זו לא תהיה השערה מוגזמת מדי להעריך שהסיבה העיקרית שבגינה קיבל חסן רוחאני את מרבית קולות העם האיראני לפני שנה, היא המשבר הכלכלי-חברתי. איראן של שמונה שנות נשיאותו של מחמוד אחמדינג'אד הפכה למדינה שכלכלתה שוברת שיאים שליליים חדשים, בעיקר בשל ניהול כלכלי כושל. רוחאני לעומתו, הציג לאיראנים במערכת הבחירות מודל כלכלי שפוי שעל פיו תתנהל ממשלתו העתידית, ומערכת שבראשה יעמדו אנשי מקצוע ללא חדירה של אלמנטים דתיים בתכנון ובניהול הכלכלי.
דוגמה למודל הכלכלי החדש שהציע רוחאני הוא האמון המחודש במטבע האיראני, שהורגש כמה ימים לאחר בחירתו לנשיאות. רוחאני הציע למג'לס את שמו של הד"ר עלי טייב-ניא כשר אוצר, הצעה שזכתה ברוב גדול, אולי מפני שאת עבודת הדוקטורט שלו כתב טייב-ניא על "האינפלציה המבנית באיראן" והאמונה בקרב חברי המג'לס כי הוא יכול להיות זה שיפתור את בעיית האינפלציה במדינה. אגב, טייב-ניא כמו רוחאני בילה כשנה באי הבריטי, במסגרת לימודיו ב-"London School of Economics".
שנה לשלטונו של רוחאני - כתבות נוספות
פיצול האישיות מאחורי "מתקפת החיוכים" של איראן
עוד חיוך אחד והוא נסדק
גם לתפקיד מלא המוקשים של נגיד הבנק המרכזי, מינה רוחאני כלכלן בעל שיעור קומה באיראן - ואליאללה סייף. קודמו של סייף בתפקיד, מחמוד בהמני, הגיש במהלך חמש שנות תפקידו כמה וכמה פעמים מכתבי התפטרות לנשיא אחמדינג'אד, שסירב לקבלם ושכנע אותו פעם אחר פעם להישאר בתפקיד. בהמני התנגד אז למהלכים שונים שביצעה הממשלה בנושאים הכלכליים, מהלכים שהביאו לקריסה איטית של ערך המטבע האיראני, ולחוסר חשק של בהמני במילוי התפקיד שנכפה עליו. מאז כניסתה לתפקיד של ממשלת רוחאני, נראה שהמכניזם המשולש בצמרת הכלכלית בינו ובין סייף וטייב-ניא דווקא פועלת ללא תקלות, תוך שיפור קל אמנם במצב המטבע והכלכלה.
בחודשים שחלפו מאז בחירת רוחאני, גבר השיח בנוגע ליישום קריאתו של המנהיג העליון עלי חמינאי המבקש לקיים במדינה "כלכלה התנגדותית", שבמקרה האיראני פירושה שיפור ביכולות הייצור המקומי והעדפת תוצר מקומי על פני מוצרי ייבוא. כמו בתחילת כל שנה, שבה מכריז המנהיג העליון על הנושא המרכזי שבו יתמקדו הממשל והשלטון האיראני, קרא חמינאי לשנה הנוכחית, 1393 לפי לוח השנה האיראני, "שנת כלכלה ותרבות, שנה של פתרון לאומי וניהול אפקטיבי" .
חמינאי כבר הספיק להבין עוד לפני העם האיראני שהכלכלה תחת ידיו של הנשיא הקודם שקעה עד כדי איום על מעמדו שלו, וכדי למלא את הצורך העממי לשינוי הוא העדיף את רוחאני ואת גישתו החדשה בראש הממשל, ונתן לנשיא גב בדמות ההכרזה על השנה החדשה כשנה שבה תינתן העדיפות בראש ובראשונה לצמיחה כלכלית. רוחאני מצדו, כינה גם הוא את השנה חדשה "שנה של צמיחה בייצור ושבירת השפל הכלכלי". כדי להגיע למטרה הזו, לא רק שמינה שרים מקצועיים יותר, הוא גם החזיר לחיים מוסד שהלך ודעך בשנים האחרונות - "תכנון וניהול אסטרטגי".
רוחאני מינה את אחד מסגניו, מוחמד-באקר נובאחת, שיעמוד בראש הגוף שלמעשה גם קובע את המדיניות החברתית-כלכלית, ובעיקר מפקח על פעילות זו. הפעילות הכלכלית והתקציב השנתי באיראן לא יכולים להתבצע בפועל אם הם אינם עומדים בקנה אחד עם תוכנית החומש האסטרטגית. תוכנית שגם היא חלק מתוכנית רחבה יותר שמתפרשת לעשרים שנה ומאושרת על ידי המג'לס. כך, הגוף בראשות נובאחת יפקח וייטיב את הראייה האסטרטגית של שתי תוכניות אלה שנמצאות בעיצומן.
