אחד בספטמבר כבר כאן, וברור לי שמחובתי, כמורה, לעסוק עם התלמידים במחאה המתרחשת. לא מדובר בלימוד של משהו רחוק מאתנו בזמן ובמקום, אלא במשהו שאנחנו עושים, כאן ועכשיו. חשוב לי לשתף את התלמידים במה שאני עושה מזה חודש וחצי השתתפות בהפגנות ובכנסים העוסקים בחינוך; חשוב לי לשמוע מה הם עשו, באופן עצמאי, או עם ההורים, או במסגרת תנועת הנוער. חשוב לי לנסוע איתם לאחד המאהלים, ואף ראוי, לדעתי, להזמין לבית הספר את אחת ממובילות המחאה.
מחאת האוהלים - כותרות אחרונות:
חיפוי מהאוויר: טייסים במילואים תומכים במחאה
מפגינים מול בתי השרים: הפנקס פתוח, האזרח רושם
הרצוג לתלמידים: לכו להפגנה גם במחיר לימודים
לפני שבועיים התקיים קונגרס החינוך בגן מאיר בתל אביב, במסגרת המחאה החברתית. נושא מעמד המורה עלה שם באופן נוקב. נאמר שם, כי המורה צריך להיות בעל חירות ובעל אחריות בהקשר למעשה החינוכי. עוד נאמר, כי ניסוח החזון והמטרות של החינוך, וכן בניית המתווה להטמעת החזון במערכת, צריכים להיעשות על ידי ועדת היגוי של מורים. אכן, מהפכה.
מהפכה, מפני שהעמדה שהבעתי בתחילת דבריי, לפיה מחובתם של המורים לעסוק במחאה באופן מעורב ומעמיק, איננה נחלת הכלל. היא אפילו איננה נחלתם של רבים מן המורים, אשר הפנימו את יחסה המצמצם של החברה הישראלית כלפיהם, יחס שלמעשה משקף הכרה בהם כפקידים ולא כמעצבי חינוך. מורה לא יכולה, ואסור לה, "להעביר" שיעור שמישהו אחר חשב עליו, כתב אותו והגה את הדרכים היצירתיות ללמדו, מבלי שיהיה לה, ליכולותיה, לאישיותה ולעמדותיה, חלק בו.
צריכות אמנם להיות מגבלות על סוג העמדות האישיות שמורה חושפת בפני תלמידיה, מגבלות שתלויות בעיקר בגיל התלמידים ובמידת החשיפה שלהם לעמדות שונות באותו נושא. אלא שרמת המגבלות שמושתת כיום עלינו, המורות והמורים, בדמותם של מדדים ומבחנים אינסופיים, ארציים וגלובליים, חונקת כל אפשרות ליצירתיות, ללמידה משמעותית ולהיכרות עם שלל היכולות של התלמיד ולא רק עם ציוניו. מה הסיכוי, שתלמיד שנתון מכתה ב' לסדרת מבחנים אינסופית, על הלחצים הנפשיים שכרוכים בה ועל דרך ההוראה שהיא מכתיבה, יאהב ללמוד?
בימים אלה, בהם הדרום מצוי תחת הפגזות, אני מקווה שהשיח הביטחוני לא יגבר שוב על השיח החברתי שמתקיים כאן בשבועות האחרונים. אני את שלי אמשיך לעשות. אמשיך לעשות כאימא, שעונה לאייל על השאלה "איך, אבל איך יכול להיות, שמאוהל אחד התחיל כל זה?", ושמסבירה לנעמה למה אימא שוב יוצאת מן הבית בשבת אחר הצהרים, ולמה חשוב שאשתתף בהפגנה. אמשיך לעשות את שלי כמורה וכאזרחית. בטוחני שימשיכו לעשות כך גם מאות אלפי האזרחים הנוספים, שמבינים ושאומרים כך אי אפשר יותר להמשיך. אין טעם להשקיע כל כך הרבה משאבים בהתגוננות כלפי חוץ, כאשר בתוך הבית הכל קורס. ההשקעה בחינוך, בבריאות וברווחה, היא שתהפוך אותנו לחברה חזקה.
לסיום, אני פונה אל הפוליטיקאים ואומרת מחובתכם להגיע אל מוקדי המחאה אל ההפגנות, אל הכנסים המקצועיים, אל האוהלים. המצב הנוכחי, שבו ההתנהלות הפוליטית הממסדית מתקיימת במקביל למחאה ולא מושפעת ממנה, איננו דמוקרטי. וכשתגיעו אל מוקדי המחאה, עשו את שאתם פחות רגילים לעשות הקשיבו.
הכותבת היא מורה בבית ספר בדרום הארץ