בלוז לחופש הגדול: זכרונות מימים אחרים

"החופש הגדול בשבילי, הוא יד אליהו, שכונת ילדותי. אני זוכר את עצמי בגיל 13, בחופש הגדול שבין כיתה ח' לט', משכים מוקדם בבוקר ונוסע לשוק התקווה, שם הייתי קונה שני ארגזי סברס, שוטף , מקרצף ומוריד את הקוצים. הייתי מוכר את הסברס לעוברים ושבים, ומיד כששני הארגזים היו נגמרים, הייתי עושה את דרכי לבריכת "גלית" ביד אליהו, שמאז כבר לא קיימת. שם עבדתי במגוון עבודות, הייתי סדרן, מנקה, ומוכר כסאות נוח. כשהערב ירד, המשכתי לעבודתי כסדרן בבלט על הקרח. הייתי מרוויח גרושים, ובעזרתם הייתי יוצא לבילויים. בשבתות, הייתי נוסע עם ההורים לים, במשאית שהייתה עוברת בשכונה, ומסיעה אותנו עד לים ובחזרה. במשאית היו תלויים גלגלי ים העשויים מצמיגים ישנים של מכוניות. החופש שהיה, לא יהיה שוב לעולם. התקופה השתנתה, ואנחנו התבגרנו. החופש של הילדים שלי, לעומת זאת, מתנהל במדינה רחוקה וזרה, מדינת הפייסבוק. שם הם יבלו מבוקר עד ליל, עד לפתיחת שנת הלימודים".

"כשאומרים לי חופש גדול אני באופן מיידי חושב על השביתה הגדולה שהייתה כשהייתי ילד קטן. השביתה התחילה ב-1 בספטמבר ונמשכה חודשיים - בנוסף לחודשיים שכבר היינו בחופש הגדול. שביתה ב-1 בספטמבר הייתה מסורתית כמו החופש הגדול עצמו וכמו החגים וגם התהייה - במשך חופש שלם - אם תהיה שביתה או לא היא מסורתית. אני זוכר שזה הגיע למצב בו בתי הקולנוע עשו הקרנות מטורפות של סרטי ילדים אחד אחרי השני וקנינו כרטיס אחד שאיגד בתוכו שלושה סרטים לאותו היום, עד כדי כך לא היה לנו מה לעשות. באופן כללי, הישראלים לא רוצים לצאת לחופש, ולרוב הם לא מנצלים את ימי החופשה שלהם כי בחופשה האדם מגלה מה יש בחייו באמת".

"זכורה לי חוויה חזקה וקשה מהחופש הגדול, כבר כאדם בוגר, עם הילדים שלי: היינו בטיול בדרום צרפת וסטיב ואני עלינו על סירה בים - סוג של יאכטה קטנה. שטנו רחוק מהחוף, וכשחזרנו, גילינו שהבת שלנו, שהייתה אז בת 10, לא יורדת מהסירה. היינו בטוחים שהיא נפלה למים וטבעה ולא שמנו לב. צרחנו וחיפשנו אותה בכל האזור, ובסוף הסתבר שהיא כל כך הייתה צריכה לשירותים, אז איך שהסירה הגיעה לחוף היא פשוט רצה לשירותים - זוהי חווית הקיץ שאנחנו הכי זוכרים".

"היכרותי את ארץ ישראל באה בזכות החופש הגדול שהיה מוקדש כולו וברובו לטיולים רגליים ובטרמפים - באותה תקופה היה מותר עדיין לנסוע בטרמפים. החופש הגדול שלי כלל גם ארגון מסעות לחניכים שהדרכתי בבני עקיבא. אהבתי מאוד גם ללכת לים אבל תמיד אהבתי יותר לטייל בוואדיות ובמקורות המים הצוננים והיפים בגליל. הוואדי אותו אהבתי לחרוש מראשיתו ועד סופו ולא לדלג על אף מקווה מים הוא וואדי עמוד שמתחיל בצפת ונשפך לכנרת. זהו מסלול של יום שלם שרובו שופע במים ובצמחייה הנותנת צל להולכים בו. את הטיול היינו מקנחים ברחצה לילית בכנרת, מול קיבוץ חוקוק ומבלים את הלילה בשקי שינה על החוף עם קומזיץ. חלק מן החופש היה כמובן מוקדש להרוויח את דמי הכיס - שיאפשרו לעשות את אותם הטיולים. במיוחד זכורה לי העבודה כמדריך בקייטנת אליצור בכפר הנוער כפר בתיה שליד רעננה ואני גם זוכר שבמשכורת הראשונה קניתי את המצלמה הראשונה ומכונת הגילוח הראשונה ונשארו לי דמי כיס לכל הטיולים".

"בצעירותי החופש היה זמן לו חיכיתי בשביל שאוכל לעבוד ולהרוויח כסף. בחופש של כתה י"א מצאתי עבודה במלון בבת ים, (אני גדלתי בחולון), ועבדתי עם ילדים במשך שלושה שבועות. אני זוכרת שהייתי בהלם טוטאלי שאני גם במלון וגם משלמים לי על זה כסף. אני גם זוכרת שאהבתי לעבוד עם אבא שלי במוסך שלו במהלך החופשים".