיצד יתמודדו עם נזקי ענק. בין הערים הנתונות בסיכון הגבוה ביותר גואנגזו שבסין, מומבאי שבהודו, וגם ניו אורלינס, שידעה את נחת זרועו של האוקיינוס האטלנטי בהוריקן קתרינה ב-2005. גם ניו יורק, סידני, שנגחאי, ונציה ומיאמי בסכנה. המשותף להן הוא מספר התושבים הגדול שהן משמשות להם בית וההגנה המועטה מפני שיטפונות. אמסטרדם, שמיקומה הגיאוגרפי עושה אותה יעד מועד ומועדף להצפות, דווקא אינה מככבת ברשימה הודות להשקעת הממשלה ההולנדית ב"ביצורים" שיגנו עליה בשעה שהים יעלה.
ברשימת הערים המועדות לפורענותם הצפויה של הימים ב-2050 נמצאת גם תל אביב, המשייטת בבטחה במקום ה-15. שכנותיה המזרח-תיכוניות אלכסנדריה וביירות דורגו במקומות מעוררי דאגה אף יותר, ראשון ושישי בהתאמה, בשל תוצר מקומי גולמי נמוך יותר.
עד מאה סנטימטרים?
כמו בכל דבר, כך גם כשמדובר בהתחממות הגלובלית, אחת השאלות העיקריות המעסיקות את הנוגעים לדבר היא: מיהו האשם? התשובה, כך נראה, היא חד-משמעית כמעט. בשבוע הבא יפרסם הפאנל הבין-ממשלתי לשינויי האקלים (IPCC) גוף של האו"ם הכולל כמה מאות מדענים ממדינות שונות דוח הקובע כי הגורם האנושי הוא האחראי המרכזי לעליית הטמפרטורות בעשורים האחרונים, ומזהיר כי גובה פני הים עלול להאמיר במטר כמעט עד סוף המאה, אם קצב פליטתם של גזי החממה ימשיך להתגבר. ממצאי הפאנל, שזכה ב-2007 בפרס נובל לשלום לצד אל גור, מתפרסמים אחת לחמש או שש שנים מאז 1988, והם בעלי השפעה אדירה על התכנון והמדיניות של ממשלות ברחבי העולם ועל החלטות שהשלכותיהן מסתכמות במיליארדים רבים של דולרים.
הדוח הקודם, שפורסם ב-2007, הצביע על ראיות חד-משמעיות להתחממות הכדור, אולם היה נחרץ פחות בסימון הגורם האחראי לכך. לעומת זאת, המסמך הנוכחי, שעיקריו הודלפו בחודש שעבר, קובע בסבירות של 95% לפחות כי בני האדם הם הגורם המרכזי לתהליך. מאז המהפכה התעשייתית במאה ה-18, מעריכים כי האוקיינוסים קלטו יותר מ-140 מיליארדי טונות של פחמן דו-חמצני עקב שריפת דלקים ופחם לצורך הפקת אנרגיה. "סביר מאוד שההשפעה האנושית על האקלים תרמה למעלה ממחצית מהעלייה בטמפרטורה הגלובלית מ-1951 עד 2010", נכתב במסמך. "יש ודאות גבוהה שפעילות האדם הביאה להתחממות האוקיינוס, להמסת שלגים וקרחונים, לעליית מפלס הים ולשינויי אקלים קיצוניים במחצית השנייה של המאה ה-20".
באשר לעליית המפלס של מי הים, מציע הדוח שחיבר הפאנל כמה תרחישים אפשריים. לפי זה האופטימי ביותר, הממשלות ברחבי העולם יפעלו להפחתה משמעותית של גזי החממה והמפלס יעלה לכל היותר בכ-25 סנטימטרים עד סוף המאה הנוכחית כחמישה סנטימטרים יותר מהעלייה שנרשמה במאה ה-20. מדובר בנתון שהוכיח כי ניתן להתמודד אתו באופן טוב למדי. אולם לפי התרחיש הפסימי, גזי החממה ימשיכו להיפלט בקצב הולך וגובר ופני הים יעלו ב-50 עד מאה סנטימטרים. זוכרים את גואנגזו ומיאמי?
טורפים את נמו
עם כל הכבוד לכרכים הסואנים וליושביהם, המדענים מעריכים כי עליית הטמפרטורה תשפיע יותר מכל על הקטבים. על אף שאין מדובר כאן בפגיעה בריכוזי אוכלוסייה, ההשלכות יובילו לבסוף לתוצאות חמורות אף יותר: המסת קרחונים, גלי חום קיצוניים, קשיים בגידול המזון ושינויים דרמטיים בעולם החי והצומח, ובכלל זה גם היעלמותם של זנים רבים של בעלי חיים וצמחים שייכחדו לחלוטין מעל פני האדמה וממצולות הים.
