"הבית של מיכאל", הניצב על גבעה נישאת בתפר שבין גוש עציון לשפלת בית שמש, יכול להיראות מטעה ממרחק. בכניסה אליו עומד מיכאל חיימוביץ', איש רחב לב וכתפיים. הוא מראה לנו חדרי שינה, סלון חמים, פינת אוכל גדולה ומטבח גדול, אשר לא מוסרים את סודו של הבית, אך כשיוצאים החוצה, דרך גינת התבלינים, נחשפים לפתע שטחי גידולי הפירות והירקות, עצים מוריקים ומקומות ישיבה, ובהמשך השביל, בקתת עץ מאובזרת, מבני מגורים ומאהל שינה ענק.
רק אז ניתן להבין ש"הבית של מיכאל" הוא מותג. לא מדובר בצימר הררי או בחווה אורגנית, אלא במודל ייחודי לבית שמחנך דורות שלמים של ילדים. "אנחנו משמשים בית לכל ילד שצריך להתארגן על עצמו, למצוא את הכוחות הטמונים בו וללוות אותו את הדרך... את יודעת, בית", סיפר מיכאל ומשך כתפיו בפשטות, כאילו טיפול ב-22 ילדים בו-זמנית וחינוכם הוא דבר של מה בכך. הוא עושה זאת, כל פעם מחדש, כבר כמעט 27 שנים.
עוד בוואלה! חדשות:
מאבק ההורים לתוספת סייעות: "מגיע לילדים המינימום"
אחרי הביזיון: עיקול משכורות של 500 מורים הוקפא
להורים לא היה כסף, הילדה לא קיבלה אוכל בצהרון
ההכנות לארוחה המפסקת של ערב יום הכיפורים בשיאן, וכשעשרות ילדיו של מיכאל מעורבים, מדובר בעניין לוגיסטי מורכב. בין דבר אחד למשנהו, הוא מצליח לפנות מעט זמן. את הבוקר הקדיש לדיון בבית המשפט עבור אחד מהנערים שלו, שחזר לצרוך סמים כששהה אצל חברים. "הגעתי הרבה מאוד פעמים לבית משפט בשביל הנערים שלי", סיפר. "אני בעיקר מייצג את הסיכוי של הבן אדם לשינוי מול השופט, לחינוך, לשיקום. הנער הזה הודה שהשתמש, אבל בגלל שאמר שהוא רוצה להמשיך לצרוך, וזה נער שחי פה ומתחנך פה, הוא לא ישוב אלינו הביתה", הוסיף בצער.
בני הנוער שמגיעים אל הבית הפסטורלי של מיכאל הם חלק מ-600 אלף המוגדרים "נערים בסיכון" בארץ. חילונים, דתיים, מזרחים, אשכנזים, עולים חדשים - כולם מתחנכים אצל אבא מיכאל, לצד ששת ילדיו הביולוגיים. הילד הצעיר ביותר שגדל אצלו הגיע בגיל שמונה וחצי, והמבוגרים שבהם ממשיכים להגיע לבית גם לאחר הצבא. למיכאל חשוב שיראו מודל תקין של משפחה, וכולם יושבים יחד לארוחות ערב, מציינים במשותף את החגים, ויוצאים לבלות במשחקי באולינג או בבריכה בחודשי הקיץ.
כמעט כולם נפלטו ממערכת החינוך הציבורית. חלקם התנסו גם במוסדות חינוך רשמיים שאינם מוכרים ולא שרדו גם שם, ורובם ממשפחות שלא ידעו או לא היו יכולות להעניק להם את החום הביתי המחזק שמיכאל מעניק להם בכמויות אסטרונומיות. מיכאל הסביר כי חלקם הסתבכו בפלילים, פריצות קטנות, גניבות - הכול כדי לשרוד. "בחור שהיה לו משבר בבית ונפלט לרחוב, אין לו חשק ללמוד, יכול להיות שהוא נחשף לחבר'ה, פתאום מתחיל לנהוג בלי רישיון, או שתפסו אותו עם כמה חברה שמעשנים. הוא לא עבריין", הבהיר מיכאל, "יש לו תיק פלילי אבל הוא לא עבריין".
