"אני רוצה לשאת תפילה בקשר"; "כאן קודקוד, אמן"

ביום החמישי של מלחמת שלום הגליל, בשיאו של אחד הקרבות הקשים ביותר של פלוגת אלון של חטיבת השריון ברק 188, קיבל סרן משה קרביץ, סגן מפקד פלוגת הטנקים, פנייה מפתיעה ברשת הקשר, שהגדוד כולו האזין לה. "אני רוצה לשאת תפילה בקשר", נאמר. קרביץ, שנטל קודם לכן את הפיקוד על הפלוגה בעקבות פציעתו של מפקדה אפרים מרגי, הופתע מהבקשה. "זה היה קצת מוזר", סיפר, "כי בקשר אתה רגיל לדבר בקיצור, במינימום מילים. תפילה בקשר? איזה טירוף. אבל הבנתי מה התפילה הזו יכולה לעשות לחבר'ה שלי, לחיילים שלי. מה המשמעות שלה עבורם".

"שיעשה את זה מהר", שאג קרביץ בקשר. דקה ארוכה נשמעה ברשת התפילה העתיקה. ברקע נשמעו המטחים הארטילריים, ובתוככי הטנקים רטטו שריריהם של הטנקיסטים ממאמץ ומהתרגשות. קרביץ לא ידע את נפשו. "זה היה כמו זרם מים אדיר ששטף אותי מכפות רגליי ועד ראשי. אני הסמ"פ עמדתי בכיפת המפקד, המום, ולא יכולתי להגיב. התפילה הסתיימה אך הקשר לא נותק. "הוא צעק: 'נו, תגידו אמן' ושחרר את המע"ד (מכשיר עזר דיבורי, י"א). אז אמרתי 'כאן קודקוד, אמן'. אחר כך, טנק אחרי טנק ענו כולם: 'אמן', כאילו היה זה אישור קבלת פקודה".

יום הזיכרון: הדליקו נר בפייסבוק לזכר הנופלים

את הדקות הללו תיאר ביום חמישי האחרון קרביץ כשהוא יושב לצד אפרים מרגי, מפקד הפלוגה, ואיציק פופר, אחד מלוחמיה, במפגש מיוחד בישיבת ההסדר בקריית שמונה. רחוב פלוגת אלון המוביל אל הישיבה נחנך בחודש יולי לזכרם של שבעת הלוחמים שנהרגו במלחמה, כשהפלוגה נקלעה למארב טילים נגד טנקים ליד ביירות. חמישה מההרוגים היו תלמידי הישיבה.

עוד על יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה:
טל, שלומי וגל: האחרונים שהצטרפו למשפחת השכול
פרס בעצרת הזיכרון בכותל: "השמחה שלנו תמיד חסרה"
הסיירת ששומרת על קבריהם של ניצולי השואה שמתו בקרב

בפלוגת אלון שירתו בני ישיבות ההסדר מחיספין שבגולן, מקריית שמונה וממעלות. התגייסו אליה כ-50 לוחמים שעברו במהלך השירות הצבאי מבצעים ופעולות מאתגרות. סגל הפיקוד היה חילוני, דבר שגרם בתחילה לחיכוך בעייתי עם הלוחמים, "כשהם ביקשו להתפלל, לברך או לקיים כל דבר שמתבקש מבחינתם", נזכר השבוע מרגי, "הסגל הפיקודי היה מתרגם זאת כהתחמקות. כאילו הם אינם מעוניינים לבצע משימות. הזמן יצר חוסר אמון בסיסי בין הלוחמים לסגל".

מערכת היחסים הזו השתנתה, וההווי הדתי הפך לחלק בלתי נפרד מחיי הפלוגה. זה קרה כשמרגי נטל את הפיקוד. "הגישה בגדוד 53 הייתה שונה", שחזר פופר. "ענייני הדת התנהלו בטבעיות ורובם הפכו לחלק אינטגרלי מחיי הפלוגה". לדברי קרביץ, "האמון הזה הפך לאבן היסוד בפלוגה, באימונים ובלחימה".