דוגמה אחת היא נמו דג הליצן שכיכב בסרט הילדים "מוצאים את נמו" לפני עשור, ובו התמודדו הוא ובני משפחתו עם כרישים, מדוזות ורשתות דייגים. אלא שבחיים האמתיים, הסכנה הממשית של הדגיגים הכתומים נובעת מסיבה ציורית הרבה פחות פחמן דו-חמצני הגורם לעלייה בחומציות של האוקיינוסים, דבר הפוגע לבסוף ביכולתם של היצורים הימיים להימלט מפני טורפיהם הרעבים. מחקר שנעשה על ידי מדענים מאוניברסיטת בריסטול, ופורסם בכתב העת Biology Letters, מצא כי כמות הפחמן הדו-חמצני הצפויה להימצא באוקיינוסים באמצע המאה הנוכחית תגיע לסף שיפגע ביכולתם של דגי הליצן לקלוט אל גופם סידן. כתוצאה מכך, עלולה התפתחותם של איברי השמיעה הזעירים שלהם להיפגע קשות, כך שלא יוכלו לקלוט את גלי הקול שמשדרות הברקודות הרעבות ודומיהן. גם תהליך האיתור של בן זוג פוטנציאלי עלול להשתבש כתוצאה מהחירשות שתיגזר עליהם. החוקרים מקווים, אם כי לא בטוחים כלל, שהדגים יידעו לסגל את עצמם לרמת החומציות המשתנה.
הכי חם בהיסטוריה
בקהילה המדעית יש הסכמה גורפת כמעט לכך שהאקלים משתנה כתוצאה מפעילות האדם, וכי הדבר טומן בחובו סכנה גדולה ביותר לכלל יושבי כדור הארץ. אז למה רובנו מתקשים לעכל את זה? חלק טומן את ראשו בחול הלוהט ומסרב כליל להכיר בכך שהכדור מתחמם. אחרים לא מכחישים זאת, אולם מנערים את חוצנם ודוחים את הטענות כי האנושות אחראית לכך. ויש גם כאלה המסכימים לקבל אחריות לשינויי האקלים, אולם סבורים כי שינויים אלה הם מוגבלים בהיקפם וניתן להתמודד עם השלכותיהם.
פרופ' פנחס אלפרט, ראש בית הספר ללימודי הסביבה על שם פורטר באוניברסיטת תל אביב, סבור כי יש לכך ארבע סיבות עיקריות: פחד פסיכולוגי מההתמודדות עם התחזיות הפסימיות; בורות של גורמים ללא הבנה מספקת המתבטאים בנושא; השפעתם של בעלי האינטרסים בארצות הברית בעיקר אשר מתייחסים לטענות בדבר התחממות גלובלית בביטול מחשש שרווחיהם ייפגעו; וכן, גם ל"אנשי הפאניקה" שמפיהם נשמע כאילו סוף העולם קרב, יש חלק בכך לדבריו. "כבר לפני 20-10 שנה הם הביאו תחזיות קודרות מאוד, ואתה רואה שזה כאילו לא מתממש", הוא מסביר. "יש בורות גם בצד של הקיצונים שמזיקים מאוד לכל העניין. קיצוניות אחת מובילה לשנייה".
אולם אם את המצדדים הקיצונים בדעה שהעולם מתחמם הוא מכנה "אנשי הפאניקה", את אלה הגורסים כי מדובר בתיאוריית קונספירציה ובתחזיות מופרכות מגדיר אלפרט "סוחרי הספק", על שם ספרם של ההיסטוריונים האמריקנים נעמי אורסקס ואריק קונווי, העוסק בניסיונות לטשטש את הסכנות הטמונות בשינויי האקלים, חרף הסברה המדעית הרווחת. "התחזיות הן קשות מאוד, אבל לצערי הדברים הם אמיתיים", אומר אלפרט, שהיה חבר בפורום IPCC הקודם. "אולי האוקיינוס לא יעלה במטר, אלא רק בחצי מטר, ועדיין אתה יודע מה המשמעות של זה בחוף? זה נורא".
על אף שתרחיש כמו זה של סופה השוטפת את נמל תל אביב נשמע בדיוני למדי, גם לישראלים יש סיבה ממשית לחשוש. "הדאגה הראשונה היא המלחת מי התהום כתוצאה מחדירת מי הים", אומר אלפרט, ומבהיר: "לא 2100, אלא 2013. כבר עכשיו יש המלחה לאורך החוף, כשהעלייה היא של סנטימטרים ספורים. בעיה אחרת הנובעת משינויי האקלים הגלובליים היא תקופות של חום שמזיקות לחקלאות, וגם לבריאות". עוד סוגיה כאובה היא ההפחתה ההדרגתית בכמויות הגשמים בארץ בעשורים האחרונים. "זו אחת הבעיות הגדולות ביותר, ורשות המים בוכה על זה", הוא מוסיף. "אומרים שהשנה החולפת הייתה גשומה במיוחד. זה לא נכון. בסקאלות של לפני 30 שנה היא הייתה ממוצעת, נורמלית".
"לסקפטים יש השערות בלבד", חורץ אלפרט ומסכם: "חמש מתוך עשר השנים האחרונות היו החמות ביותר בהיסטוריה הגלובלית. אני אומר את זה כאדם שחוקר את האקלים כבר למעלה משני עשורים התחזיות האלה נכתבו בדמים רבים".
לקריאה נוספת בנושא:
הרוגים ו-500 נעדרים בקולורדו בהצפות חסרות תקדים
לא רק הקרחונים: גם השלג מפשיר בקצב מדאיג
מדענים מזהירים: הקרחונים בקוטב הצפוני נעלמים בקצב שיא