מלחמת העצמאות פרצה ערב הקמת המדינה כשדחו הערבים את תכנית החלוקה בנובמבר 1947 ונמשכה עד ינואר 1949. עם פרוץ המלחמה מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל כ-600 אלף נפש, ולרשותה עמד כוח סדיר מצומצם מאוד שהיה חמוש בנשק קל, וברשותו היו רק כמה מטוסים קלים. יותר מ-6,000 איש נהרגו במלחמה כמעט אחוז שלם מכלל האוכלוסייה ובהם יותר מ-4,000 חיילים.
בפרויקט מיוחד של עמותת "תולדות ישראל" רואיינו מאות לוחמים ולוחמי תש"ח. אנחנו בחרנו מתוכם חמישה קטעים קטנים - שמספרים על מלחמה גדולה.
וואלה! חדשות - הסיפורים החמים:
אתם בחרתם: מיהו המנהיג הגדול ביותר שהיה למדינה?
נתניהו לנפגע טרור שהתפרץ: "לפעמים צריך לקבל החלטות קשות"
צפו: עם ישראל עומד בצפירה - גם בחוף הים בתל אביב
אמנון גלעד, יליד חיפה, היה חבר בפלמ"ח וממקימי קיבוץ רביבים. ב-14 במאי 1948 הוא יצא מטעם עצמו מרביבים כדי להילחם בנגב. גלעד הגיע לצאלים ונשלח למקש את סביבות קיבוץ נירים. בקרב באזור הקיבוץ היו במהלך המתקפה רק קומץ קטן של אנשים, שמאגר כלי הנשק שלהם הסתכם ב-14 רובים, ארבעה תתי-מקלע מסוג סטן ומקלע אחד.
במקום היה בית ביטחון מבטון ושאר המבנים היו בנויים מעץ. גלעד מספר כי נירים הותקפה מהאוויר ומפקדי הכוח נהרגו במתקפה. לדבריו, הוא לא היה שייך לאף אחד מהכוחות והצטרף על דעת עצמו למקלט הקשר. הוא יצא מהמקלט וחידש את הקשר בין המקלטים, וכך חילץ תחת אש את אחד הפצועים שאיבד את רגלו במתקפה. בהמשך התמקמו גלעד ושבעה לוחמים נוספים באחת העמדות שעליה הסתערו מאות חיילים מצרים. גלעד תפס פיקוד, ניהל את הקרב והצליח להבריח מאות חיילים מצרים. כך הוא עצר למעשה את ההתקפה על הקיבוץ.
יעקב בוגין היה טירון שגויס יומיים לפני הקרב על לטרון. ב-24 במאי 1948 יצא לדרך מבצע בן נון, שמטרתו הייתה להשתלט על מוצב משטרת לטרון, שבו החזיקו חיילי הלגיון הירדני. ביום המבצע התקבץ כוח גדול של חיילי רגלים בליווי כלי רכב משוריינים בקיבוץ חולדה הסמוך. על אריאל שרון הוטל להוביל את כוח החלוץ, ובוגין היה חייל בפלוגת החוד.
עם הגעת הכוח ללטרון נפתחה אש לעברם. בוגין נפצע זמן קצר לאחר תחילת הקרב, והלסת שלו רוסקה לחלוטין. הפלוגה שלו קיבלה הוראה לסגת, אבל מכיוון שהוא נפצע הוא נשאר בשטח, ורק עם שחר ניסה גם הוא לסגת. במהלך הנסיגה הוא נתקל בשרון ששכב פצוע. אף שהיה פצוע בעצמו, ואף שמאות חיילי הלגיון התקרבו אליהם, תמך בוגין בשרון והלך אתו בייסורים ובקצב איטי מאוד לעבר חולדה. למזלם, חלף במקום כעבור זמן קצר כלי רכב צה"לי משוריין וכך הם ניצלו.
יפה תבואה, ילידת סרביה ותושבת חיפה, שירתה כנהגת בצבא הבריטי והייתה חברה בארגון הלח"י. אחד מתפקידיה היה להיות המקשרת של "שני האליהו" - שני לוחמי הלח"י אליהו בית צורי ואליהו חכים, שהועלו לגרדום לאחר שהתנקשו בחייו של הלורד מו?ין בקהיר.
יפה השתתפה בתצפיות, העבירה את הדרכונים הזרים לצורך ההתנקשות ועסקה בשליחויות שונות. בעקבות משפט קהיר, וכנראה גם משום שאחד הפעילים הלשין עליה, היא נאסרה ב-1945 והובאה לבית הסוהר לנשים בבית לחם, שבו ישבה כעצורה יותר משנתיים. כשנלקחה לחקירות במטה המשטרה הבריטית בירושלים, היא זיהתה במהלך הנסיעה את קבר רחל וקיבלה כוח והשראה מרחל אמנו. היא נהגה לדבר אל רחל, לבקש ממנה עזרה ולומר לה "ושבו בני לגבולם".
רחל הרשקוביץ, ילידת ישראל, התגייסה לפלמ"ח למחלקת בודדים בפלוגה ז' בעין השופט בפברואר 1947, כשהייתה רק בת 16. במלחמת העצמאות היא השתתפה בליווי השיירות לירושלים, שהייתה נצורה והיישוב היהודי בה היה מבודד ומנותק. תפקיד השיירות היה לספק לכוחות בתוך ירושלים מזון, תחמושת ותרופות. עם תחילת המלחמה גויסו למשימת אבטחת השיירות כוחות המילואים של הפלמ"ח.
כחלק מהגדוד השישי הם אבטחו את הקטע שבין שער הגיא לירושלים על ידי נסיעה לאורך הציר במוניות. בכל מונית ישבה חוליה של ארבעה אנשי פלמ"ח: שני בנים ושתי בנות שהחביאו את הנשק על גופן. רחל מספרת על אחת מהשיירות הללו, שבה החביאה על גופה כלי נשק, ושבה מפקד השיירה חטף כדור בעין והתמוטט.
הרב יוסף שאר ישוב הכהן, יליד ירושלים, היה חבר בתנועת המחתרת "ברית החשמונאים" שנלחמה בשלטון המנדט הבריטי וגם היה חבר פעיל בהגנה. בהדרכתם ובעידודם של אביו ושל הרב צבי יהודה הכהן קוק, הוא עמד בראש חבורת צעירים שנלחמו במסגרת החי"ש - חיל השדה של ארגון ההגנה - והקים עם חבריו את הגרעין הראשון של קבוצה דתית לוחמת. במלחמת השחרור נלחם הכהן במסגרת האצ"ל.
הוא ליווה שיירות לירושלים ולגוש עציון ונלחם על הגנת הגוש. בעת שהגן על העיר העתיקה הוא נפצע קשה בקרב, ועם נפילת הרובע היהודי נפל בשבי הלגיון הירדני. לצד שאר מגני הרובע היהודי, הועבר הכהן לעמאן ואחר כך למחנה השבויים של מפרק. בשבי הוא נותח ברגלו אך נותר נכה. הכהן היה לאחד ממנהיגי השבויים ושימש כרב מחנה השבויים. כשנפל בשבי, הוא הוחזק ימים אחד במנזר ברובע הארמני בעיר העתיקה. בשבת, כ' באייר תש"ח, כששרפו את הרובע, הוא וכל השבויים הגיבו להפצצה בשירה.