היום הרביעי למלחמת שלום הגליל היה רק הקדמה. חברי הפלוגה הגדירו אותו "השקט שלפני הסערה". בתוך הטנקים שחנו בחלק הדרומי של דאמור, עיירה נוצרית מדרום לביירות, התפללו הלוחמים תפילת שחרית. בפעם הראשונה מאז החל המבצע, זה לא נעשה בחטף וביחידים, אלא במניין. הם טיפלו בכליהם, השלימו את התחמושת וקיבלו אספקה חדשה. "זה היה גן עדן", נזכר קרביץ. "אלו היו רגעים של שקט. התגעגענו אליהם".

שחר היום החמישי למלחמה עלה. בשעות הבוקר המוקדמות קיבלה הפלוגה את הפקודה: "צריך להשתלט על ארמון הנשיאות, משרד המטכ"ל וההגנה". אל הקרב הזה נכנסה פלוגת אלון בידיעה שזה הולך להיות "משהו אמיתי, יותר מכל מה שהיה עד אז", כדברי המ"פ.

השעה הייתה 11:00 בבוקר. בראש הכוח נע הטנק של אפרים מרגי, אחריו שני נגמ"שים, ובעקבותיהם שלושת הטנקים של יניר גנדלסמן, שפיקד על אחת המחלקות. מאחת המרפסות באזור צפתה במתרחש סוללה של קצינים בכירים, ביניהם סגן הרמטכ"ל דאז, אלוף יקותיאל אדם, שנהרג שם שעות ספורות אחר כך.

הטנקים האחרים התקדמו בעקבות הראשונים ובמרחק מה מהם. כשהכוח הגיע אל הגשר הצפוני של דאמור, הוא החל בתנועה מהירה. קצין מחטיבת גולני שלחם עם פלוגת אלון זיהה משאית חשודה והורה לחייליו לעבור לתנועה רגלית ולהיפרש מאחורי מחסות. הטנק של המ"פ מרגי אבטח את תנועת החיילים.

כשאחרון החיילים ירד מהנגמ"ש והניח את רגליו על הכביש הפרה לפתע שרשרת טילים את השקט. שני טילי מילאן סוריים ופגז חודר שריון ניקבו בזה אחר זה את דפנות הטנק שעליו פיקד גנדלסמן. טיל נוסף פגע בטנק שלפניו. טנק המ"פ הצליח עוד לפני הירי לתמרן לתוך מחפורת גדולה לצד הכביש. מרגי יצא מהמחסה כדי לבדוק אם אנשי הצוות בריאים. מאוחר יותר התברר כי גנדלסמן, אבישי גז, אוריאל שרעבי ושי צור כבר לא היו בין החיים בשלב זה.

אחרי עצירה והתאוששות קצרה יצר המג"ד קשר עם מרגי והורה לו להתקדם. עם התזוזה הראשונה נשמע רעש חזק. טנק המ"פ ספג פגיעה ישירה, ומרגי נפצע בפניו וברגלו. "נפלתי פנימה. לא ראיתי כלום", שחזר. "חילצתי את עצמי החוצה, כשאני נופל מהטנק. הייתי בהכרה חצי מלאה. ראיתי שיוסי לוי התותחן חסר. טיפסנו על הטנק, הוא היה בפנים. לפי צורת הפגיעה, ידענו שהוא הרוג, אבל בכל זאת ניסנו לחלץ אותו".

קרביץ לקח את הפיקוד ומיהר לנוע לעבר הטנקים הפגועים. כוח השריון, שכלל עתה ארבעה טנקים, המשיך להתקדם. טיל נוסף חלף מעל טנק הסמ"פ והתפוצץ מטרים ספורים ממנו. בכל אותו הזמן שחררו מטוסי חיל האוויר עשרות טונות של פצצות מעל גבעת הרדאר, והארטילריה הישראלית הלמה בסורים ללא רחם. הטנק של קרביץ ספג זעזוע אחר זעזוע. השני היה חזק, וכתוצאה ממנו הטנק החל לבעור. במקביל, טיל פגע בחזיתו של טנק נוסף וחדר לצריח. הטען אלי בן עמי, נהרג במקום.