"אחר כך, אין מי שיאסוף אותו חזרה", סיפר. "הוא הולך ומתפרק. הוא הולך לפלילים, למשוטטים. לנער ממוצע במדינת ישראל יש הרבה סיבות להיפלט ממסגרות שהוא נולד לתוכן. אבל פעם, כשאני הייתי ילד, נער שעזב מסגרת היה יכול ללכת להיות נגר או חשמלאי. היום ילד שעוזב מסגרת חינוכית - אין לו לאן ללכת. הרחוב מאוד מלוכלך, הוא נחשף לעבריינות, לחבורות לא נכונות. הוא שורד ברחוב. גונב, אם צריך. זה קורה לו מאד מהר".
"לצמוח דרך הטיפול באדמה"
ל"בית של מיכאל" יש כללים בסיסיים, אבל הם ברורים לחלוטין לילדים. אלימות, סמים, גניבה ושקרים נשארים מחוץ לשער, ונותנים יד כשצריך. הבית משמש חווה חינוכית, והנערים מגדלים פירות וירקות, כחלק מהשיטה החינוכית-טיפולית בה מאמין מיכאל. "אנחנו לא חווה או מושב במובן שצריך קטיף או שדה כותנה 20 שעות ביממה", הסביר, "אם ילד לא התמיד ולא הופיע יש לנו מערכות השקיה, ולא קרה כלום. אנחנו לא רוצים להפוך למגדלי זיתים, אלא משתמשים בזה כמרחב נוסף, דרכו אפשר לצמוח".
"יש המון ערכים שנובעים מהעיסוק עצמו", הוסיף מיכאל, "לגעת באדמה ובשורשים זה דבר שטוב לנו נפשית". יחד עם זאת, הוא דואג לקיים עבור הנערים קשר הדוק לחינוך פורמלי. לחלקם מדובר בשנים לאחר שישבו לאחרונה על ספסל הלימודים. "אנחנו גם לא בית ספר, אלא משתדלים להיות בסיס אם לחיים, ולהיות קשובים לצרכים של הילדים", הבהיר, "אם הם צריכים לימודים, אז נפנה למסגרות הקונבנציונליות. יש מסגרות תומכות, ועבור מי שממש לא בשל להסתדר במסגרות הקיימות, באים לכאן מורים מתנדבים שלנו מהסביבה, שמכירים אותנו שנים ומעניקים לימודים אחד על אחד".
מיכאל מעולם לא פרסם עצמו, אבל הוא ידוע היטב בקרב "מי שצריך". גורמים רבים מפנים אל הבית נערים אבודים - אנשי חינוך, אנשי רווחה, הורים שמחפשים מענה, עורכי דין מהסניגוריה הציבורית אשר מחפשים פתרון בונה עבור נערים אותם הם מייצגים, שופטים שכבר מכירים את מיכאל באופן אישי, ונערים שחיים בבית. מיכאל אוסף אליו את שבורי הכנף ונותן להם הזדמנות שנייה ומחילה, אם ירצו. "פה יש להם שקט", אמר, "אין דרישה מערכתית לעמוד בקצב מסוים. אנחנו לא שופטים אותם או מעבירים ביקורת, אלא רוצים שישיגו שלום אמיתי עם עצמם, מתווכים בינם לבין העולם לפעמים, ומלווים אותם בדרך, שלא יפלו לעמקים או יבחרו הר גבוה מדי".
"אין מספיק מסגרות לכולם"
מודל החינוך שבנה מיכאל עם משפחתו ייחודי להם. הוא מקדיש את כל יומו לגידול הילדים, אשתו מפרנסת יחידה בבית והם מקיימים אותו מתרומות לא סדירות. כאשר ילד משודך למשפחת אומנה, היא זכאית לתקציב חודשי של כ-2,000 שקלים, אך מיכאל הסביר כי מבחינת ההגדרה המשפטית, הם אינם משפחת אומנה. "לכן גם אולי קשה לתקצב אותנו", הסביר, "אין לנו הגדרה, אנחנו גם לא מוסד לנוער עבריין. אנחנו בית ומנסים לשמור על המתח הזה בין מסגרת חינוכית סמכותית לבית חם ואוהב".
