"הם קוראים לי ילד, ואומרים שמור על עצמך. אחותי כתבה לי שהיא מתפללת שלא יקרה לי כלום בצבא. היא לא מוסיפה, 'ילד', היא חושבת שאני גדול" - כך כתב ביומנו האישי סגן-משנה אבנר סעדון, שנפל בפעולה נגד קיני מחבלים פלסטינים בלבנון ב-1972. הרבה לכתוב ביומן - מספרת משפחתו, לא רק על חוויותיו האישיות אלא גם על החיים ועל הארץ שכל כך אהב. סעדון, איש יחידת "אגוז", בן 20 במותו, לוחם אמיץ ומפקד מצטיין שירת ביחידה שאומנה ללחום במחבלים היה תמיד בקו הראשון.
ב-5 בספטמבר 1972 רצחו מחבלים מארגון ספטמבר השחור 11 ספורטאים ישראלים באולימפיאדת מינכן. תחושת הכאב והמחדל חדרה לרבים מתושבי ישראל, ביניהם סעדון הצעיר, שהתהלך באותם ימים כשהוא משוכנע שיש בידי הצבא לעשות משהו. "על כזה דבר אין עוברים בשתיקה, מוכרחים להגיב", סיפר על שאמר אז אחיו הצעיר של אבנר, חיים. סעדון, שהיה סגן מפקד פלוגה ב"אגוז" חיכה לרגע שבו הוא וחבריו ייקראו לחדור ללבנון ולהלום במחבלים המסתתרים במעוזי הפתח-לנד.
המבצע כונה "קלחת 4". לוחמי סיירת "אגוז" הובילו את הטור המשוריין לעבר כפרי דרום לבנון תחת פיקודו של מפקד חטיבת השריון 188. סעדון נהרג במקום מפגיעה ישירה בראשו. רגע לפני צאתו אל הקרב, כך התברר, אבנר ביקש מהחיילים ששירתו עם אחיו הקטן שישמרו עליו. "שנינו היינו בהר דב בפעילות מבצעית, אני הייתי בתותחנים. היינו באוהלים, אחי עבר עם הנגמ"שים, הוא חיפש אותי ואמר לחיילים, 'תשמרו על אחי' ויצא אל המבצע. בשתיים בלילה הגיע הסמ"פ ואמר שהוא נפצע, שצריך לנסוע הביתה לקריית גת.
יום הזיכרון: הדליקו נר בפייסבוק לזכר הנופלים
"גם חיים וגם אבנר היו בצפון באותה תקופה אך ביחידות שונות. אמא שלי כל היום הייתה עם הטרנזיסטור ועקבה אחרי החדשות. היא דאגה מאוד והבינה שהמצב מתוח", סיפרה האחות רונית. "לפנות ערב יצאתי עם חבר לסרט. חבר של הוריי עבר בקולנוע בחשכה ושאל מי 'זאת רונית סעדון'. יצאתי אליו והייתי בטוחה בתמימותי שהוא רוצה להודיע לי הודעה. אבל הוא אמר לי 'צריך לצאת - אבנר נפצע', הוא לקח אותי כמו ילדה קטנה וליווה אותי הביתה. כשהגעתי לשם ראיתי הרבה מכוניות ואנשים, ואת הוריי בוכים", סיפרה האחות על הרגע בו הבינה את האסון שאירע. "פגש אותי שם חבר טוב של המשפחה ואמר לי 'עכשיו החלק הקל של הסיפור, החלק הקשה הוא ההתמודדות לאורך החיים', והוא צדק".
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
"אני רוצה לשאת תפילה בקשר"; "כאן קודקוד, אמן"
נתניהו בטקס יום הזיכרון: "החסר לא יתמלא לעולם"
"בקרב אין ברירה, תהיה חזק ותתאבל אחר כך"
דמותו של סעדון הייתה דומיננטית לא רק בחיי בני משפחתו אלא גם לאחר מותו. הכתבים הרבים שהשאיר אחריו היוו השראה לאחייניו שלא זכו להכירו. "בצבא גם שירתתי באגוז, היה לי מאוד חשוב להגיע לשם, במיוחד אחרי שפסלו אותי לשירות ביחידה קרבית", אמר עמית זמיר בן ה-28, אחיינו של סעדון שהיה מדריך ניווטים ב"אגוז". "לא הכרתי את אבנר, זה קרה 14 שנים לפני שנולדתי, אבל הסיפורים, המכתבים, הסרטים והשיחות ציירו לי תמונה של דמות מאוד נוכחת. מצד אחד לוחם וחייל ומצד שני בן אדם רגיש שמתייחס אל האדם החלש. אני מניח שבתור ילד רציתי ללכת בדרכו, להגשים את עצמי דרכו".
מכתב אחד של סעדון נצרב בזיכרונו של זמיר. כשנה לפני שנפל בפשיטה של צה"ל בלבנון שלח סעדון מכתב להוריו, בו הוא מפציר בהם לאפשר גם לאחיו הקטן חיים להתגייס ליחידה קרבית. "אני יודע שהדבר יעלה לכם בהגברת המתח והדאגה אך צריך להעמיד זה מול שני דברים: רצונו של חיים ורצונו של אדם כבודו להתנדב, לעומת תוספת הדאגה שלכם. אני יודע שחיים יקבור את עצמו מבושה אם לאחר גיוסו יוגדר כג'ובניק", לשון המכתב. "אני חושב שכשהתגייסתי ל'אגוז' זה חיזק את הקשר של המשפחה עם היחידה. בשביל המשפחה זה היה מעין סגירת מעגל", אמר האחיין.
יעקב סעדון, אב המשפחה, עולה מתוניסיה, פעיל חברתי ופוליטי וממקימי מושב גילת, קיבל את מותו של בנו אבנר בכאב עצום. "כשאבנר נהרג זה היה חלום ושברו בשביל אבי", מספר חיים על אביו. "הוא נהיה אובססיבי בנוגע להנצחת הזכר של אבנר. הוא ערך ספר לזכרו והקים אנדרטה שבה עד היום נערכים טקסי ההשבעה וסיומי המסלול של 'אגוז'".
הרגשה של קשר
מפעל ההנצחה היה עבור יעקב הדרך לשמר את קיומו של אבנר לאחר מותו. "כל המהות שלך עכשיו זה כמה מפעלי הנצחה אתה תעשה", אמר האח. "הוא גייס כסף עבור ספר תורה למושב, והיה נוסע בשבתות כדי להתפלל עם הספר". האחות רונית הוסיפה: "ההנצחה נותנת הרגשה של קשר, אתה מנסה לעשות כל מיני דברים כדי להרגיש שיש משהו. אבי באופן מסוים רתם אותנו אחריו לעשייה".
דווקא ההנצחה היא שגרמה למשפחה להכיר יותר ויותר את אבנר. "עברו ארבעים ואחת שנים ואנחנו עדיין בוכים. הכל חי לנו, ודרך ההנצחה למדנו להכיר אותו. זה הפך להיות ציר חיים של כולנו בדרך זו או אחרת. הוא הנחיל לנו את העבר של אבנר", אמרה רונית