שעת דמדומים. קרביץ אץ אל עבר הטנק שנטש לפני שעה קלה והצליח להביאו לחצר של בית מלון סמוך, מאחורי מחסה. הוא ניסה לחלץ גם את הטנק השני. קרביץ חבר לדוד מליק ולמנחם אליהו, והשלושה נעו אל הטנק שבו הייתה גופתו של בן עמי. בעוד מליק ואליהו מוציאים את המסמכים הסודיים והמפות המוצפנות שנותרו בטנקים הפגועים, קרביץ הלך לתדרוך אצל המג"ד.

קרביץ התבקש להעביר את כל הטנקים הפגועים לאזור הגשר במטרה להמשיך לנוע קדימה. הוא שב אל חצר המלון ומצא את מליק ואליהו. אז, עוד לפני שמישהו מהם הספיק להתעשת, פגע טיל בטנק, במרחק קצר מהמשטח שעליו היה קרביץ. מליק נפגע אנושות והספיק למלמל: "שמע ישראל ה' אלוקינו...". לדברי קרביץ, "זה היה מחזה מזעזע. לא אשכח זאת לעולם".

בלילה ירדו חברי הצוות מהטנקים – רק שניים נותרו מהשבעה שהיו בתחילת המלחמה. "רק אז הבנתי את גודל האסון", נזכר קרביץ. "ביררנו מה עלה בגורל צוותו של גנדלסמן. כשאמרו לנו, לא יכולתי שלא לפרוץ בבכי, אך היו שם חברים אחרים. ידעתי שלפחות כלפי חוץ עלינו להיות חזקים". בשעות אחר הצהריים של שבת כבר התקבלה פקודה להתקדם לעבר ביירות.

הקרב על ציר החוף ועל ה"מפתח" לביירות הוכתר לבסוף בהצלחה. לוחמי גולני, שנשאו בנטל הקרב לצד השריונרים תלמידי ה"הסדר", דרשו לאחר מכן בשיחה עם כתב "במחנה" לכתוב כך: "השריון לחמו כמו אריות. תכתוב את זה באותיות מודגשות. תכתוב שאנחנו מעריצים אותם על גבורתם".

ואכן, עשרות שנים אחרי, חברי הפלוגה שהתיישבו השבוע בישיבת ההסדר בקריית שמונה זוכרים בעיקר את הרוח שמלווה אותם, את עוצמת הנפש ואת הערבות ההדדית שנוצרה בין הסגל החילוני ללוחמים הדתיים. "הרוח הזו ממשיכה אתנו עד היום", אמר מרגי. "המארג הזה בין דתיים וחילונים הוא משהו שנתן את אותותיו בלחימה, ובלעדיו ספק אם היינו צולחים את המבצע הזה". ביום הזיכרון הזה, כמו גם בשנים עברו, יישאו מרגי, קרביץ ופופר תפילה על קברי חבריהם לפלוגה בבתי העלמין ברחבי הארץ. הם גם יבקרו את המשפחות השכולות. מבחינתם, הם כאן "כדי לחזק".

את מורשת הקרב הזו משמרים גם היום בפלוגת אלון. מפקד הפלוגה, סרן רון סייג, אמר כי הדבר נעשה מתוך הבנה שהעבר שלה הוא המפתח לעתידה המוצלח. "גם כעת, כאשר הפלוגה הוסבה לפלוגה מסייעת, אנו מקפידים לשמור על המורשת", הסביר. "באימון האחרון נפגשנו עם לוחמי עבר. בנוסף, אנו מקפידים להנציח את מורשת הקרב המפוארת של הפלוגה ומנהלים דיונים בנושא. החיבור עם לוחמי העבר הוא חיוני ללוחמים הצעירים, מהם הם סופגים את רוח הלחימה והשליחות".