"צמחנו מהמצוקה שיש במערכות הקיימות לקלוט את הנערים האלו. אין מספיק מסגרות לכולם, ולא בכל המסגרות יש מענה לכולם", אמר. לדבריו, "המדינה מפריטה את עצמה לדעת בכל התחומים, בחינוך וברווחה, ובעצם מעבירה לקהילה את הכול. המדינה העבירה את הגמילה לעמותות פרטיות, אפילו האומנה מטופלת בעמותות פרטיות. יש הצפה. בתי המשפט לא ממהרים להכניס את הנערים לבית סוהר - אלפי בני נוער בכלא עושה רושם מאד לא טוב - ובאופן אינטואיטיבי, גם מערכות המשפט מרגישות שזה לא הפתרון. קציני מבחן ושופטים מנסים למצוא מענה - ואין. אין הרבה מיטות והמוסדות מעטים, ונשאר 'כלא אופק לנערים' או הרחוב. אז הם מתחילים לחפש מענה ומוצאים אותי".
למיכאל חשוב לציין כי אל הבית באים מבחירה. "מגיעים אליי כי לא מקבלים את המענה מהוסטלים", הבהיר, "אתה בסופו של דבר רוצה להרגיש חלק מהחברה, שאתה אדם מן הישוב ואתה רוצה להיות כמו כולם". הוא סיפר כי הם ערכו בבית בר מצווה לחלק מהנערים בגילאים מאוחרים, ואפילו בתחילת שנות ה-20 לחייהם, כי "אף פעם לא היה להם. הם רצו שיהיה להם ברזומה בר מצווה, רוצים להיות רגילים, כמו כולם".
"ברגע שאתה מציע מסגרת תרבותית-חינוכית שהכותרת שלה נורמטיבית, הנערים רוצים לאחוז חזרה בחיים", הוסיף. למרות זאת, מיכאל נדרש לבקר נערים שמעדו במוסדות לגמילה או במוסד לעבריינים צעירים, ומביא להם בגדים חמים וציוד.
"אין משהו מתוק יותר מלתת"
כשפגש את רעייתו, עידית, לפני שנים, הצהיר בפניה מיכאל כי ביתם יהיה פתוח. "אני ואשתי החלטנו שהבית שלנו יהיה בית שקולט חבר'ה, ואני רוצה לומר שאין משהו מתוק יותר מלתת, מעבר לזה שיש אחריות מוסרית לחברה, לדאוג לבני אדם אחרים", סיפר בחיוך, "חינוך זה אחד מנתינות האדם הגבוהות. כתוב 'כל המחנך את בן חברו כאילו ילדו'. ככל שאתה נותן יותר הקשר יותר עמוק. זאת אחת ההנאות הכי גדולות שיש".
יש לו שיטות מיוחדות לגשת לילדים. הוא סיפר על נער בן 16 הגיע אליו לאחר שנתפס בגניבות. "הוא היה גונב ללא פחד, עושה שלום למצלמות, וכשנתפס היה מכחיש באופן גורף וטוען שזה לא הוא במצלמה", שיחזר, "בשבוע הראשון שהגיע אלינו, הלכנו אתו לבריכה עם שאר הילדים והוא גנב ממישהו שעון. יש לנו מדריכים ובוגרים שלנו שישר קלטו את זה. שניים רדפו אחריו, אבל הוא ברח לבית ונכנס לחדר שלו בטריקה. הודיעו לי שזה מה שקרה, ואמרו לבחור שנגנב לו השעון שלא ידאג, ושאני אחזיר לו אותו".