חלק גדול מן התוכנית האסטרטגית הזו, שאושרה עוד בימיו של הנשיא הקודם, הוא נושא הסובסידיות. עם אישורה, ביקשה איראן לבטל סובסידיות שונות ובמקומן להעניק את ערכן הנקוב כסכום כסף המוצע למשפחות שבאמת זקוקות לו, ולא יגיע למי שאין לו צורך בכך. כך, על פי התוכנית המקורית, מרוויחה המדינה ומרוויחים גם מי שמגיעה להם עזרה כספית אמיתית. ממש לפני כמה ימים החלה ההרשמה באתר מיוחד שהעלה הגוף שהוקם לצורך חלוקת כספים אלה, אליו נרשמים בשלב זה רק בתי אב .
הסנקציות על התוצרת המקומית של הרפובליקה האסלאמית, כלומר בעיקר על הנפט שלה, הביאו לכך שהיא סובלת ממה שמכונה בעגה הכלכלית "המחלה ההולנדית", מחלה שבאה לידי ביטוי באיראן בכך שיש במדינה צמיחה נמוכה ואינפלציה גבוהה ופתרון של שתי הבעיות בו-זמנית הוא עניין בעייתי, ונראה שהיציבות הכלכלית אם תבוא, תגיע באופן איטי.
בתחילת החודש הודיע הנגיד האיראני כי איראן תצא מהשפל שבו היא נמצאת בתוך חצי שנה, והנתונים מאשרים את דבריו. שנת נשיאותו האחרונה של אחמדינג'אד שהחלה עם קרוב ל-25% של אינפלציה, צמחה ל-45% עם סיום תפקידו, אל מול הנתונים האחרונים שמצביעים על אינפלציה שצנחה והגיעה לקצת פחות מ-18% מאז כניסת רוחאני לתפקיד - על פי נתונים של אתר BBC בפרסית. מה שיכול להרוס את הנתונים החיוביים הללו הוא עלייה במחירי הדלק במדינה בשיעור של עד 75%, וככל הנראה לגרום לעליה בגרף האינפלציה.
"מקווים ששיחות הגרעין יביאו להקלה בסנקציות"
שנה לאחר בחירת רוחאני, נראה שבכל הקשור לכלכלה, הוא עומד ברוב הציפיות שתלו בו האיראנים. לפני שבועיים הציג מגזין הטלוויזיה האמריקני "60 דקות" כתבה של הכתב סטיב קרופט שביקר לאחרונה באיראן. בכתבה, וגם בגרסת "מאחורי הקלעים" לכתבה המוצגת באתר ה-CBS, נראים שיטוטיו השונים של קרופט יחד עם צוות הצילום שלו בבזאר ושיחותיו עם האנשים ברחוב. על פניו, נראו האיראנים רגועים יותר ובטוחים יותר מבעבר בכך שכלכלתם יכולה ומסוגלת להשתפר. האמון הזה, שייתכן והוא שמור רק למצלמות האמריקניות או נובע מהפחד מן המשטר, הוא משהו שלא ניתן היה לראות אותו לפני שנה למשל, בתקופת אחמדינג'אד.
התמונה של קהל שנאסף ושופך את לבו על המצב הכלכלי באוזניו של כתב אמריקני, מתאפשר בעיקר בגלל השיפור באמון הפנימי בכלכלת איראן, ואמירות כמו זו של אחת הנשים בכתבה בעניין "התקווה ששיחות הגרעין יביאו להקלה בסנקציות" או זו של אחד אחר על התקווה להוזלה במחירים, מעידים על ביטחון מסוים, לפחות של מי שמסתובב בבזאר האיראני, בשיפור מצב הכיס של האיראני הממוצע.
כדי להשלים את התמונה, חשוב לזכור שבאיראן יש תעשייה גדולה מאוד של הברחות, כמו גם על אחוז גבוה של חברות במגזר הפרטי והציבורי, עליהן שולטים אנשי משמרות המהפכה ומקורביהם. אלה מבקשים לשמור על המצב שבו הם המרוויחים העיקריים על גבם של האזרחים הפשוטים ומתנגדים לשינויים כאלה ואחרים שלא מותירים בידיהם נתח מסוים של הכנסות. מכאן נובעות גם הביקורות על הנשיא וממשלתו, וגם העובדה שהכלכלה האיראנית מתקדמת באופן מדוד ואיטי מדי מזה שהממשלה מצפה לו.
ההליכה הזו בשדה המוקשים הפוליטי באיראן, וההתמודדות עם התהליכים השונים הן בתחומי מדיניות החוץ והפנים, והן בתחום הכלכלי נשארים האתגר של רוחאני בשנים הקרובות. ניווט נכון של המשא ומתן עם המערב ותרגום של הצלחה או סטטוס קוו של המצב כיום בנושא הגרעין, יכולים להמשיך ולשפר את מצבה של איראן, אם רק יאפשרו זאת המבקרים מבית.