"הצילו ממוות!": אוסף מכתבים מצמרר מימי השואה

"אס או אס! הצילי אותי גברתי ממוות, מרעב. אני מתקיים מלחם ומרק דלוח במשך יממה. אנא גבירתי, תני בינתיים מכספך שלוש מאות זלוטי ותמסרי אותם למציג מכתב זה. פחות לא כדאי. אחרי שאשלם למתווך לא יישאר לי הרבה. הגברת תתקשר עם הנריק והוא ישלח לך בטח בחזרה. בינתיים אני לא אחזיק מעמד בגלל הרעב, אין אפשרות בכל פעם. הכסף הזה יספיק לי בקושי לזמן קצר ללחם יבש. אנא גברתי תמכרי דבר מה מהחפצים שלי או של ריבצ'יק. בכל מקרה, אנא הצילי אותי מחרפת רעב".

את המכתב הזה שלח שלמה ברוך גרינפילד, אסיר במחנה ההשמדה מיידנק שהוקם ב-1941 בפרברי לובלין, פולין, אל מכרה נוצרית שלו בבקשה לעזרה. הניסיונות לא צלחו, ושלמה ורעייתו נספו.

התיעוד קורע הלב הוא אחד מתוך עשרות אלפי מכתבים וגלויות ששלחו יהודים מארצות הכיבוש הנאצי אל מכריהם וקרוביהם, אל מה שנתפס עבורם כעולם החופשי. אוסף זה, מהגדולים מסוגו בעולם מתקופת מלחמת העולם השנייה נחשף לראשונה על ידי מכון "משואה" ללימודי שואה.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ד - כותרות נוספות
הרב לאו: "ישראלים בברלין? הם לא למדו שום דבר"
חרדים אכלו באנדרטה לשואה: "לא ידענו שזה היום"
"החיילת לקתה במחלת נפש בגלל מראות השואה"

המכתבים מהווים אוצר של עדויות אינטימיות של אנשים החרדים לגורלם, אשר מספרים - לעתים במילות צופן - על הרדיפות, הבריחה, הכליאה והרצח בתקופת המלחמה, ועל חייהם של השורדים במחנות העקורים שלאחריה.

"אני נזכרת כמה חגיגי ויפה היה חג הפסח בביתכם. תאמינו לי, ברצון הייתי מבלה אותו עמכם במקום להיות כאן. אני רוצה להתוודות לפניכם. כאשר נגסתי מפשטידת תפוחי האדמה שלכם נזלו לי המיצים בתוך הפה. היות וכאן, האדם הופך לאט לשנורר, אני רוצה לספר לכם, שקרטון קטן, כפי שלעתים קרובות בעבר הייתי מקבלת מאמכם, יגרום לי תענוג גדול. גם לחם מהמקור הידוע, שאני אוהבת, הוא טעים כל כך, היה מאוד רצוי. ילדיי ייוותרו למעני על הכל ויחזירו לכם את כל ההוצאות מרצון. כאשר מופיעים כריכים על השולחן, אני מתנפלת כמו חיה טורפת. אילו יכולתם להשיג עבורי פיג'מה חמה, זה היה מעשה נדיב ביותר כי כאן קור מקפיא".

כך כתבה פאולה בלוך-כהן אל בני משפחתה שנותרו באמסטרדם לאחר שהיא נלקחה אל מחנה וסטרבוק שבצפון מזרח המדינה. היא מספרת על החיים במחנה, שהוקם לשם שילוח יהודי הולנד למחנות ההשמדה, על הגעגועים והערגה לחוות שוב חיי משפחה.

ממחנה אושוויץ-בירקנאו, מרכז תעשיית רצח ההמונים בשואה, הצליחה האסירה שרלוטה וקס לשלוח את כתביה אל קרוביה שבבודפשט, הונגריה, ולדרוש בשלומם חרף מצבה.

"אחותי היקרה, גיסי וילדים, אני מודאגת בגלל חוסר המכתבים שלכם מיוני, על אף שכתבתי לכם בכל חודש. אני רוצה לקוות שאין זה באשמתכם. אני מתארת לעצמי כמה מצבכם קשה. תודו לאל שהנכם בריאים. האם קיבלתם אי אלה ידיעות לאחרונה ממשה וארנה? אינני מעזה לשאול על ההורים היקרים. הייתי נותנת את חיי, לו יכולתי לחבק אל לבי את הוריי, אחי, אחיותיי. אני מבקשת מאלוהים שהדבר הזה יינתן לי עוד פעם אחת. אני חולמת על אמא כל לילה וכרי רטוב מדמעות. מה אפשר לעשות? מה שלומכם? הישארו כולכם בריאים וחזקים. מחבקת את כולכם באהבה".

המכתבים, שהיו אמצעי הקשר היחיד עם העולם שמחוץ למחנות המוות, מבטאים יותר מכל את הלך הרוח ואת המציאות היומיומית של מיליוני הלכודים בתופת. הם מעידים על המאבק הנואש לשמור על צביון ועל כבוד אנושי, וכן על המאמץ הבלתי נלאה לחפש דרכי מילוט והניסיון להיאחז בכל שביב של תקווה.

"קריסיה היקרה! מאני בריא ומצבי די טוב. אפשר לשלוח לי כסף – אם את יכולה. תשלחו לי חבילות מזון בכמות שלא תעלה על הקצבה יומית של 250 גרם. מכתבים רשומים ואחרים – אסורים וכן אסורים משלוחים אחרים. אני אומלל מאד, אני מבקש מאוד, מאוד, לשלוח לי חבילה עם קצת לחם, אני זקוק מאוד ללחם. משפחתי נמצאת רחוק ואינה יכולה לשלוח לי. תשלחו לי מעט לחם! אם אינך יכולה, אנא, תמסרי מכתב זה למישהו אחר אשר יהיה באפשרותו וברצונו לעשות זאת".

כך כתב אלכס סקאבסקי, אסיר באושוויץ בשנת 1943, תוך שהוא משווע למזון.

בלב הארכיון אוסף המכתבים של אלפרד שוורצבאום, איש עסקים מבנדין שהצליח באביב 1940 להשיג עבור משפחתו מקלט בשוויץ. בלוזאן הפך את ביתו למפעל עזרה והצלחה ליהודי פולין עם משרד ומחסן למצרכי מזון ובגדים. כתובתו עברה מפה לאוזן והוא הפך מקור תקווה לאלפים.

כמו כן, מצויים באוסף "משואה" מכתבים רבים של חברי תנועת הנוער הציוני, שירדו למחתרת ופעלו להבריח יהודים אל מעבר לגבולות פולין, הצטרפו לפרטיזנים או נמלטו בעצמם אל תוככי ברית המועצות במטרה לעלות לארץ ישראל עם תום המלחמה. בנוסף למכתבים אלו, מצויים באוסף גם מכתבים של חיילים יהודים שלחמו בצבאות הברית השונים, הצבא הפולני החופשי, הצבא הבריטי והסובייטי.