מיכאל סיפר כי בשלב זה, נעמד מחוץ לחדרו של הילד והחל לדבר בקול רם. הוא סיפר: "שאלתי את בורא עולם, 'איך זה קורה לנו, למה שמישהו שחי אתנו יעשה לנו דבר כזה? חסר לו משהו?'. ככה, עשר דקות דיברתי חזק כדי שהוא ישמע. לאחר מכן, נכנסתי לחדר. הוא עמד באמצע החדר, הכניס את היד לכיס ואמר 'קח'. העמדתי פנים שאני לא יודע מכלום, והוא אמר שהוא גנב את השעון בבריכה".
כשמיכאל שאל את הנער מדוע עשה זאת, הנער ענה: "אף אחד לא פינק אותי בשעון אף פעם, ואני החלטתי לפנק את עצמי". "הסברתי לו שהעולם לא עובד ככה", המשיך מיכאל, "הוא הלך איתי לבריכה, החזיר את השעון וביקש סליחה. התגאיתי בו מאוד. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלו שהוא מודה שהוא לקח, וזה נסגר יפה. קניתי לו שעון במתנה, שעון איכותי שאני קונה רק לחיילים או לכאלה שעברו שינויי משמעותי בחיים. אמרתי לו, 'מעכשיו כל מה שאתה צריך, תפנה אליי, ואם אני יכול להשיג לך, אתה תקבל'. הוא בכה ואמר שאף פעם לא התייחסו אליו ככה. הוא היה אצלי שנה וחצי. מעולם לא גנב כלום. היום הוא עם משפחה וילדים, בחור מאוד מאוד מוכשר".
קירות מתחמי הנערים מלאים מכתבי תודה ל"אבא מיכאל", ובולטים בעיקר דגלי יחידות הצבא הקרביות השונות, אשר על כל אחת מהם הקדשות אישיות מרגשות. כל אחד מהנערים גדל אצל מיכאל בתקופות שונות, לפרקי זמן קצרים או לשנים ארוכות, אבל בכולם הוא האמין לאורך כל הדרך.
הם השיבו לו אהבה בחזרה. התגייסו לצה"ל, חלקם ליחידות מובחרות או יצאו לקצונה, הקימו משפחות, התקדמו בחיים, למרות הילדות הקשה שעברה עליהם. "אני משתדל לבקר את כולם ולהתקשר לכולם בערב חג", אמר בהתנצלות, "אבל אני מתפלל על כולם בכל הזדמנות, והם גם באים אלינו. זה מסב לנו המון נחת לראות ככה את המשפחות. במלחמה בקיץ היו לנו 30 ילדים שלחמו, זה היה מאד קשה ומלחיץ, וביקרנו אותם".
מיכאל גידל כבר מאות ילדים, ולספירתו יש לו יותר מ-300 "נכדים". אחד מהנערים שהיה בביתו בגיל 14, שלח אליו את בנו בן ה-14, לקבל קצת חינוך "מיכאלי", והוא חזר ללימודים ולבית הוריו לאחר שנה. "אני לא גורו ולא חייבים לבוא אליי או לבקר אותי אחרי", אמר, "מי שמתאים לו שומר על קשר, ויש כאלו שמתנתקים כי רוצים להוכיח לעצמם שהם יכולים לבד. יש כאלה שלא רוצים לומר שהיו בבית שעוזר, אבל כל אחד איך שטוב לו, אני לא שופט איש".
"חשוב לי שידעו שאנחנו בית נורמטיבי", סיכם, יש לנו סתם חבר'ה שלא התאימו להם המערכות החינוכיות בחוץ. הילדים זקוקים לאהבה, למסגרת. מישהו אמר לי פעם, 'זה שכיסית אותי בשתיים בלילה ובדקת אותי בלילות זה עשה לי טוב, לדעת שלמישהו היה אכפת ממני, עד היום חם לי העצמות ממך' - וזה בן אדם שיש לו היום משפחה".
לסיוע ל"בית של מיכאל" ניתן לפנות למייל
Micahael.hysrer@gmail.com
לפניות לכתבת: revital.blumenfeld@walla.com